פיצוי על הוצאת דיבה

ביה״ד לעניני ממונות

שע״י הרבנות הראשית לירושלים

בהרכב הדיינים:

הרב אברהם דב לוין, אב״ד;  הרב שמואל ביבס;  הרב ברוך שרגא. 

תיק מס׳ 340-נז

פס״ד בתביעת פיצויים על הוצאת דיבה

נושא הדיון

התובע ל׳ משמש כמנהל במוסד לימודי יהדות לבנות בירושלים, חלקן יהודיות המבקשות לחזור בתשובה, וחלקן נכריות המבקשות להתגייר. הנתבע ר׳ משמש כתב בעתון יומי חרדי. טוען ל׳ שר׳ השמיץ אותו ואת פעולותיו בכתבות שקריות שכתב בעתון, ועקב כך נפגעה פרנסתו ונגרם בושת לו ולמשפחתו. הוא תובע פיצוי של 25000$ עבור כל כתבה משמיצה וכן התנצלות. הנתבע ר׳ טוען שכל מה שכתב היה אמת, ומטרת הכתיבה היה להפסיק את פעולות התובע בנושא המותקף.

במהלך הדיונים הופיע מיוזמתו עד שהתובע עבד אתו, וביקש למסור עדות לטובת התובע. העד תיאר את יושרו וצדקותו של התובע, וגינה בתוקף את הכתבות שנכתבו ע״י הנתבע ר׳, וכינה אותן רשעות ושקרים. וכי יש לנדות ולהחרים את הנתבע על מה שעשה, ולקרוע קריעה. הוא מבקש שבית דין זה יוציא עליו נידוי, כי לבי״ד מותר להוציא נידוי וחרם, וגם לאסור את העיתון שפירסם מפני לפני עור לא תתן מכשול, שהם מכשילים את הרבים, מוציאים שם רע ולשון הרע וגם מלשינות.

פסק דין

א. נאמנותו של התובע ל׳, עורערה בבית הדין אחרי שנמצאו סתירות בכמה ענינים שאמר בבית הדין. אי אפשר לקבל את העד שהעיד בבית הדין, מכיון שהוא נוגע בדבר, ויש בו חשש שקר. 

ב. רובם של הדברים שכתב הנתבע בעתון לא הוכחו כבלתי אמינים, וע״כ התביעה לפיצוי כספי, נדחית.

השאלות לדיון

א. האם יש איסור מיוחד לבייש שליח בית דין.

ב. על מי מוטל לבדוק את כוונת הבא להתגייר והמעקב אחריו אחרי הגיור.

ג. מי שנמצא ששיקר בבית דין, האם מקבלים את דבריו ועדותו בדברים אחרים.

ד. האם יש לדיין שדן בגיור נאמנות מיוחדת להעיד אחרי הגיור כיצד ועל סמך מה גייר.

ה. האם גר כשר לשבת בבית דין של גיור.

ו. עד שהוא נוגע בדבר האם עדותו כשרה, ומה הדין כשמעיד גם על עצמו.

תשובה

א. ביזוי שליח בית דין

ברמב״ם הל׳ ת״ת פ״ו הי״ד אות ב ושו״ע יו״ד סי׳ שלד סעי׳ מג כתבו שהמבזה שליח בית דין חייב נידוי, וכ״כ רש״י קדושין ע ב ור״ן שם יב ב. וכתב מהרי״ק שורש צג בשם המרדכי מו״ק סוף הל׳ נדוי שאין מנדים עד שיוודע הדבר בעדים כשרים ובראיה ברורה, ועי׳ שו״ת מהרי״ט החדשות סי׳ ד־ה.

ובנידון דידן, אילו היה מתברר שהנתבע אכן ביזה את התובע בדברי שקר, היה צודק הדיין שיש לנדות את הנתבע על כך, אך מכיון שהוכח שהתובע נהג שלא כדין, והכשיל את בית הדין במכשלות, צדק איפוא מי שאישר לעתון את פרסום הדברים כדי למנוע מהמשך המעשים הפסולים.

ב.חובת בית הדין לברר כוונת המתגייר

כתב הרמב״ם אסו״ב פי״ג הי״ד: 

"המצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וכו׳". 

ובהט״ו שם: 

"לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו״ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק. ואעפ״כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בי״ד הגדול חוששין להם, לא דוחים אותם אחר שטבלו מכ״מ, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם". 

ובהי״ז שם: 

"גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל בפני ג׳ הדיוטות, ה״ז גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו״ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו וכו׳". עכ״ל.

ומלשון הרמב״ם שכתב ״בודקין אחריו״ משמע שהבדיקה הזו מוטלת על בית הדין שמטפל בגיור. ומה שכתב שאחרי הגיור צריכה להראות אחריתם ותתבאר צדקותו, משמע שדבר זה צריך להתברר לבית הדין באיזו שהיא צורה, ואינו תפקיד המוטל על בית הדין עצמו.

ג. עדות חשוד

בשו״ע יו״ד סי׳ קיט סעי׳ ה פסק: 

"החשוד על איסור חמור חשוד על הקל ממנו בעונש, אא״כ חמור בעיני בני אדם שנזהרים בו יותר מבחמור". 

ומקורו במשנה בכורות ל ב ופסקי הרמב״ן שם. ויש לתמוה לפי״ז מדוע בהחזק כפרן אינו נפסל לעדות אחרת, והרי נעשה חשוד לשקר בבית דין ויש לחשוש שמשקר גם פעם אחרת, כי מה הנפ״מ בין שקר זה לשקר אחר. וצ״ל שכיון שהדבר נוגע לממון יש לתרץ ולומר שאמנם חשוד לשקר על ממון זה אבל מי יאמר שישקר על ממון אחר, אולי ממון זה חשוב לו יותר. אך נראה פשוט שלענין עדות איסורים, אם נמצא ששיקר בבית דין על איסור או היתר, אין להאמינו עוד גם לאיסורים אחרים, לכל הפחות באיסורים שדרגת איסורם שוה.

ועי׳ תוס׳ כתובות כד א ד״ה שלי וקובץ שיעורים שם אות סז שנעשה חשוד גם עפ״י עצמו, וכ״כ ערוה״ש יו״ש סי׳ קיט סעי׳ כא. ועי׳ מנ״ח מצוה לז שלא כ״כ.

לפיכך בנידון דידן שהתברר לבית הדין מתוך מסמכים ודברי התובע עצמו ששיקר את בית הדין בכמה ענינים, נעשה חשוד על הדבר, ואין להאמינו עוד. זאת מלבד מה שכתב התומים סי׳ צ סוס״ק י' שמי שהוחזק כפרן בבי״ד קנסו אותו שלא להאמינו עוד, דמה כח בי״ד יפה.

ד. נאמנות הדיין למי גייר

בדיני ממונות שפוסקים בי״ד עפ״י שודא דדיני אמרו בגמ׳ קדושין עד א ונפסק בשו״ע חו״מ סי׳ כג סעי׳ א שנאמן הדיין לומר לזה זיכיתי ולזה חייבתי דוקא כשעודם לפניו, אבל כשהלכו מלפניו אינו נאמן, והרי הוא כאחד האדם. ונחלקו הראשונים (קדושין שם) בטעם הנאמנות כשעודם לפניו, לתוס׳ ר״י הזקן הוא מכיון שאז עדיין הוא דיין, ולשיטה לא נודע למי נאמן כשליש כיון שקבלוהו עליהם. וכתב הש״ך שם ס״ק ה ונתה״מ ס״ק ו שמ״מ אינו נאמן לומר כך טענו אפי׳ עודם לפניו.

ולפי דברי השיטה לא נודע למי הנ״ל נראה שכל זה דוקא בדיני ממונות, אבל בדיני גירות שכוחו לדון אינו משום קבלת בע״ד, אין לדיין נאמנות מיוחדת לומר לזה גיירתי ולזה לא גיירתי אפי׳ בעודם לפניו. וגם לפי טעם התוס׳ ר״י הזקן משום שעדיין הוא דיין, מ״מ לענין המקורות עליהם הסתמך בגיור אינו נאמן יותר מכל אדם, שהרי אף בדיני ממונות כתב הש״ך שאינו נאמן, ואפי׳ בעודם לפניו. וכל שכן אחרי שהלכו מלפניו.

ה. גר דיין

בסנהדרין לו ב אמרו שגר כשר לדון דיני ממונות אך פסול לדון דיני נפשות. ועי׳ תוס׳ יבמות קא ג שבלי כפיה כשר לדון אע״פ שאמו נכרית. וכ״כ טור יו״ד סו״ס רסט וש״ך שם ס״ק טו וחו״מ סי׳ ז ס״ק א וסמ״ע ס״ק ד.

וגיור שצריך בי״ד, עי׳ יבמות מו ב וקדושין סב ב ורמב״ם אסו״ב פי״ג ה״ו משום שנאמר בו משפט אחד יהיה לכם כגר, ואין משפט פחות משלושה. ועי׳ תוס׳ שם אם צריך מומחין או לא. ועי׳ תוס׳ שם שדומה למשפט גזילות וחבלות ולא להודאות והלואות שמספיק יחיד מומחה.

ויש להסתפק האם דומה לדיני ממונות גם לענין שגר כשר לדון בו, או שדומה לדיני נפשות. ועי׳ רש״י קדושין סב ריש ע״ב שצריך שלושה ישראלים שנזקקין לו להטבילו. מפורש שצריך ישראלים, לאפוקי גר.

ו. פסול נוגע

בשו״ע חו״מ סי׳ לז סעי׳ א: 

"כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול". 

וכתב הרמב״ם עדות פט״ז ה״ד: 

"ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה ה״ז לא יעיד בה".

ונחלקו הלבוש עם הסמ״ע והש״ך ר״ס לז אם נוגע פסול מטעם בע״ד או מטעם חשש משקר, ותלוי בשני תירוצי הר״י מיגאש ב״ב מד ב. וקצוה״ח שם הכריע כהלבוש שפסול מטעם בע״ד, ונתה״מ הכריע בסמ״ע וש״ך שפסול מטעם חשש משקר. ועי׳ קהלות יעקב סנהדרין סי׳ טו שאם העד פסל מישהו בגזלנות עוד קודם שנעשה נוגע, א״א לפוסלו מחשש משקר.

ובנגיעה שאינה של ממון, כתב המהרי״ט סי׳ יד וחו״מ סי׳ פ שאינו פסול משום נוגע, אך מהרמ״ה ב״ב אות קנט מבואר שפסול. וכן הוכיח קוב״ש כתובות אות נז מרש״י שם כא ב שכיון שגנאי להם שישבו עם פסול בדין חשובים נוגעים בעדות. ועי׳ הגהות רעק״א לשו״ע חו״מ ר״ס לז בשם שו״ת מהרשד״ם יו״ד סי׳ קיא שאם יש לו הנאה שלוקחים נקמה ממנו חשיב נוגע. ושכ״ד מהריב״ל ח״א סי׳ ה.

וכשמעיד גם על עצמו עי׳ אמרי בינה דיני הלואה סו״ס לד ודיני עדות סי׳ נג שאינו חשוב בע״ד בנוגע לאחרים, אך עי׳ חי׳ הגרש״ש כתובות סי׳ כא שכל שמעיד להכשיר את עצמו חשוב בע״ד אף שהדבר נוגע רק לאחרים.