בר מצרא בקונה מגרש לבניה

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט"א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בתביעת בר מצרא במגרש לבניה

נושא הדיון

קבלן שיש לו מגרש לבניה בא בדברים עם השכנים הגובלים באותו מגרש על מנת לקנות מכמה מהם או מכולם חלקים הגובלים עם המגרש שלו. אחד מהשותפים השכנים היתה אשה. הצדדים חתמו על זכרון דברים ותקעו כף. לאחר זמן משהתעכב ביצוע ההסכם מצד העו״ד, נכנסו השכנים במו״מ של מכירת החלקים שלהם עם קבלן שני שאין לו מגרש בקרבת מקום, וחלק מהם תקעו עמו כף על מכירת חלקיהם. הקבלן הראשון תובע לממש את ההסכם שחתמו עמו לראשונה כל השותפים, גם מצד בר מצרא.

פס״ד

התביעה של הקבלן הראשון מתקבלת.

המקורות לדיון

א. בר מצרא בקונה להרווחה

נראה פשוט כיון שהקבלן השני לא עשה שום קנין, והקבלן הראשון חתם הסכם עם כל השותפים של המגרש, ותקעו כף ושתו לחיים, הרי הקבלן הראשון קנה את המגרש מדין סיטומתא, והקבלן השני צריך לסלק את ידיו מהמגרש.

ומה שיצא לחדש דבקבלנים שפרנסתם בקניית שטחים על מנת לבנותם אין בזה משום דינא דבר מצרא, ולכאורה כתב כן בהגהות אשרי בפרק המקבל סי׳ לד וז״ל:

 "וכן אם הלוקח הוא עני וצריך לשדה לפרנסה, נ״ל כרש״י שאין מצרן יכול לעכב עליו מלקנותו". מא״ז עכ״ל. 

אבל מכיון שכתב אם הלוקח הוא עני, פירוש דצריך את השדה כדי מחייתו, משא״כ אם צריך את השטח כדי להתעשר כדרכם של הקבלנים, יכול המצרן לעכב עליו מלקנותם משום ועשית הישר והטוב. וכן מבואר ברמ״א סי׳ קעה סעי׳ (יט) [מט] וז״ל אם הלוקח לית ליה רק להרווחה בעלמא י״א דלית ביה משום דינא דבר מצרא ויש חולקין (פי׳ אף בכה״ג איכא הישר והטוב) והכריע הרמ״א כסברא ראשונה. והוסיף ודוקא שהלוקח מן העיר ולא יוכל למצוא בית במקום אחר, אבל בלאו הכי המצרן קורם לכו״ע (מהרא״י ומהרי״ו סי׳ צה).

והנה רש״י ב״ב ה ע"א במעשה דרוניא וזה עני הוא וצריך לו השדה לפרנסה, וכשם שאתה אומר לו הסתלק מעלי בדינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב, כך אני אומר לך עשה ישר וטוב לעני זה ואל תסלקהו וכו׳ עכ״ל. אבל התוס׳ שם מפרשים דגם רוניא היה מצרן ורק מרוח אחת, אבל אם רוניא לא היה מצרן כלל אף שרוניא היה עני ורב ספרא עשיר היה, מ״מ יכול לעכב עליו כיון שהוא בר מצרא.

ושם ב״מ קח ע"א וברא״ש פרק המקבל סי׳ כ: אמר רב יהודה אמר רב האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי חציפא הוי, סלוקי לא מסלקינן ליה. פי׳ היכא דאחזיק מן ההפקר. אבל בקונה במצר חבירו אית ליה שפיר דינא דבר מצרא. נהרדעא אמרי אפי׳ משום דינא דבר מצרא נמי מסלקינן ליה, משום שנאמר ועשית הישר והטוב. כלומר אף בזה שייך הישר והטוב כי ימצא להחזיק במקום אחר ע״כ.

וחידוש גדול נשמע מכאן בדינא דבר מצרא, דאפי׳ אם הלוקח לא ימצא לזכות שדה של הפקר, היינו שהבעלים אינם משלמים טסקא, אלא בדוחק גדול, מ״מ סברי נהרדעא והלכה כמותם שבר מצרא מעכב על הלוקח לזכות בשדה זו של הפקר דשייך בזה הישר והטוב, כל שכן בשדה שיש לה בעלים ודאי יש לה קונים ומוכרים והישר והטוב שהלוקח ירפה את ידיו מהשדה כיון שיש לו לבר מצרא ריוח שהיא על המצר שלו.

ונראה פשוט שהקבלן הראשון זכה במגרש מדין בר מצרא, ולמוכרים השותפים אין נפ״מ מי מהקבלנים יקנה. ואדרבא, הקבלן הראשון התחייב ביותר אחוזים, ודאי יש כאן ועשית הישר והטוב, כיון דהקבלן הראשון שיש לו מגרש הגובל אתו, ואכן הכין כבר את כל הסידורים שצריכים בשביל שני המגרשים ביחד, אף אם הקבלן השני קנה בקנין גמור, הרי הוא כשליח של הקבלן הראשון שהוא בר מצרא, ומכל שכן בנידון דידן שהקבלן הראשון עשה קנין בתקיעת כף שהיא סיטומתא, וחתמו כל השותפים על זכרון דברים בכדי להכין את החוזה, והקבלן השני אמנם היה תקיעת כף משותפים אחדים, אבל לא מכולם. מכל הלין נראה לדבר פשוט דהקבלן השני צריך לסלק את ידיו מהמגרש.

ב. טענת בר מצרא כשאחד השותפים למכירה אישה

ועי׳ בחו״מ סי׳ קעה. ושם בב״י אות יט: 

"וכתבו עוד דה״ה ללוקח מאשה דלית בה דינא דבר מצרא דלפי שאין לה מי שיפקח במעשיה רצו חכמים שיהיה ממכרה קיים כדי שיקפצו בני אדם לקנות את שלה עכ״ל". 

ובד״מ אות ט: 

"וזהו שלא כתשובת מהרי״ו סי׳ צט שכתב האשה שמכרה יש בו משום דינא דבר מצרא" עכ״ל.

ונראה בנידון דידן דאשה שותפת להרבה בעלים, דלא שייך הטעם שאין לה מי שיפקח במעשיה וכו׳, לכו״ע אית בה דינא דבר מצרא. ועוד דהדברים אמורים אם הלוקח כבר קנה מאשה, דרצו חכמים שיהיה ממכרה קיים וכו׳, אבל בנידון דידן לא שייך דרצו חכמים שיהיה ממכרה קיים, דאדרבא אם היה קנין היה אצל הקבלן הראשון ולא אצל הקבלן השני, לכו״ע יש בזה דינא דבר מצרא.

הרב ברוך יצחק לוין.