שכיר שלטענתו הוסיף בעבודתו על מה שסוכם

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ה עמ' קנט-קסב תיק מס׳ 102-נח

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס״ד בתביעת שכר עבודה שלא פורש עליו בתחילת העבודה

נושא הדיון

התובע, שהוא מנהל משרדים של מוסדות ובעל קשרים עם הפקידים הממשלתיים האחראים לתקציבים ממשלתיים, נשכר ע״י הנתבע לסדר חשבון המוסד שלו למשך שנה, לצורך קבלת תקציב ממשלתי, תמורת שכר חדשי של 200$. לצדדים היה ידוע שיש בעיה בעריכת החשבונות המוסד של המוסד משנים קודמות שבגללה עוכבו התקציבים הממשלתיים, אך לא היה ידוע להם הסיבה והגורם לאותה בעיה. מלכתחילה, בעת שסוכם על העבודה, סבר התובע שהבעיה היא קלה וניתנת לפתרון מידי, אך לאחר שהתובע נכנס לעובי הקורה גילה את עומק הבעיה, ואת הצורך בעבודה מאומצת של תיקון החשבונות של השנים הקודמות, וניצול הקשרים הטובים שלו עם הפקידים הממשלתיים האחראים לנושא.

טוען התובע שהשכר שסוכם עליו עם הנתבע היה רק עבור העבודה השוטפת, אך לא עבור העבודה המיוחדת של תיקון השנים שעברו, שבשעת ההסכם כלל לא ידעו הצדדים על אותה עבודה. לדבריו בין אנשי המקצוע בשטח הזה ישנם תעריפים מיוחדים לתיקון חשבונות משנים קודמות וניצול קשרים עם פקידי הרשות.

יש המשתכרים לפי 15% מהתקציב המתקבל בגלל אותה עבודה, ויש המשתכרים 450$ לחודש. זאת מלבד השכר החדשי של 200$ עבור העבודה השוטפת. התובע טוען שלא תבע שכר זה בתחילה משום שלא ידע עליה, ורק לאחר שהתברר לו שעבודתו נשאה פרי, תבע עליה שכר מהנתבע.

הנתבע משיב ששכר את התובע לסדר את חשבונות המוסד רק משום שידע שיש בעיה, ורק משום כך הסכים לשלם לו שכר של 200$ לחודש. אילו לא היתה בעיה לא היה נזקק לשירותיו של התובע, והיה מסתדר בחשבונות השוטפים של מזכירת המוסד. לדבריו, אמנם סיבת הבעיה לא היתה ידועה להם, אן אינו חייב לשלם לו שכר מעבר למה שסיכמו ביניהם.

פס״ד

התביעה נדחית, אך בפשרה על הנתבע לשלם לתובע סכום מסויים.

השאלות לדיון

קצץ שכר עם העובד, ואח״כ התברר שעשה מלאכה ששוה יותר, האם חייב להוסיף לו על שכרו, כדין יורד לשדה חבירו ונטעה.

תשובה

א. פועל שעשה לבעל הבית מלאכה נוספת שלא סוכמה

פועל שעשה מלאכה לבעה״ב שחייב לשלם לו שכרו, כתב בערוך השלחן חו״מ סי׳ שלא סעי׳ א שהוא אפי׳ בלא שעשה עמו קנין שכירות, דלא גרע מיורד שלא ברשות דחייב לשלם לו.

ויש להסתפק בשכיר שנשכר לעשות מלאכה אחת, ועשה לבעה״ב את מלאכתו ועוד מלאכה אחרת שלא פורש אודותיה בשכירות, האם חייב בעה״ב לשלם לו תוספת עבור המלאכה הנוספת, ואע״פ שלא פורש עליה בשכירות, לא גרע מיורד שמשלם לו שכרו, וכמו שכתב בערוה״ש, או שכיון שנשכר לעשות מלאכה לבעה״ב תמורת שכר קבוע, ובשעה שהוסיף עוד מלאכה לא תבע שכר נוסף על כך, יש לומר שהתרצה לעשות גם המלאכה הנוספת במסגרת השכר שמקבל מבעה״ב.

והנה בשו״ת רדב״ז ח״א סי׳ רצג נשאל: 

"ראובן שכר את שמעון לעשות לו שתי מלאכות, ואח״כ נשתעבד בשמעון בחמש או שש מלאכות, האם יוכל שמעון לתבוע מראובן את הפרש המלאכות שהכביד עליו, או דלמא יכול לומר ראובן הרי נכנסו לך דורונות ומתנות רב או מעט, וחשבתי שנתרצית בשכירות אשר נתפשרתי עמך, ושתיקה כהודאה דמיא. ושמעון טוען הייתי טועה בדין, לא גיליתי אזנך. ועוד שחשבתיך נדיב ולא תקפח שכרי. ועוד שיש פיזר והפסדות על המלאכות ההם שעשיתי עמך".

 והשיב הרדב״ז: 

"דבר ברור אצלי שפטור ראובן כיון שלא עכב שמעון בתחילה ואמר לא שכרתני לזה, משמע דניחא ליה בכך מפני התועלת הנמשך מהם וסבר וקבל כנגר שכרו, ואין על ראובן להוסיף שכר על שכר. ומה שטען שמפני היותו טועה לא גילה את אזנו, אין זו טענה להוציא מראובן, דמצי למימר לא מפני טעותך אפסיד אני, שאם היית מגלה את אזני, הייתי מוצא כמה שיעשו מלאכות אלו מפני התועלת שנמשך מהם. ובין כך ובין כך אין על ראובן לפרוע שכירות יתר כיון שלא פירש כן בתחילה". עכ״ל.

מפורש ברדב״ז שאין הפועל יכול לדרוש שכר נוסף על העבודות הנוספות שעשה כיון שלא פירש כן בתחילה.

ב. במקום שלא קיבל שום תמורה עבור התוספת

אלא שיש לדחות, שדוקא במקרה של הרדב״ז אינו יכול לדרוש שכר נוסף, כיון שקבל דורונות ומתנות על אותן עבודות, ואילו היה תובע שכר היה בעה״ב מוצא אחרים שיעשו את המלאכות מפני התועלת שנמשך מהן, אבל אם היה עושה מלאכות שלא מקבלים עליהן דורונות ומתנות, ובעה״ב לא היה מוצא אחרים שיעשו לו מלאכות אלו בלא שכר, זכאי השכיר לתבוע עליהן שכר למפרע, אע״פ שלא פירש כן מתחילה.

ובנידון דידן שהתובע נשכר לערוך את חשבונות המשרד לצורך קבלת תקציבים ממשלתיים, והיה ידוע לצדדים שיש בעיה גם בקשר לשנים שעברו, אלא שלא ידעו את עומק הבעיה, ובתחילה היה מובן לצדדים שהשכר שמשולם לתובע כולל גם את סידור הבעיה של השנים הקודמות, אלא שתוך כדי עבודה התברר לתובע שהבעיה מסובכת ומצריכה עבודה רבה, והוא לא תבע עבור תוספת זו שכר עד לאחר שראה פירות מעבודתו. מסתבר שבמקרה זה אינו זכאי לתבוע תוספת שכר למפרע, אע״פ שאין דורונות ומתנות עבור עבודה זו, ואילו היה הנתבע מבקש מאחרים לעשותה היו דורשים שכר מלא, מכל מקום, כיון שהשכר שסיכמו ביניהם לא פורש רק לעבודה השוטפת בלבד, אלא למען המטרה של קבלת תקציבים ממשלתיים, מסתבר שכל מה שעשה כלול בשכר זה. אך כפשרה יש לחייב את הנתבע בתשלום מסויים לתובע.