היזק ראיה מחלון למרפסת

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ה עמ' קמג - קמו תיק מס׳ 342-נו

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס״ד בתביעה על היזק ראיה מחלון למרפסת שתחתיו

נושא הדיון

התובע מבקש לאסור על שכנו שגר מעליו לפתוח חלון מעל מרפסת פתוחה שלו באופן שיוכלו להסתכל תחתיו לתוך המרפסת בטענה של היזק ראיה. הנתבע משיב שמלכתחילה לא היה לתובע מרפסת, והוא קבל רשות לבנותה רק בתנאי שגם הוא יוכל לפתוח חלון מעליו, וע״כ אינו יכול עכשיו לאסור עליו לפתוח חלון שם. התובע מאשר שאכן הוסכם ביניהם שתהיה לנתבע אפשרות לפתוח חלון, אך לא דובר איזה גודל של חלון, ולטענתו מעולם לא הסכים לחלון כפי שרוצה הנתבע לפתוח אלא לחלון צר וגבוה שאין ממנו היזק ראיה למרפסת שמתחתיו, וגם כיום הוא מסכים לחלון כזה.

הנתבע טוען שאין בחלון שהוא רוצה לפתוח משום היזק ראיה למרפסת שתחתיו מכיון שמנהג המדינה הוא שבכל הבנינים יש חלונות מעל מרפסות, ועוד, ישנן חלונות ומרפסות מבנין סמוך המשקיפים על מרפסת התובע.

פס׳׳ד

מותר לנתבע לפתוח חלון בגודל החלון שבקומה העליונה, אך עליו לעשות לו סורג עם רשת.

השאלות לדיון

א. האם הסכמה לפתיחת ״חלון״ פירושה בכל גודל שירצה הפותח, או שביד המסכים להגביל את גודלו.

ב. האם במרפסת טיפוסית יש היזק ראיה.

ג. האם מנהג המדינה מבטל איסור היזק ראיה.

ד. האם העובדה שישנן מרפסות וחלונות של שכנים מבנין סמוך המשקיפות על המרפסת מבטלת את הנזק מפתיחת חלון מעליה.

תשובה

א. הגדרת גודלו של חלון

נראה שלמרות שהתובע הסכים עם הנתבע שתהיה לו רשות לפתוח חלון מעליו, כיון שלא פירש איזה חלון, גם אם נאמר שהסכמה זו דינה כהקנאה של זכותו בקיר המשותף לפתוח בו חלון, וזאת אע״פ שלא היתה כאן הקנאה לדבר מסויים, מ״מ זכותו לומר שכוונתו היתה לחלון צר וגבוה שאין ממנו היזק ראיה, שהרי לא ייחד לו מקום וגודל בקיר המשותף היכן לפרוץ בו את החלון, כמו שאמרו בגמ׳ מנחות קח ב ושו״ע חו״מ סי׳ ריד סעי׳ יב לענין ״בית״ שנותן לו פחות שבבתים, וזכר לדבר מדברי נתה״מ סי׳ קמח ס״ק א לענין מי שהיה לו זכות דריסת רגל על חצר חבירו ולא היה לו מקום מסויים, שביד בעל השדה לדחותו לכל צד שירצה.

ב. היזק ראיה במרפסת

במשנה ב״ב נט ב:

"לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין". 

וברשב״ם: 

"משום היזק ראיה, וכ״ש לחצר חבירו". 

וכ״פ הרמב״ם שכנים פ״ה ה״ו וטוש״ע חו״מ סי׳ קנד סעי׳ ג.

ועי׳ יד רמה ב״ב פ״ק אות ד ואות כ שבגינה יש משום היזק ראיה כיון דעבידא לדירה ובעיא צניעותא, ועי׳ חי׳ חת״ס ב״ב דף ז שהיזק ראיה בגינה תלוי במחלוקת. ולענין גג פסק הרמב״ם שכנים פ״ג ה״ה וטוש״ע סי׳ קנט סעי׳ א: 

"שני בתים זה בצד זה והיו גגותיהם עשויים לדירה אפי׳ היו בשני צידי רה״ר זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו שהוא דר בו זה שלא כנגד זה, ומעדיף, כדי שלא יראו זה את זה, אע״פ שבני רה״ר רואים אותו יכול לומר כל אחד לחבירו אלו אין רואים אותי אלא ביום בעת שאעמוד על גגי, אבל אתה רואה אותי תמיד". 

ובהלכה ו שם: 

"גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה גבוה ארבע אמות אבל בין גג לגג משאר הגגין אינו זקוק לארבע אמות שאין בני אדם דרים בגגות לפיכך אין בגגות היזק ראיה". 

ובהשגות הראב״ד: 

"משאר הגגין פירוש שאין ראויים לתשמיש". 

וכתב המ״מ: 

"ופשוט שזו כוונת המחבר". 

ועי׳ חזו״א ב״ב סי׳ ג אות יב בדעת הרמב״ם.

ובשו״ת מהר״י אלגאזי סי׳ א כתב המחבר שאם אינו רואה לתוך הבית אלא איצטבא אחת קטנה שלפני פתח הבית שאינה תשמיש מתשמישי הבית אלא לאכול שם או לישב שמה כמנהג שנוהגין בימות החמה שם, ודאי ליכא למימר היזק ראיה. אך הרב הצעיר השיב שם בסי׳ ב שבעיר הזאת מלבד זמן החורף הקשה כל תשמישם אינו אלא באצטבאות הללו לאכילה ולשכיבה ומה היזק ראיה יותר מזה, שאם אוכל באצטבא ראובן רואהו ואם שוכב שם ראובן רואהו.

ויש לדון מה דינה של מרפסת פתוחה הנהוגה בימינו, האם דינה כחצר שהיתה בימיהם שיש בה היזק ראיה, או כגינה שכתב היד רמה שיש בה היזק ראיה, או כגג העשוי לדירה שפסק הרמב״ם שיש בו היזק ראיה, או שנאמר, וכך גם נראה, שדוקא בחצר שבימיהם יש היזק ראיה כיון שדרכם היה לעשות רוב תשמישם בחצר, וכפרש״י ריש ב״ב, וכן בגינה לדעת היד רמה כיון שעשויה לדירה, וכן בגג כיון שעשוי לדירה, אבל מרפסת פתוחה הנהוגה בימינו שנועדה בעיקר לשם ישיבה ומשחק אך לא לדירה ולא לעשיית רוב צרכיהם בה (ומה שאמרו בספרי דברים פיסקא רכט שמרפסת אינה חייבת במעקה כיון שאינה עשויה לדירה, ועי׳ תוס׳ הרא״ש מו״ק יא א וריטב״א ומאירי שם ח ב, אינו ראיה לנידון זה, כיון שמרפסת של ימיהם היתה באופן אחר, עי׳ מ״מ שכנים פ״ב ה״ד כמה פירושים מהראשונים ב״ב יא ב למרפסת שאף אחד מהם אינו מתאים עם המרפסת הפתוחה של ימינו), אין בה היזק ראיה. ודומה היא לאצטבא של המהר״י אלגאזי שאין בה היזק ראיה כיון שאינה משמשת תשמיש מתשמישי הבית.

ג. משמעות מנהג של אי הקפדה על היזק ראיה

באופן שיש היזק ראיה, כתב הרשב״א בשו״ת ח״ב סי׳ רסח שאינו רשאי לפרוץ גדרן של ישראל בהיזק ראיה אע״פ שמנהג המדינה להזיק כן, והרא״ש ב״ב פ״ק סי׳ ו הביא בשם י״א לחלק בין היזק ראיה דגינה שמועיל בו מנהג לבין היזק ראיה דחצר שלא מועיל בו מנהג המדינה, ועי׳ קהלות יעקב ב״ב סי׳ ה שר״ל שבהיזק ראיה לפעמים יש בו צער הגוף וע״ז לא מועיל מנהג המדינה, כשם שלא מועילה בו מחילה, לפעמים אין זה צער הגוף אלא נזק ממון שחבירו מצמצם את השתמשותו בגינה בגלל הראיה, וע״כ מועיל מנהג המדינה כמו שמועילה מחילה, ועי׳ שו״ת מהריט״ץ סי׳ רפג כתב שהולכים בזה אחר המנהג, וכ״כ בשו״ת משאת משה חו״מ סי׳ ס' ושו״ת שמש צדקה חו״מ סי׳ לד ס״ק יא.

ובימינו שמנהג המדינה לבנות בניני רבי קומות ולפרוץ בהם חלונות לאויר ולאור גם כשיש מתחתם מרפסות, הנה לפי הנ״ל שבמקום מנהג המדינה אין דנים משום היזק ראיה, ואפי׳ לא בגינה, על אחת כמה וכמה בנידון דידן לענין מרפסת שהיא קלה מגינה וכמו שנתבאר לעיל אות ב, מה גם שהנתבע השיג רשיון מהעיריה לחלון שרוצה לבנות.

ד.היזק ראיה במקום שכבר ניזוק

במשנה ב״ב ס א: 

"אבל פותח הוא לרה״ר פתח כנגד פתח". 

ובגמ׳ שם: 

"דא״ל סוף סוף הא בעית אצטנועי מבני רה״ר". 

וכ״פ הרמב״ם שכנים פ״ה ה״ו וטוש״ע סי׳ קנד סעי׳ ג.

ואף בנידון זה שמסביב למרפסת התובע ישנן מרפסות וחלונות של שכנים המשקיפים עליו, צודק הנתבע שבאופן כזה אין טענה של היזק ראיה, מה גם שמרפסת פתוחה שבימינו מסתבר שאינה דומה לחצר או לגינה או לגג שיש בהם היזק ראיה, שדוקא בהם יש היזק ראיה כיון שעשויים לדירה או לרוב תשמיש הבית, משא״כ מרפסת פתוחה שבימינו.

ה. הדין העולה

ולמעשה נראה להתיר לנתבע לפתוח את חלונו בגודל החלון הפתוח בקומה העליונה, וכפי הרשיון של העיריה, אך כדי למנוע ריב בין השכנים עליו להוסיף סורג מרושת שימנע הוצאת הראש דרכו, ויקטין את הראיה ממנו, וכמש״כ בשו״ת מהרי״ט ח״א סי׳ קיד לענין חזקה בחלון עם סורג.