אחריות הנהג והחברה על אבידה באוטובוס

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ה עמ' קלז - קמ, תיק מס׳ 387־נו

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס״ד בתביעה מבעל אוטובוס ציבורי על אבידת עגלה מתא המטען תוך כדי נסיעה

נושא הדיון

התובעת נסעה באוטובוס שבבעלות הנתבע תמורת תשלום, והטעינה את עגלת הילד שלה בתא המטען. כשהגיעה למחוז חפצה לא מצאה את העגלה בתא המטען, ולטענתה נפלה העגלה מהאוטובוס באחד מעיקולי הדרך ביציאה מירושלים, משום שתא המטען לא היה נעול היטב. היא טוענת שאמנם נהג האוטובוס לא היה בעל האוטובוס אלא נהג שכיר, אך לדעתה בעל האוטובוס הוא האחראי לחפצים שמניחים הנוסעים בתא המטען שלו, ועליו לדאוג שתא המטען ייסגר בצורה כזו שלא ייפתח גם בעיקולי דרך. לטענתה אין זה המקרה הראשון של נפילת חפצים מתא המטען של אוטובוס זה תוך כדי נסיעה.

בעל האוטובוס משיב שאין זו אחריותו ולא אחריות הנהג לדאוג לכך שהנוסעים ינעלו היטב את תא המטען אחרי שהניחו בו את חפציהם, אלא אחריות הנוסעים בעצמם, ולא התחייב מעולם שהנהג ירד בכל תחנה מהאוטובוס אחרי שהנוסעים פתחו וסגרו את תא המטען לבדוק אם הדלת נעולה היטב, והוא עצמו כבעל החברה אינו יכול לעזוב את החברה בכל עת ובכל שעה כדי לעקוב אחרי האוטובוסים שלו בכל התחנות ולנעול את תא המטען. הוא טוען שהנהג עוקב במראה שלידו לראות האם דלת תא המטען נעולה, וקורה שהדלת סגורה אבל לא נעולה היטב, ואז קשה להבחין בכך. לדבריו קיימת באוטובוס האמור נורה מהבהבת ליד הנהג המזהירה אותו על דלת תא המטען כשהיא פתוחה, אך היא מפסיקה להבהב כשהדלת סגורה אע״פ שאינה נעולה היטב.

פס״ד

בעל האוטובוס פטור. 

השאלות לדיון

א. האם בעל האוטובוס נקרא שומר על חפצים שהניחו הנוסעים באוטובוס, למרות שמסר את האוטובוס לנהג שכיר.

ב. האם נפילת עגלה מתא המטען תוך כדי נסיעה כשנראה היה לנהג שהדלת סגורה היטב, חשובה כאבידה או כאונס.

ג. האם יש לנהג או לבעל האוטובוס קנין שמירה על חפצים שהניחו הנוסעים באוטובוס.

תשובה

א.  אחריות שמירה בחברה שמעסיקה פועלים

קיי״ל שומר שמסר לשומר ולא מיעט הראשון משמירתו, הראשון פטור, עי׳ שו״ע חו״מ סי׳ רצא סעי׳ כו. ועי׳ ערוך השלחן חו״מ סו״ס שיא: 

"בעל ספינה כשומר שכר, וחייב בגו״א. ובספינות שלנו שהולכות על הנהרות הגדולות ידוע ששוכר בעל הספינה חובל בקי להוליך את הספינה ועליו סומכים וכו׳". 

וכ״כ בערך שי סי׳ רצא סעי׳ כו באחד ששכר עגלה להביא עליה סחורה ושלח הבעל עגלה משרתו בידיעת המשלח ולא מיחה ונגנבה הסחורה, אינו יכול לתבוע מבעל העגלה אך מפסיד שכרו. וכ״כ בשו״ת בית דוד חו״מ סי׳ א במי שמוסר סחורה לבעל ספינה שאינו יכול לתבוע ממנו מפני שיודע שאין הוא בעצמו מוליך הספינה אלא יש לו ספנים.

וק״ו בנידון דידן שמלכתחילה מוסרים הנוסעים את חפציהם לנהג האוטובוס ולא לבעל האוטובוס, ביודעם שבעל האוטובוס אינו במקום ואין באפשרותו לשמור, בעל האוטובוס אינו חייב בשמירה.

ב.גדר הנזק כאונס או אבידה

למרות שבעל האוטובוס פטור משמירה יתכן שהנהג שמקבל שכר על עבודתו ובכלל זה הובלת חפצי הנוסעים, ואף הוטל עליו להשגיח ע״י המראה וע״י בדיקת הנורית שאכן נסגרה דלת תא המטען, דינו כשומר שכר, ועי׳ להלן אות ג, אך יש לדון האם מקרה זה דומה לאבידה ששומר שכר חייב עליה או שדומה לאונס שפטור עליה, כיון שלטענת בעל האוטובוס לא התחייב לרדת בכל תחנה לבדוק אם הדלת נעולה אלא רק להסתכל במראה ובנורית, ולפעמים נראה בהם כאילו הדלת נעולה אע״פ שאינה נעולה אלא סגורה בלבד, ויכולה להיפתח בעיקולי דרך, וה״ז דומה לאונס ששומר שכר פטור עליו.

ונראה שכיון שמצויים כיום אמצעים יותר טובים כדי לוודא שאכן הדלת נעולה היטב ע״י נורית וזמזם וכד׳, מוטל על בעל האוטובוס לדאוג לכך, ולא להסתפק בנורית שאינה די אמינה, ואם לא דאג לכך א״א להחשיבו כאונס אלא כאבידה שש״ש חייב עליה. אך למרות זאת הנהג פטור, כיון שהנהג עשה את המוטל עליו באמצעים שהומצאו לפניו.

ג. כיצד מקבל השומר התחיבות לשמירה

בשו״ע חו״מ סי׳ רצא סעי׳ ב כתב: 

"א״ל הנח לפני ה״ה ש״ח, אבל אם א״ל הנח לפניך או הנח סתם אפי׳ ש״ח לא הוי, ואינו חייב שבועה כלל אבל מחרים על מי שלקח פקדון שלו ולא יחזירנו לבעליו. ומ״מ מי שהיה מהלך בדרך וא״ל חבירו הולך עמך אלו המנעלים, וא״ל הניחם כאן על החמור והניחם שם, ולא קבלם הנפקד בידו אלא כמו שהניחם המפקיד על החמור כך הוליכם ולא קשרם וכו׳ ונאבדו המנעלים, הוי ש״ח".

 והוסיף הרמ״א עפ״י תשובת הרא״ש דלא אמרינן דאם אמר הנח סתם לא הוי ש״ח אלא במקום המשתמר אבל בדרך וכיו״ב ודאי קבל עליו שמירה, וי״ח וס״ל דאפי׳ במקום שאינו משתמר לא הוי ש״ח עד שיאמר הנח לפני. והוא דעת המרדכי. וכתב המחנ״א שומרים סי׳ ז והגהות רעק״א בגליון השו״ע שמחלוקתם תלויה האם צריך קנין לחייב בשמירה, עי׳ שו״ע שם סעי׳ ה, שלדעת הרא״ש שאין צריך קנין, אלא כיון שעל פיו של זה סמכו הבעלים וסילקו שמירתם מעל חפציהם, חייב בעל החמור אע״פ שלא עשה קנין במנעלים, אבל לדעת הרמב״ם והנ״י שאינו חייב עד שימשוך, כאן שלא משך את הכלים אלא את החמור, וה״ז ספק אם משיכת הבהמה הוי משיכה לכלים שעליו, ומדין חצר ג״כ לא קנה כיון דהוי חצר מהלכת, עי׳ ב״מ ט ב וב״ק יב א, ע״כ אין לחייבו בשמירה.

ועי׳ נתה״מ ס״ק ז בדעת המחבר שסתם שבאופן שדבר שם כו״ע מודים שחייב. ועי׳ אמרי בינה טו״נ סי׳ יד ובני אהרן דף קמ.

ד. התחיבות הנהג כשומר

ולפי״ז בנידון דידן שהנוסע מניח את חפציו בתא המטען של האוטובוס בלא שהנהג יאמר לו הנח לפני, ובכל עת שהאוטובוס עוצר בתחנה פותחים אנשים את תא המטען, דינו כמקום שאינו משתמר, ולפי דעת הרא״ש יש כאן קבלת שמירה אע״פ שלא אמר הנח לפני, ומתחייב גם באופן שלא עשה קנין שמירה, אך לפי דעת המרדכי אם לא עשה קנין בחפץ ולא אמר לו הנח לפני אין בזה קבלת שמירה.

אמנם י״ל ששונה אוטובוס מחמור, שאע״פ שחמור נחשב לחצר מהלכת, זה משום שהחמור הולך לעצמו וחצר מהלכת שלא לדעתו היא ומשתמרת שלא לדעתו, עי׳ ריטב״א ור״ן גיטין כא א, אבל מכונית הנוסעת ע״י הנהג חשיב כיד האדם שאע״פ שהיא מהלכת כיון שאין היא מהלכת אלא לדעת האדם ואינה משתמרת אלא לדעתו, קונה, עי׳ ריטב״א ור״ן שם, או כדברי הרמב״ן שם שיד אינה מתרחקת ממנו אבל חצר מהלכת אפשר לה להתרחק ולא תהא משתמרת לדעתו, וכ״כ ראב״ד בשמ״ק ב״מ שם ועוד ראשונים שם לענין ספינה שקפצו לתוכה דגים שאינה כחצר מהלכת לפי שאינה מהלכת מצד עצמה. ועוד, גם אם לא נעשה קנין בחפץ עצמו מ״מ כיון שהנהג קבל שכר על הנסיעה, וש״ש שהקדים לו שכר כתב בנתה״מ סי׳ רצא ס״ק יב שחייב מדין שומר כיון שנעשה פועל של הבעלים. אך המחנ״א שומרים סי׳ ז הכריע שגם ש״ש צריך קנין בחפץ עצמו, שכן אמרו בירושלמי פ״ב דשבועות ארבעה שומרין הן ואין חייבים אלא דרך קנין. ועי׳ שו״ת הרשב״א סי׳ אלף קלד ותורי״ד ב״ק עט א.