מקום הדיון

ביה״ד לדיני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים. כרך ו תיק מס׳ 213-נט

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס״ד בענין מקום הדיון

נושא הדיון

התובע רכש דירה בירושלים מהנתבעת שהיא חברה קבלנית שמרכזה בת״א. לטענת התובע נתגלו בדירה פגמים בבניה, והוא תובע בגינם את הנתבעת. בדיון ראשון בבית הדין הופיע התובע וב״כ, וכן ב״כ הנתבעת, וב״כ הנתבעת בקש דחייה בדיון עד שנציג מוסמך מטעם הנתבעת יגיע מחו״ל, ״מבלי להכיר בסמכות ביה״ד״.

בדיון שהתקיים שלושה חדשים לאחר הדחייה המבוקשת ודחייה נוספת, הודיע ב״כ הנתבעת כי לדעתו מקום הדיון אינו בירושלים, אלא בת״א, מכיון שמקום מושבה של הנתבעת הוא ת״א, והולכים אחרי הנתבע. ב״כ התובע משיבה שאמנם המשרד הראשי של הנתבעת מצוי בת״א, אך יש לה סניף פעיל בירושלים, והעיסקה בין הצדדים נערכה במשרד שלה בירושלים, ונשוא התביעה הוא דירה בירושלים. לפיכך על הצדדים לדון בירושלים שהוא מקום העיסקה, כמו שמפורש בתקנות הדיון של בתי הדין.

ב״כ הנתבעת משיב שלפי מה שנכתב בראש החוזה שנערך בין הצדדים, הרי שהחוזה נכתב בת״א ולא בירושלים. ואף בסופו של החוזה נאמר שהכתובת של הנתבעת היא ת״א. ומכיון שגם מקום מושבה של הנתבעת הוא ת״א, וגם עריכת ההסכם נעשתה בת״א יש לדון על כך בת״א ולא בירושלים, למרות שהדירה נשואת התביעה היא בירושלים.

ב״כ התובע טוענת עוד כי לפי תקנות הדיון על הנתבע לטעון טענה כזו של מקום הדיון בתחילת ההתדיינות בבית הדין, אבל אם בתחילה טען טענות לגופם של דברים ולא התנגד למקום הדיון, שוב אינו יכול לטעון טענה כזו בשלב מאוחר יותר, ובודאי לא אחרי שעברו כמה חדשים מאז הדיון הראשון.

ב״כ הנתבעת משיב שההוראות של תקנות הדיון אינן חלות על בית דין זה, כשם שלא קיים בו מוסד ערעור בניגוד לתקנות הדיון. עוד הוא טוען שכבר בתחילת הדיון הדגיש שתשובותיו לטענות הן מבלי להכיר בסמכות ביה״ד, וע״כ אין להחשיבו כמי שנכנס לגופן של טענות מבלי לעורר את שאלת הסמכות מבחינת מקום הדיון.

ב״כ הנתבעת נשאל ע״י ביה״ד האם יהיה מוכן לדון עם התובע בביה״ד הרבני האיזורי בת״א, והוא השיב שעליו לבדוק את הדבר, אם כי בכל מקרה איננו מסרב לדון בדין תורה. ב״כ התובע דורשת שבעקבות הדברים יש להכריז על הנתבעת כמסרבת לדון בד״ת, מכיון שגם לפי טענותיה האחרונות אינה מוכנה להצהיר שתדון עם התובע בבי״ד זה או אחר.

לאחר כמה ימים הודיע הנתבע שברצונו לדון בביה״ד לממונות בקרית אונו.

פס״ד

על התובע לילך אחר הנתבע לבי״ד בקרית אונו.

השאלה לדיון 

היכן מקום הדיון על עיסקת דירה כשהנתבע גר בעיר אחרת.

תשובה

א. הולכים אחר הנתבע

פסק הרמ״א בשו״ע חו״מ סי׳ יד סעי׳ א: 

"התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת וכו׳, ואפי׳ היה לנתבע מעות פקדון בעיר התובע או בעיר אחרת אא״כ יכול לעכב מעותיו בעירו אז צריך להודיע לנתבע ואז צריך לידון במקום שמעותיו שם". 

המקור להלכה זו צויין למהרי״ק שורש יד ולתרומת הדשן סי׳ סה. וכתב בביאור הגר״א שם ס״ק יח שמקורו בגמ׳ ב״ק מו ב מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא. כלומר התובע שמבקש דבר לעצמו מהנתבע עליו להטריח עצמו למקומו של הנתבע, כשם שהחולה המבקש רפואה מטריח עצמו לבית הרופא.

ב. באומדנא

למרות האמור, אם הסכימו הצדדים לדון במקום מסויים, חייבים הצדדים לדון שם, עי׳ שו״ת מהרש״ם ח״ג סי׳ ריג עפ״י שו״ת מהרי״ק שורש קיב. ומבואר בשו״ת שו״מ מהדו״ק ח״ג סי׳ יח שגם אם לא היתה הסכמה מפורשת על מקום הדיון אלא שכך משמע מתוך פרטי העיסקה, כגון שהסכימו שמקום הפרעון יהיה בעיר פלונית, ודאי קבל על עצמו שיהיה דן עמו שם במקום שמגיע הפרעון. ופסק לפי״ז בברכת שלמה חו״מ סי׳ ד שמקום הדיון נקבע לפי מקומו של העסק נשוא התביעה, לפי שהאומדנא היא ששני הצדדים מעונינים לדון במקום בו נמצא העסק.

ובנידון דידן שהעיסקה נשואת התביעה היא דירה בירושלים, האומדנא היא שהסכמת הצדדים היתה לדון עליה בירושלים, וכמו שכתב בברכת שלמה הנ״ל. אך מאידך י״ל שמכיון שנכתב בראש החוזה שהוא נערך בת״א, ובסופו נאמר שהכתובת של הנתבעת היא ת״א, הדברים מלמדים על אומדנא הפוכה, שכוונתם היתה לדון בת״א, למרות שהדירה היא בירושלים. ואין הכרע ברור וחד משמעי לדבר (וכאן המקום לציין שלפי תקנות סדר הדין האזרחי תשמ״ד תקנה 4 תביעה המתייחסת לנכסי דלא ניידי יש להגיש אך ורק לביהמ״ש של המקום שהנכס נמצא בו. וכן כתבו בתקנות הדיון משנת תש״ג תקנה י שמשפטים הנוגעים לנכסים לא נדים מתבררים במקום שבו נמצאים הנכסים).

ג. זמן הטענה

ומה שהעירה ב״כ התובע שמכיון שהנתבעת לא טענה בתחילת הדיון בבית הדין טענה בדבר מקום הדיון אינה יכולה להעלות טענה זו כעבור שלושה חדשים, אמנם כך מבואר בתקנות הדיון אות יד עפ״י הריב״ש סי׳ שנד שאם הוזמן צד לדין בבי״ד כל שהוא ונכנס לטענות לגופו של הענין בלי שיעורר תחילה את שאלת מקום המשפט, רואים אותו כאילו הסכים במפורש להתדיין במקום שהוזמן ושוב אין שומעים טענה נגד סמכות בי״ד זה. אך יפה השיב ב״כ הנתבעת שכבר בתחילת הדיון בביה״ד פירש שאין בדבריו הכרה בסמכות בי״ד זה לדון בענין, וע״כ אין לראות בטענותיו הראשוניות ויתור על טענת חוסר סמכות בגלל מקום הדיון.