ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים. כרך ו'. תיק מס׳ 246-נט
בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.
נושא הדיון
התובע מבקש לחייב את הנתבע שחייב כסף לאדם אחר, מכיון שאותו אחר חייב לתובע כסף. התביעה מתבססת על שעבודא דר״נ. האדם האחר הוא נכרי.
פס״ד ביניים
הוצא צו מניעה עד לבירור בבי״ד.
השאלה לדיון
האם נאמר שעבודא דר״נ כשהחייב האמצעי הוא נכרי.
תשובה
בב״י חו״מ ר״ס פו הביא בשם תשובת הרשב״א ח״א סי׳ תתקסא שמסתפק כשהלוה נכרי אם דנים בו שעבודא דר״נ. והרא״ש ב״ב פרק י״נ כתב שדנים בגוי שעבודא דר״נ, וכ״כ בתשובות המיוחסות לרמב״ן סי׳ כג ומרדכי ב״ב שם. עי׳ מל״מ מלוה פ״ב ה״ו. וכתב התומים סו״ס פו שאם הגוי אמצעי אין המלוה הראשון יכול לגבות מהלוה האחרון שהוא ישראל מדינא דר״נ, כיון שהפקעת הלואתו של הנכרי מותרת, וכדי להפקיע הלואתו של הנכרי די בגלוי דעת בלבד. וע״כ אם השלישי אינו רוצה לפרוע חובו לנכרי, אין הראשון יכול לתובעו מדינא דר״נ. אמנם בשערי ישר ש״ה פ״ה חולק על התומים בזה וכתב שגם אם האמצעי נכרי יש שעבודא דר״נ כמו בישראל, דהחוב לנכרי הוי כמו חוב לישראל, הן מצד הקנינים והן מצד השעבוד.
ובנידון דידן שהשלישי אינו מפקיע הלואתו ורוצה לפרוע חובו לנכרי, גם לתומים נאמר בזה שעבודא דר״נ, ורשאי הראשון לתבוע את השלישי מדינא דר״נ.