סוכן נסיעות שמכר חדר במלון במחיר יקר

פד"ר ירושלים כרך א' עמ' קמז-קמט תיק מס׳ 160־נא

בהרכב הדיינים: הרב דוד עובדיה, אב״ד; הרב אברהם דב לוין; הרב שמואל ביבס.

פסק דין בענין חיוב תשלומים למתווך

הנושא הנידון

ראובן רכש אצל שמעון, שהוא סוכן נסיעות, חבילת נופש הכוללת כרטיסי נסיעה ושהייה בבית מלון, וקבעו ביניהם את המחיר עפ"י המחירון המצוי בשוק, שהוא מחיר ברוטו, עם הנחה מסוימת. בשעת הרכישה שילם ראובן כמחצית מן הסכום הכולל, וסוכם ביניהם שאת המחצית השניה ישלם ראובן בחלקה עם ביאתו למלון לבעל המלון, וכך אכן עשה, ואת היתרה, שהיא יתרת חוב עבור הכרטיסים, על ראובן לשלם לשמעון בזמן שקבעו ביניהם.

בהיותו במלון גילה ראובן שהמחיר שגובה המלון משמעון הוא פחות מהמחיר שאמר לו שמעון, וע"כ עשה ראובן דין לעצמו, ובתשלום האחרון שהיה עליו לשלם לשמעון קיזז מהתשלום את המחיר המיותר של המלון.

טוען שמעון שאמנם מחיר המלון עבורו הוא מחיר נטו, אבל ההסכם עם ראובן היה שישלם את מחיר הברוטו עם הנחה מסויימת, שכידוע כולל את שכר התיווך של הסוכן, והואיל והמחיר המוזל ניתן לזכותו, אין לראובן זכות להנות ממנו, ומה ששילם ראובן למלון כמוסכם, כדין עשה, אבל מה שעשה דין לעצמו ולא שילם את כל היתרה עבור הכרטיסים, שלא כדין הוא, ועליו להחזיר את כל החוב.

תשובה

קניית חבילת נופש דרך סוכן נסיעות כמוה כתוספת תשלום דמי תיווך

הלכה פסוקה היא שהקונה דבר באמצעות מתווך, עליו לשלם דמי תיווך כפי שסוכם ביניהם, וכפי שיובא להלן, וכך מנהג העולם במה שנוגע לסוכני נסיעות, שכל הרוכש חבילת נופש אצל סוכן נסיעות יודע שמלבד מחיר הנטו של הכרטיסים והמלון, כלול במחיר הברוטו גם דמי תיווך של הסוכן, וההנחה שהוא מקבל מהסוכן היא איננה מהמחיר נטו אלא מהמחיר ברוטו, ע"כ לא יעלה על הדעת שהקונה יעכב תשלומים שחייב לסוכן עבור הכרטיסים, משנוכח לדעת את מחיר הנטו של המלון עבור הסוכן, ועליו להחזיר אח כל חובו כדין (ועי' בעיטור ח"א הל' פקדון (מהד' רמ"י דף סח ע"ב) בשם גאון, וריב"ש סי' שצו בשם ר"ח והגאונים, שהכופר חובו של חבירו בטענה שחבירו חייב לו חוב אחר, אין זו טענת כפירה, אלא תפיסה היא).

המקור לתשלום דמי תיווך

"דמי תיווך" מבוארים באר היטב בראשונים ואחרונים, עי' תשובות הגאונים חמדה גנוזה סי' קלה מרב האי גאון, ושו"ת מהר"ח או"ז סי' ג, ושו"ת המבי"ט ח"ב סי' נו, ועוד. לראשונה בתורה מצינו תשלום דמי תיווך במדרש רבה דברים פ"ג יב:

"ומה שכר נתן לו הקב"ה למשה - שהיה סרסור ליתן את התורה לישראל".

עי' ירושלמי מגילה פ"ד ה"א - זיו הפנים. ובמ"ר שמות פ' לג א:

"יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינן יודעים מהו, אבל משכר הסרסור נתודע מה לקח, כך התורה אין אדם יודע מה היא, אלא מהשכר שלקח משה שנא' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו".

גובה שכרו של המתווך נקבע בכמה אופנים, יש והיתנו ביניהם על סכום התשלום, ואז משלם כפי שהיתנו, ויש שלא פירשו על התשלום, וחייב לשלם כפי מה שהמנהג לשלם, עי' שו"ת הרשב"א ח"ד סי' קכה שנשאל לגבי ראובן שהביא קונים לחנותו של שמעון ותבע מנו בשכירותו, והשיב הרשב"א:

"הדין עם ראובן התובע, שכל שנהגו בעלי החנויות בכך, כל שמביא קונים לחנות סתמן כפירושן שעל דעת כן מתעסק זה במלאכת בעל החנות ומביא לו ריוח ומשביח מקחו, וכל דברים מה שנהגו בהם הרבים סתם, הרי הוא כתנאי מפורש", עכ"ל.

 וכ"פ הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' רסד סעי' ד:

"וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר בחינם עשית עמדי, ולא ציוויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו", עכ"ל.

ובהתנייה לשלם מצינו כמה אופנים, יש ומתנים לשלם סכום קצוב בלי קשר למחיר הדבר הנקנה, וכמעשה שמדובר בתשובות הגאונים הנ"ל, ויש שמתנים על אחוז קצוב מהמקח, כמו המעשה שהיה בשו"ת מהרי"א הלוי (אחיו של הט"ז) סי' קג, ויש שמתנים שכל המותר על המחיר הקצוב יהיה למתווך, וכמעשה שהיה בשו"ת מהרי"ק שורש קנה אות א, ועוד אופנים.

למי מגיעה ההנחה שנותן מוכר לסוכן נסיעות?

הוסיף המוכר על המקח יותר מהמגיע עבור התשלום שקבל, פסק הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' קפג סעי' ו שאם אמר המוכר בפירוש שנותן התוספת עבור השליח (המתווך), הכל לשליח, וכתב בנתה"מ שם ס"ק יג שהדברים אמורים בדבר שיש לו קיצבה – עי' רמב"ם שלוחין ושותפין פ"א ה"ה דהיינו שהשער שלו קצוב וידוע ־ ועפ"י פירוש רש"י בכתובות דף צח ע"ב שלא אמר ר' יוסי שם שחולקין בתוספת אלא משום שהוא ספק למי נתכוין המוכר לתת את התוספת, שהתוספת מתנה היא, ולפיכך כשהמוכר פירש שנותן המתנה לשליח נסתלק הספק והכל לשליח.

ולפי"ז פשוט שאם הוזיל בעל המלון ממחיר המלון עבור הסוכן, וגובה ממנו רק את מחיר הנטו, פשוט הדבר שמתנה זו שייכת לסוכן ולא לקונה, וכמו שפסק הרמ"א.

מתווך שקבע מחיר גבוה מהראוי

וגם אם נניח שהמתווך קבע לעצמו סכום גבוה מהראוי, גם אז כתבו ראשונים שצריך לשלם לו כפי שקבעו ביניהם, וכמו שכתב בשו"ת מהר"ח או"ז שם וז"ל:

"ויש אדם שהמוכר והקונה שומעים לו יותר מאדם אחר, וגם יש אדם שהוא מתבזה בכך להיות סרסור אם לא בשכר גדול נגד בזיונו, וגם יודע להטעים דברים למוכר ולקונה וסומכים עליו יותר מעל אחרים, כיון שבאומנתו יודע לעשות מה שאין כל אדם יכול לעשות, הרי זה כנוקב מרגליות וכיו"ב שאין שייך שם לומר טול שכר טרחך ולא יותר", עכ"ל.

וכן פסקו הריקאנטי סי' תצה ושות מהריב"ל ח"א סי' צט ושו"ת דברי ריבות סי' שצו, ושו"ת פנים מאירות ח"א סי' צז ושכ"ד הב"ח, ועוד. וכתב בספר חוקות חיים לרבי חיים פאלאג'י חו"מ סי' כח וז"ל:

"אם היתנו ביניהם בשכר הסרסרות ופירשו, הכל לפי תנאם, הן לפחות הן ליותר, ומעשים בכל יום כשבאים לדון הסרסורים עם המוכרים והקונים על אשר היתנו ליקח שכר סרסור יותר מן הנהוג, כל עוד שלא יש הכחשה ביניהם, אנחנו מחייבים לשלם עד פרוטה אחרונה", עכ"ל.

ואם יטען הקונה ויאמר שמעולם לא עשה קנין עם המתווך על התחייבות בגובה כזה של השכר, כבר פסקו ראשונים שאינה טענה, עי' תשובות הגאונים חמדה גנוזה סי' קלה שם נשאל רב האי גאון בענין ראובן שבקש מלוי שילך לשמעון שיקנה ממנו את הקרקע שלו, והבטיח לו שכר טירחה כך וכך זוזים, וטרח לוי עד שהתרצו ביניהם ומכר ראובן לשמעון הקרקע, ולבסוף חזר בו מההוא אגרא דפסק ללוי משום דלא הוי בקנין, והשיב רה"ג וז"ל:

"כך ראינו שראובן חייב לשלם ללוי שכרו משלם, שהרי קבל לו שכרו, ודאמרת לא הוי בקנין דקנין דברים בעלמא הוא, אטו כל פועלים וכל סרסורים בעו קנין, אלא בההיא הנאה שהוא הולך ובא בצרכו גמר ומשעבד נפשיה, עכ"ל.

וכן פסק בשו"ת מהר"ח או"ז סי' ג בשם הרשב"א ואו"ז, וכ"כ בשו"ת המבי"ט ח"ב סי' נו, ועוד.