שכר פועל וביטלו ונתברר שגם הפועל הי' אנוס מלעשות את מלאכתו

שכר פועל וביטלו ונתברר שגם הפועל הי' אנוס מלעשות את מלאכתו

בעה"ב שהזמין פועל וביטלו, ולבסוף התברר שהפועל בלא"ה לא היה מופיע לעבודתו מחמת אונס שהתחדש אח"כ, וא"כ בביטול שביטל בעה"ב התברר שלא גרם לו הפסד, האם זה סיבה לפטור את בעה"ב מתשלום, או שלא.

שיטת הרמ"א דבעה"ב החוזר מתחייב אפי' שאח"כ אירע אונס לפועל

א. הגרע"א בשו"ע (סי' של"ד) הביא תשו' הרמ"א (סי נ') בנדון בעל הבית שחזר בו ונתחייב לשלם לפועלים שכרו כדין בעה"ב החוזר בו, ואח"כ אירע אונס המבטל המלאכה כגון שינוי אויר וכדו', ונמצא שאף אם לא היה הבעה"ב חוזר בו היתה המלאכה בטלה והיה פטור לשלם שכרם דהוי פסידא דפועל, ופסק ברמ"א שכיון שמיד שחזר בו בעה"ב התחייב לפועל שכרו שהרי בשעת חזרתו לא היה שום אונס, אינו נפטר ע"י האונס שאירע אח"כ, ומכח זה הסיק שם וז"ל נ"ב אם חזר בעה"ב ואח"כ אירע אונס צריך לשלם דכבר נתחייב להם.

שיטת השער המשפט שחולק וסובר דבכה"ג פטור

ב. אמנם השער המשפט (סי' של"ג סק"א) הביא שיטת הרמ"א, וחלק על עצם הדין דמיד דהבעה"ב חוזר בו נתחייב בכל השכר וז"ל:

נראה דיש לחלק בין שכירות לפקדון אמנם בפקדון מיד שהיא אבודה מתחייב, אבל בשכירות אפי' שחזרו בהם הבעלים, אבל חיוב השכירות דכיון דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, הרי החיוב לא בבא בבת אחת רק מתרבה בכל יום, וא"כ אפי' שחזר בו הבעה"ב מ"מ כיון שחיוב השכירות אינו חל עליו אלא יום יום ואפי' אם לא הי' חוזר בו בעל הבית למה יתחייב הבעה"ב לשלם בחנם כיון שלא הפסידו כלום.

והוכיח זאת מהגמ' (ב"מ ק"ו:) דאיתא במתני' שם דהמקבל שדה מחבירו ואכלה חגב אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו, ובגמ' שם אמר שמואל לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל לא זרעה כלל לא דא"ל אלו זרעתה הוי מקיים בי לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון, ופירש רש"י שם דאיירי בחכירות ולא בקבלנות, כיון שבקבלנות אין שייך שינכה לו שהרי מקבל חלק רק ממה שגדל בשדה, וא"כ שמדובר בחוכר שמתחייב מראש לשלם מדוע הוצרך שמואל לחייבו מחמת הכתוב "לא יבשו בעת רעה" הרי חוכר דינו כפועל שכיון שהתחייב לשלם מראש למחכיר, ממילא אם שינה ממה שסיכמו, הרי מיד ששינה התחייב בתשלום, המוכח שיכול המוכר לומר למחכיר לא הפסדתיך כלום בזה שנמנעתי מלזורעה כיון שאף אם הייתי זורעה היתה נאכלת במכת מדינה, וזהו דלא כשיטת הרמ"א דס"ל דמיד שחוזר בו הבעה"ב מתחייב על הכל, ומשום כך הוצרך שמואל לחייבו רק מחמת הכתוב לא יבשו בעת רעה.

ג. במנחת פתים (להגר"מ אריק בסי' של"ג ה') הביא מס' תוס' ירושלים שהביא מירושלמי (קידושין פ"ה ה"ב) שאם חזרו הפועלים בדבר האבוד שהדין הוא שיכול לשכור עליהן או להטעותן, ואח"כ אירע האונס שפטורים בו הפועלים אף בדבר האבוד, שאעפ"כ שוכר עליהן ומטען כיון שחזרו בטרם בא עליהם האונס, ומביא ראי' לזה מס' תרומת הכרי דבחזר בו הלוקח ואח"כ נאנס המקח אצל המוכר, דחייב הלוקח במי שפרע כיון דחזר בו, ואפי' שאח"כ הי' אונס, וממילא הוא הדין בחזרת בעה"ב שיתחייב אפילו בא אונס אח"כ, המוכח דסבר כשיטת הרמ"א.

ראיתי באחרונים שמביאים הספר אבני חושן דכתב כדברי השע"מ, וסיים וז"ל:

ועפר אני תחת כפות רגלי אדונינו הרמ"א ומי יכריע כנגדו, ואכן מ"מ לא אוכל לומר דיחייב אם היה בא דין זה לפני, אשר הוא חוץ מסברא, וצע"ג ליישב דבריו, ע"כ.

ביאור המחלוקת

ד. והנראה בביאור המחלוקת דתליא בגדר תשלום בשכירות לפועל דהנה החזו"א (סי' כ"ג סקל"ו) נקט שחיוב בעה"ב החוזר אחר תחילת מלאכה הוא מדין שכר פועל ממש ולא גרמי, וסברא זאת סבר השער המשפט ולכן אם בא אונס לאחר שחזר בו אין בעה"ב חייב לשלם על האונס.

אבל הרמ"א סבר דהחיוב התשלום בבעה"ב החוזר בו זה לא מחיובי השכירות, רק זה תשלומי אחריות של בעה"ב ליתן אם יחזור בו, וזה מין שיעבוד שהשתעבד הבעה"ב, וזה מתחייב מיד שהבעה"ב חזר בו, וממילא הדין שגם שאחרי זה נהי' אונס לפועל, זה לא פוטר את הבעה"ב מחיוב זה.

באופן שהחיוב שכירות הוא לא משום שכירות פועלים לא נחלקו הרמ"א והשער המשפט

ה. והנראה דכל מאי דנחלקו הרמ"א עם השער המשפט בבעה"ב שחזר בו ואח"כ אירע אונס האם חייב לשלם זה לא נוגע לנדון דדן, דהרי כל מה דהרמ"א סובר דבעה"ב שחזר בו מתחייב מיד, זה רק באופן שהבעה"ב נתחייב בקנין, וכמו דהרמ"א כתב שם שכיון דזה נעשה ברבים לא שייך בחזרה, והיינו דזה נחשב קנין, וכמו שמסיים שם וז"ל:

אך אמנם אם חזרו בהם קודם שנודע חשש אויר אע"ג דהוי אויר אח"כ פסידא דבעל הבית, דמיד דחזרו בו נתחייבו לפועל מאחר דלא יכולין ע"כ,

אבל בנדונינו הרי לא הי' קנין, וכל מאי דנתחייב הבעה"ב, ביארתי לעיל (סי' א') באריכות מה הסיבה לחייב באופן שלא נעשה קנין, וזהו רק באופן שלבסוף היה הפסד, אבל אם בסוף לא היה הפסד, גם הרמ"א יסבור דאינו מתחייב לשלם, דהרי לא הי' קנין.

בערך שי (סי' של"ג א') כתב שאף לדעת הרמ"א שחייב הבעה"ב מדינא דגרמי ואינו נפטר באונס שבא אח"כ, היינו דוקא אם בשעה ששכרו היה יכול להשתכר במקום אחר ובאותו מקום לא אירע שום אונס, ועכשיו אינו מוצא להשכיר עצמו באותו מקום, והלכך משלם בעה"ב מה שהפסיד הפועל מחזרתו, אבל אם אף מתחילה לא היה מוצא להשכיר עצמו במקום אחר מודה הרמ"א שאין לחייב את הבעה"ב לשלם עבור הימים שגם אם לא חזר בו היה הפועל מפסיד, ומבאר שם דס"ל דהרב יטעון דאולי הי' אצלם היו ניצולים בזכות התורה, כמו דבשדה יכול הבעה"ב לטעון דאילו זרע החובר הי' נתקיים בו לא יבשו בעת רעה, כ"ש כאן שיש זכות התורה, רק מה שצריך ביאור דגם אם היה מוצא מאתמול מקום אחר להשתכר סוף סוף על מה נחייב בעה"ב מצד גרמי, שהרי החיוב הוא על עצם המעשה החזרה, והרי נודע שגם אם לא היה חוזר בו היה הפועל בטל בגין האונס, איגלאי מילתא שלא היזקו בזה שחזר בו, ועל מה נחייבו.

חזר הבעה"ב ומצא מלאכה אצל אחר ואח"כ אירע אונס

ו. והנה יש לדון אם הבעה"ב חזר בו, ומצא הפועל מלאכה אצל בעה"ב אחר, ובאמצע המלאכה אירע אונס שמבטל המלאכה, האם יכול לחזור לבעה"ב הראשון לבקש שכרו, לכאורה בהשקפה הראשונה זהו תליא במח' הנ"ל דלרמ"א דמתחייב שחזר בו אז ממילא שמצא מקום אחר הדין דפקע החיוב שלו, וממילא שנהיה האונס זה כבר לא שיכא לבעה"ב הראשון, משא"כ לשער המשפט דגם שהבעה"ב חוזר בו הוא נשאר פועל עד סוף הזמן ותליא דאם יש נזק לבסוף מתחייב לשלם, משא"כ אם בסוף אירע אונס לפועל פטור מלשלם היה צריך להיות דיחזור לבעה"ב הראשון ויבקש שכרו.

אבל לאחר העיון נראה דכל דינו דהשער המשפט זה רק באינו מוצא בעה"ב אחר, אבל אם מצא בעה"ב אחר, פשוט שכבר נפקע החיוב מהראשון ואינו חייב לשלם, אבל נראה דזה רק באופן שהלך לבעה"ב אחר הלך לגמרי, אבל אם בשעה שהלך לעבוד ידע שיכול להיות שזה רק זמני ולא קבוע, ומחוסר ברירה הלך לבעה"ב השני, בזה מסתבר לומר שלא נפקע החיוב מהבעה"ב הראשון.

תבנא לדינא

א.   שכר פועל בקנין וביטלו ואח"כ אירע אונס לפועל שלא הי' יכול להגיע לעבודה, נחלקו בזה תשו' הרמ"א ושער המשפט, דלתשו' הרמ"א כיון שביטל הפועל נתחייב לשלם, גם שלאחמ"כ היה לו אונס זה לא פוטר את הבעה"ב, אבל לשער המשפט כיון שלא ביטול הבעה"ב גרם לו ההפסד לא חייב לשלם.

ב.   שכר פועל בדיבור ללא קנין, הנראה לומר דגם לתשו' הרמ"א כיון שההפסד של הפועל היה גם לולא הביטול הבעה"ב אינו חייב לשלם דלא היה קנין שיחיבו.

ג.   אם שכר הפועל בקנין ולאחר שביטלו הלך לבעה"ב אחר, ואח"כ אירע האונס, נראה דגם לתשו הרמ"א שמחייב על עצם הביטול, ס"ל דבכה"ג חייב, כיון דהלך לבעה"ב אחר נפקע החיוב מהבעה"ב הראשון.