נאמנות בדיקת פוליגרף

ביה״ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית ירושלים כרך ו עמ' יג-יח תיק מס׳ 211-נח

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס”ד בקבילות מימצאי הפוליגרף לפי ההלכה

נושא הדיון

התובע משמש כפקיד ציבורי בעיריה כנציג ציבור חרדי. הנתבע מכהן כחבר עיריה מטעם ציבור חרדי אחר. בין הצדדים התפתח ריב על רקע המשך התפקיד הציבורי של התובע, כשהנתבע דרש את פיטוריו ומינוי פקיד אחר מטעמו. הדברים הגיעו לידי עימות בין הצדדים. לטענת התובע העימות היה מילולי ודחיפות. לטענת הנתבע הדברים הגיעו עד לכדי הרמת ידים מצד התובע והכאות. הנתבע התלונן על התובע במשטרה והגיש נגדו תלונה לבי״ד פנימי של עובדי העיריה, וזאת במטרה לסלק את התובע מתפקידו ולפסול אותו לתפקיד אחר. הנתבע עבר מיוזמתו בדיקת פוליגרף שאימתה את דבריו בקשר להכאות. התובע מבקש לאסור על הנתבע כל פניה נגדו מחוץ לבית הדין עפ״י ד״ת.

החלטה

בית הדין נענה לבקשה, ואסר על הנתבע לפנות לכל גורם מחוץ לבית הדין, וכמו כן ציוה עליו לבטל לאלתר כל תביעה שהגיש מחוץ לבית הדין.

היתר של רב לנתבע

לאחר מתן הצו כאמור, נודע לבית הדין כי הנתבע פעל על סמך מכתב מרב ביכנ״ס עם אישור של דיין יחיד, המורה לו לפנות למשטרה ״כדי שיתאפשר לשליח צבור למלא שליחותו ביושר ובלא פחד ומורא״, וע״מ שהתובע יושעה מתפקידו. ההוראה מסתמכת על בדיקת הפוליגרף שעשה הנתבע ולפיה נמצא דובר אמת בטענתו נגד התובע.

אלא שלאחר כמה שעות נודע שהרב שהתיר חזר בו (לא נודע האם גם הדיין שאישר חזר בו), וצו בית הדין נותר על כנו.

השאלות לדיון

א. מהי בדיקת פוליגרף.

ב. האם בדיקת פוליגרף קובעת להלכה.

תשובה

א. כיצד עובדת בדיקת פוליגרף

על פעולת מכשיר הפוליגרף בבדיקת אמינות האדם הנחקר, ניתן ללמוד מתוך ״דו״ח הועדה לענין פוליגרף״ מחודש שבט תשמ״א, וקובץ ״עבריינות וסטיה חברתית״ תשל״ח כרך ו, וחוברת ב״נושאי הפוליגרף מהיבטים שונים״ בהוצאת המחלקה לקרימנולוגיה באונברסיטת בר אילן. ניתן לסכם את הדברים הבאים:

לפני שמציגים שאלות לנחקר, מחברים אותו למכשירים שונים על זרועותיו ואצבעותיו וכן לחגורה חשמלית שנמתחת סביב המותן, כשבקצה המכשירים מצויים מחטים התקועים על שולחן מיוחד סבוך כפתורים. במכונה יש שלושה ערוצים כשכל ערוץ יש לו מחט טבולת דיו וניר משלו. כל מחט נעה על דף ניר ומשרטטת בקוים עולים ויורדים את המתרחש בפנימיותו של הנחקר.

לדעת המומחים, כאשר אדם משקר, נוצרות תופעות פיסיולוגיות ופסיכולוגיות שונות, כגון: הנחקר בולע רוקו ונוצר יובש בפיו. לחץ דמו עולה. נמנע מלהסתכל בעיני השואל וחסר מנוחה. נושם לרווחה לאחר שגמר לשקר. מזיע. מסמיק. רוב בני האדם אינם יכולים לשלוט על תופעות אלו, מלבד סוגים מסויימים של אנשים, כגון: מופרעים בדעתם. שתו תרופות הרגעה. עייפים או רעבים. סובלים ממחלות שונות. אם הנחקר מאמין לעצמו אפילו על השקר.

הפוליגרף רושם במחטים את התהליכים הבאים: שינוי לחץ הדם של הנחקר. תדירות הנשימה. מידת ההזעה של הנחקר ע״י בדיקת המוליכות החשמלית של העור. 

כיון שתופעות הנוצרות אצל השקרן עלולות להיות גם אצל מי שמפחד מעצם המכונה, וכן מהרגשת עלבון וכעס, יש מהחוקרים השואלים את הנחקר שאלות מקדימות הנקראות ״שיטת הביקורת״, ובהן שאלות סתמיות, כגון שמו ושם עירו וכיו״ב, ואח״כ שואלים אותו את השאלות של החקירה עצמה. ההנחה היא שאצל מי שמפחד מעצם המכונה הקוים שיירשמו יהיו זהים על כל השאלות, גם על השאלות הסתמיות. לעומת זאת, אם נרשמת תגובה חריפה לשאלות של החקירה עצמה, יותר משנרשמה על השאלות הסתמיות, זו ההוכחה שהשינויים הם מחמת חרדת השקר. ויש מהחוקרים שפוסלים את שיטת הביקורת ובמקום זה שואלים אותו ״שאלת הכמנה״, כלומר הנחקר אינו נשאל על גוף המעשה שנחשד בו כי אם שאלות שונות הרחוקות מן הענין שאליו חותרים לדעת, ותוך כדי שאלות אלו שואלים שאלות כגון על צבע הבגדים שראו בשעת המעשה או סוג מילים שנשמעו באותה שעה וכד׳. לדעת חוקרים אלה רק מי שמעורב במעשה עצמו ישים לב לפרטים קטנים, ואם כשנשאל על כך נרשמים קוים חריפים יותר מאלה שנרשמו בשאר השאלות, זו ההוכחה כי ידיעתו זו מסגירות אותו כי הוא האשם. לפיכך אם פרטים אלו כבר נתפרסמו ברבים, אי אפשר להבחין בהם בפוליגרף.

על אף התגובות הפנימיות של הנחקר הנרשמות בקוים ע״י המחטים, חוות הדעת הסופית מבוססת במידה רבה על התרשמותו של החוקר מהתנהגותו הכללית של הנבדק בשעת הפעלת המכונה, ועל פי הראיון שקדם להפעלת המכונה, וידיעות רקע שקבל החוקר מפי אחרים. עד שאי אפשר לדעת מה מכריע יותר, רישומי המכונה או שיקול דעתו של החוקר.

הצלחת הבדיקה של הפוליגרף באנשים המשוחררים מהמגבלות הנ״ל, נעה בין 80% ל-95%. באדם שמאמין לעצמו הטעות אצלו היא מוחלטת.

ב. נאמנות מכח אומדן דעת

כתב הרמב״ם סנהדרין פ״כ ה״א:

"אין בי״ד עונשין באומד הדעת אלא עפ״י עדים בראיה ברורה, אפי׳ ראוהו העדים רודף אחר חבירו והתרו בו והעלימו עיניהם, או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג, הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו, אין בי״ד הורגין בעדות זו". 

ומקורו בגמ׳ סנהדרין לז ב: 

"כיצד מאומד וכו׳, תניא אמר ר״ש בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידיו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, אמרתי לו רשע מי הרגו לזה, או אני או אתה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה עפ״י שנים עדים יומת המת".

מפורש בגמ׳ שכל זמן שאין ראיה וידיעה נכלל בגדר אומדנא, אע״פ שכל הפעולות מוכיחות כי נהרג רק ע״י אותו האיש.

ג. נאמנות הפוליגרף

ונראה פשוט שתוצאות הפוליגרף הם פחותים מאומד כזה של מעשה דר״ש בן שטח, שהרי שם האומדנא היא מתוך ראיית חלק מהדברים שהביאו לעצם הרצח, ראיה וידיעה כל מה שקדם לגוף המעשה מכלי ראשון, אבל הפוליגרף האומדנא היא עפ״י כללים ללא ידיעת חלק כל שהוא מאופן השקר ומהותו, על כן די לו והותר לפוליגרף אם נניחנו להיות כאומדנא. ובפרט שיש חוקרים המפקפקים מאד בהצלחת הפוליגרף. והבודק שקובע על פי הבדיקה, כיון שצריך לצרף לקביעתו שיקול הדעת עפ״י התנהגות של הנבדק שאינה כלולה בבדיקת המכונה, נראה שקביעתו היא בגדר אומדנא על אומדנא.

ד. פסיקה על פי אומדנא

ומה שאין מסתמכים על אומדנא, היא לאו דוקא בדיני נפשות, אלא גם בדיני ממונות. ואף על פי שבמקום שיש אומדנא מוכחת מבואר בגמ׳ ב״ב קלב ב וקמו ב שהולכים אחריה ופוסקים את הדין בממונות על פיה, עי׳ פס״ד ירושלים כרך ב עמ׳ עז, וכמו שכתב הרמב״ם שמעיקר הדין יכול הדיין לדון עפ״י הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת אע״פ שאין שם ראיה ברורה, וכמו שפסק הרמב״ם סנהדרין פכ״ד ה״א, הרי כתב שם שצריך שיהיה: 

"הדבר חזק בלבו שהוא כן, ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן שהוא דן כפי מה שיודע. כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בבי״ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה, יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה וכו׳". 

וכיון שההסתמכות על בדיקת הפוליגרף היא אומדנא על גבי אומדנא, אומדנא אחת של המכונה עצמה, ואומדנא נוספת המסקנה של הבודק, אם אין דעתו של הדיין סומכת על הבודק במאה אחוז שהוא אומר אמת, אינו יכול לפסוק על פיו.

ואין צריך לומר לפי מש״כ הרמב״ם שם ש:

"כל אלו הדברים הן עיקר הדין, אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים, ואפי׳ היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה, הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה וכו׳, וכן בשאר כל הדינין. ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה וכו׳". 

וכ״פ השו״ע חו״מ סי׳ טו סעי׳ ה, ושכ״ד הרא״ש כדברי הגאון.

מבואר בדבריו שגם באומדנא שאינה בגוף המעשה, אין דנים על פיה כדי שלא כל הדיוט יאמר וכו׳. וזה שייך בכל שימוש בהכרעת הדיין ע״י כל אופן של אומדנא. ואין הדבר חזק בלבו שהוא כן, אינו יכול לפסוק על פיו.

לפיכך בנידון דידן לענין בדיקת הפוליגרף שהציג הנתבע, קשה לומר בזה שלב בית הדין חזק בנאמנותו ודעתו סומכת על המפעיל של המכונה בנאמנות שלמה, ועל כן אין לקבל את תוצאות הבדיקה אלא כסיוע במהלך הדין, שמא בעקבותיה יודה התובע במעשה, אך אי אפשר לפסוק דין על פי הבדיקה עצמה.