ביטול שכירות חנות

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ה עמ' קג-קד

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין, זצ״ל, אב״ד;  הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בתביעת ביטול שכירות חנות

נושא הדיון

ראובן השכיר חנות אחת לפאנית כולל שירותים בפנים החנות. וחנות שניה השכיר למתקן אופניים. עפ״י החוזה כל זמן שהשוכר של החנות הראשונה נמצא בחנות יש רשות לשוכר של החנות השניה ולפועל שלו להשתמש בשירותים שבחנות הראשונה. בין החנויות יש מעבר דרך פרוזדור צר ברוחב של מטר. השכירות היתה למשך שנה. הפיאנית שילמה דמי שכירות מראש עבור חדשיים. 8 ימים לפני תחילת השכירות נתן לה המשכיר את המפתח ע״מ שתוכל לעשות בה שיפוצים.

טוענת הפיאנית שהופתעה להווכח שגם לשוכר השני נתן בעל הבית מפתח של החנות שלה, ומצאה אי סדר בתוך החנות. כמו כן מצאה שהפרוזדור הצר בין החנויות מלא באופניים. היא החזירה את המפתח של החנות שלה למשכיר והודיעה לו שהחוזה הופר, מכיון שלדעתה אין רשות למשכיר להכניס למושכר שום אדם בזמן שהיא לא נמצאת, אפילו לא לשירותים, וגם משום שהשוכר השני מילא את הפרוזדור באופניים וסתם לה ולקליינטים שלה את המעבר. לדבריה עיקר פרנסתה תלויה בכך שהנשים הבאות לחנות תוכלנה להכנס במעבר נח, ולא תצטרכנה לדלג על האופניים ולהינזק מהם. עוד היא טוענת שע״י כניסת אנשים זרים לחנות יצא עליה ש״ר בחוג הנשים הצדקניות שיש מהלכים לתוך החנות של הפיאנית גם לבחורים וכו׳, והדבר הזה יזיק לפרנסתה. היא תובעת החזרת דמי הקדימה.

פס״ד

התביעה מתקבלת.

המקורות לדיון

א. חזרת שוכר משכירות

הנה בעצם דין השכירות אם קנה השוכר בקנין כסף וחזקה אם יכול לחזור בו, כתב בס׳ שער המשפט סי׳ שטו ס״ק א שאף לפוסקים שכירות ליומא ממכר הוא, אינו ממכר רק לענין תשמיש השכירות אבל לא בגוף הבית, כמש״כ הש״ך בסי׳ שיג עפ״י הריב״ש, ובדבר שאין לו בו אלא השתמשות מהני מחילה, וסיים בצ״ע לדינא. אבל במחנה אפרים הל׳ שכירות סי׳ ט כתב דאם נמלך השוכר אחר שכבר החזיק בבית ואמר למשכיר איני רוצה בבית ומסלק עצמו ממנה, אם אמר בלשון מחילה לא מהני, אבל לשון סילוק מהני כיון שגוף הבית של משכיר ואין לשוכר זכות רק קנין פירות לדור, ובזה מהני סילוק, עכת״ד.

ב. האם יש למשכיר חובת טיפול בנזק מאדם שלישי

והנה בהשכיר ביתו ופרץ לתוכו פורץ עד שלא נתן להשתמש, על מי חלה חובת הטיפול להוציא הפורץ מהבית, נראה פשוט כיון שקרקע בחזקת בעליה קיימא ואין לו לשוכר אלא השתמשות הבית, על בעה״ב לנקוט פזרא וליתיב, ודומה למה שפסק המבי״ט סי׳ מ במעשה באשה אחת ששכרה דירה ואחר ימים שהיתה דרה בה באו תוגרמים והוציאוה מן הבית ודרו בה הם, ותבעה בפני את בעה״ב, וחייבתי אותו שיפרע לה שכירות מיום שהוציאוה, ואע״ג דשכירות ליומיה ממכר הוא ושכירות קרקע נקנה כדין מכירת קרקע, אפ״ה קרקע עצמה בחזקת משכיר הוא ולא בחזקת שוכר, דאם שוכר אומר לזמן זה שכרתי ומשכיר אומר לזמן זה, השוכר יביא ראיה ולא המשכיר, דקרקע בחזקת בעליה קיימא.

ומכש״כ בנידון דידן, דאין שוכר החנות השניה בא באונס במה שמילא את המעבר באופניים, וכן במה שיש לו דריסת רגל בשירותים בזמן שהשוכרת הראשונה לא נמצאת במקום, דכלל גדול אומר המבי״ט דכל שאינו באונס מחמת השוכר הרי קרינא ביה מחמת המשכיר, דקרקע ברשות בעליה קיימא.

הרב ברוך יצחק לוין.