חלוקת זכיה בין שותפים, שלא השקיעו סכום זהה

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ה' עמ' קסז-קסח תיק מס׳ 105-נז

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס״ד בתביעה לשותפות בזכיה של הגרלה

נושא הדיון

א׳ קנה כרטיס הגרלה מאחת הישיבות בירושלים עיה"ק, בתרומה בסך 50 ש"ח.

חבריו ב׳ וג׳ קנו בשותפות כרטיס שני וכל אחד שילם סך 25 ש״ח. ומתקנון ההגרלה שכל מי שקונה שני כרטיסי הגרלה מקבל כרטיס שלישי חינם, ונצטרפו א׳ הנז׳ וחבריו הקונים שני כרטיסי הגרלה יחדיו וזכו בכרטיס שלישי חינם. וחפץ ה׳ בידם הצליח והכרטיס השלישי זכה בהגרלה במכונית, ועתה תובע ראובן חצי המכונית מאחר והוא היה לו כרטיס שלם והוא חצי מהשנים, והשותפים טוענים מאחר ועשינו שותפים על כן נחלוק שוה בשוה ויטול כל אחד שליש.

פס״ד

הדין עם השותפים.

א. המקורות לדיון

איתא בגמרא כתובות צג א:

"אמר שמואל שניים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע. אמר רבה מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע". 

וכתב הרי״ף: 

"הלכה כשמואל אליבא דרב המנונא אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע". 

וכ״כ הרא״ש בשם ר״ח, וכן דעת הרמב״ם פ״ד, ה"ג מהל׳ שותפין, וכן דעת בעל העיטור.

ב. הסיבה ששותפים שהשתתפו בצורה לא שוה, חולקים ברווחים

וכתב הב״י סי׳ קעו דכן דעת רוב המפרשים שבכל מיני שיתוף סחורות אם נשתתפו בסתם לוקח המועט כמרובה בשכר ובהפסד, והטעם כמפורש בירושלמי, או משום דאיבעי ליה לאתנויי בעל המעות שיטול בריוח כפי הקרן ומדלא התנה אנו אומדים דעתו שהסכים שיטול בעל המנה חצי הריוח לפי שהוא חריף ובקי במשא ובמתן או שום אמתלא אחרת לפי שדרך כל המשתתפין להתנות לחלוק הריוח לפי הקרן ומדלא התנה אומדנא דמוכח הוא.

וז״ל הירושלמי ב״ק פ״ד ה״א: 

"תמן תנינן וכן שלשה שהטילו לכיס הותירו או פיחתו כך הן חולקין אמר ר׳ בון נראין הדברים שנטלו מרגלית דיכול מימר ליה אילו לא עשרתי דינריי לא היית מזבין כלום".

ובירושלמי כתובות פ״י ה״ד ס״ל דאפילו בסתם שותפות והטילו לכיס כולן חולקין בשוה, וז״ל: 

"וכן שלשה שהטילו לכיס והותירו או פיחתו כך הן חולקין אמר ר׳ אלעזר הדא דאת אמר בשהיתה הסלע חסירה או יתירה אבל לשכר ולהפסד כולהון חולקין בשוה. וקשיא ההן יהיב מאה דינרין וההן יהיב עשרה ואת אמר אכן חברייא אמרין יכול הוא מימר ליה על ידי מניי סלקת פרגמטיא".

ומסקנת הב״י דג׳ מחלוקות בדבר, להרא״ש אפילו לקחוהו לטביחה וטבחוהו וכן בכל מיני סחורות אם נשתתפו סתם לוקח המועט כמרובה, בשכר ובהפסד. ולהרי״ף והרמב״ם אם טבחוהו אפילו לקחוהו לחרישה חולקין לפי מעות, ואם מכרוהו חי אפילו לקחוהו לטביחה חולקין בשוה. ולענין הלכה כיון דהרי״ף בהלכות והרמב״ם מסכימים לדעה אחת הכי נקטינן.

ג. פסיקת השו"ע

ובשו״ע סי׳ קעו סעיף ה כתב: 

"השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלוש מאות ונתעסקו כולם בממון סתם ופיחתו או הותירו השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מנינם לא לפי המעות אפילו לקחו שור לטביחה שאילו לא מכרוהו היה נוטל כל אחד מבשרו לפי מעותיו, אבל אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו השכר או הפחת לאמצע, ואם התנו ביניהם הכל לפי תנאם".

ובספר ושב הכהן סי׳ סה לאחר שנשא ונתן בדעת הרי״ף העלה דיש לפסוק דגם בפירות וסחורות שראויות לחלוק כיון שקנו למכור בשותפות שהשכר לאמצע, וה״ה בשור לטביחה אפילו טבחוהו אם טבחוהו למכור הבשר בשותפות הוא לאמצע, אבל אם קנו סחורות לחלוק וה״ה שור לטביחה לחלוק בבשר, אם טבחוהו לחלוק בבשר אפילו אם מכרוהו אח״כ לפי מ״ש לדעת הרי״ף לפי מה שפירשו הרא״ש והר״ן דבריו כל אחד נוטל לפי מעותיו. אבל דעת הרמב״ם עדיין צ״ע בזה היכי שקנו שור לטביחה לחלוק הבשר ע״כ.

וכתב השיטה מקובצת טעם להא דאמרינן דחולקין בשוה דמזלא דבי תרי עדיף, וא״כ מזלינו יחד גרם לריוח ע״כ נחלוק בשוה, וכמ״ש הר״י מטראני שמא מפני אהבתו לרעהו לא חשש אע״פ שנתן תשלום מועט כל זמן שלא פירשו אלא הרויחו בסתם חולקין השכר בין שניהם לאמצע.

ע״כ נראה דיחלקו המכונית לשלושה חלקים ויטול כל אחד שליש מדמיה. וראה עוד בשו״ת חת״ס חו״מ סי׳ קכג.

הרב ברוך שרגא.