תפיסת שכר בגין טענת חוב

ביה״ד לדיני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים. כרך ו' תיק מס׳ 160-נט

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס;  הרב ברוך שרגא. 

פס״ד במעביד שתפס שכר עובד מפני שלטענתו הזיק אותו

נושא הדיון

התובע עבד כמנהל בי״ס וקבל שכר מאת הנתבע. בחודשים האחרונים עיכב הנתבע את שכרו של התובע, ועל כך הגיש התובע דין תורה כנגדו. בדיון משיב הנתבע שעיכב את המשכורות של התובע מפני שלטענתו עשה לו התובע הפסדים כספיים בתשלום מיותר של שכר למורה שעבד בביה״ס ששכרו שולם ע״י הנתבע. לטענת הנתבע, מנהל ביה״ס דיווח לנתבע דיווח שיקרי על מספר השעות שהמורה עובד, והנתבע שילם לו לפי דיווח זה שכר כפול מהמגיע לו. כשסגן המנהל העיר לנתבע על הענין, הפסיק לתובע את שכרו כמנהל כדי לגבות את ההפסדים שעשה לו.

התובע משיב שלפני תחילת עבודתו של המורה סיכם עם הנתבע כמה שעות יעבוד המורה וכמה יהיה שכרו. ומכיון שהמורה היה מקצועי ומיוחד שכרו היה כפול משכר רגיל, כפי שהיה שכרו של המורה המקצועי הקודם באותה משרה. וכדי שלא יהיו דיבורים על כך סוכם שידווח על מספר שעות כפול ממה שיעבוד בפועל. לטענתו לא היתה כל הטעיה כלפי הנתבע לא בהיקף שעות העבודה של המורה וגם לא בגובה שברו. עוד טוען התובע שגם אם לטענת הנתבע גרם לו התובע נזק והפסד, אין זה מצדיק עיכוב שכר שמגיע לתובע עבור עבודתו שהמשיך לעבוד בחודשים האחרונים, ללא כל הודעה מצד הנתבע שיפסיק לעבוד או שיעבוד כדי להשיב את הנזק וההפסד.

הנתבע טוען שאמנם סיכם עם הנתבע על שכר יותר גבוה למורה, שבמקום 8 ש״ח לשעה יקבל 10 ש״ח אך מעולם לא סיכם על שכר מוגזם של 20 ש״ח לשעה. ואמנם ידע ששעת העבודה של המורה אינה שעה מלאה, אך במפורש לא ידע שעובד שעה ומדווח על שעתיים. וע״כ לדעתו דינו של התובע כשליח לשכירת פועל שהטעה את בעה״ב, שחייב לשלם לבעה״ב את מה שהפסיד לו ע״י הטעייתו, וחמור הוא מ״לך ותבוא אחרי״ שחייב מדין גרמי. הוא טוען שכיון שתפס את משכורתו של התובע, נעשה הוא מוחזק, וחובת ההוכחה היא על התובע.

עפ״י החלטת ביניים של ביה״ד, הפקיד הנתבע בקופת ביה״ד את דמי השכר של התובע שהיו מעוכבים בידי הנתבע, עד להחלטה סופית בדין.

בישיבה נוספת של ביה״ד הופיע לעדות סגן מנהל ביה״ס והעיד שבין השאר היה מקשר בין המשרד של ביה״ס לבין המנהל הנתבע, והוא היה מעביר לו את הדוחות ותלושי המשכורת. באחד החדשים הבחין העד בתלוש של המורה שמשכורתו משולמת לפי 80 שעות עבודה בחודש, והוא העיר את תשומת לבו של המנהל שבמציאות עובד המורה רק 40 שעות. לדברי העד, פרט זה של מספר שעות העבודה לא הופיע בתלושים קודמים אלא רק סכום המשכורת, והוא סבר לתומו שסכום זה סוכם עם המנהל, אבל משראה את מספר השעות המוגזם הבין שהדיווח הוא שקרי. העד נשאל מי היה מודע להיקף שעות ההוראה של המורה, והוא הצביע על הנתבע שישב בביה״ד ואמר שההנהלה היא שידעה על כך.

פס״ד

א. תפיסת השכר של התובע ע״י הנתבע לא היתה כהלכה.

ב. בגלל חיוב שבועה שמחייב הנתבע את התובע, שי״ל שאכן התובע חייב בה, יש לפשר בין הצדדים ולנכות חלק מחובו של התובע לנתבע, ואת השאר יש להחזיר לתובע.

השאלות לדיון

א. שליח לשכירות פועלים שהטעה את בעה״ב, האם חייב בעה״ב לשלם כפי שהבטיח השליח או שמשלם כמנהג המדינה.

ב. עובד ומעביד שחלוקים על קציצת השכר כמה היא היתה, מי מהם נאמן.

ג. האם רשאי מעביד לתפוס את שכרו של העובד עבור חוב נזק שגרם לו.

ד. תובע מחבירו דמי נזק והלה כופר בכל, ועד אחד מסייע לנתבע, האם חייב שבועה.

תשובה

א. שליח לשכירות פועל שהבטיח שכר גבוה 

במשנה ב״מ עה ב: 

"השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת". 

ובגמ׳ שם עו א: 

"דאטעו פועלים אהדדי וכו׳, דא״ל בעה״ב בתלתא ואזיל איהו וא״ל בארבעה וכו׳, וא״ל שכרכם על בעה״ב. וליחזי פועלים היכי מיתגרי, לא צריכא דאיכא דמגר בארבעה ואיכא דמיתגר בתלתא, דאמרו ליה אי לאו דאמרת לן בארבעה טרחינן ומתגרינן בארבעה". 

וכתב בנ״י: 

"משמע דלא סבר תלמוד דידן כירושלמי. דאילו בירושלמי מוקי הטעו זה את זה אפי׳ בפועלים שהטעו בעה״ב או שבעה״ב הטעה אותם. והכי מפרש לה התם בעה״ב הטעה אותם שאמר להם תבואו עמי כדרך שבאו חבריכם. אמרו ובכמה, אמר להם בחמישה חמישה רובם, ואשתכח בסוף עשר עשר רובם. וכן בפועלים שהטעו את בעה״ב על זה הדרך. ונראה טעמא דתלמוד שלנו שאינו סובר להעמידה כן משום שאין שייך לומר דאין להם זה על זה אלא תרעומת, והלא לא נתרצו זה לזה אלא על מה שאמרו רובן נשכרים כן, ואיך יוציאו מבעה״ב שלא נתרצה להם אלא על מה ששאלם בכמה רובם ולא נתרצה להם אלא מפני שחשב שהוא כן, וכיון שהטעוהו בכדי שכירות בטעות היה וכל שבטעות חוזר וכו׳. וכ״ד הרשב״א ז״ל אע״פ שהראב״ד ז״ל מסופק בירושלמי זה אם נדון כמותו". ע״כ.

ופסק השו״ע סי׳ שלב סעי׳ א: 

"אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בשלשה והלך ושכרן בארבעה וכו׳ אם אמר להם שכרכם על בעה״ב נותן להם בעה״ב כמנהג המדינה. היה במדינה מי שנשכר בשלשה ומי שנשכר בארבעה אינו נותן להם אלא שלשה, ויש להם תרעומת על השליח. בד״א כשאין מלאכתן ניכרת, אבל אם היתה מלאכתן ניכרת והרי שוה ארבעה נותן להם בעה״ב ארבעה שאילו לא אמר להם שלוחו ארבעה לא טרחו ועשו שוה ארבעה". 

ובסעי׳ ד ברמ״א שם: 

"פועלים שהטעו בעה״ב הוי כאילו לא שכרו זה את זה בכלל ונותן להם כפחות שבפועלים".

ובנידון דידן, אם נכונה טענת התובע שסיכם עם הנתבע שישלם למורה שכר כפול, הרי פשוט שאין לנתבע כל טענת הטעיה כלפי התובע. ואם נכונה טענת הנתבע שסיכמו על מחצית השכר בלבד, והתובע שהיה שליח לשכירת המורה הטעה את המורה באמרו ששכרו יהיה 20 ש״ח לשעה, והטעה גם את המנהל בכך שדיווח לו על מספר שעות כפול ממה שהמורה עבד, הרי לפי הירושלמי על כך נאמר במשנה שאין להם זה על זה אלא תרעומת, ובעה״ב חייב לשלם לעובד כפי שסיכם אתו השליח. אבל לפי הנ״י הבבלי חולק על הירושלמי וסובר שבעה״ב אינו חייב לשלם לעובד אלא כפי המחיר הפחות שבשוק, ושכ״ד הרשב״א אע״פ שהראב״ד מסתפק אם דנים בזה כהירושלמי. והשו״ע פסק שאינו נותן לפועל אלא כמנהג המדינה. אמנם בנידון דידן שכבר שילם למורה את כל שכרו, אינו יכול להוציא מידו, וכמו שפסק הש״ך שם ס״ק טז שבהטעו פועלים את בעה״ב אם כבר נתן להם הבעה״ב את השכירות ואח״כ נודע לו שנשכרים בפחות אינו יכול להוציא מידם (ואפשר שפסק כן משום שדעתו של הראב״ד להלכה כהירושלמי).

ב. תביעת בעל הבית להחזר לאחר שהמשכורת שולמה

בגמ׳ ב״מ קיב ב: 

"אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה". 

ובגמ׳ שבועות מו א: 

"א״ר ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת מי נשבע, אמר להן בזו ישבע בעה״ב ויפסיד אומן, קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי". 

ופסק הרמב״ם שכירות פי״א ה״ז ושו״ע חו״מ סי׳ פט סעי׳ ד:

 "בעה״ב אומר שתים קצצתי לך והשכיר אומר שלשה קצצת לי, המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם לא הביא ראיה אע״פ שכבר נתן לו שתים או שא״ל הילך, הרי בעה״ב נשבע בנקיטת חפץ".

לפי״ז אם כבר שילם בעה״ב את שכר הפועל כפי שטוען הפועל, ואח״כ טוען ששילם בטעות, המוציא מחבירו עליו הראיה, ועל בעה״ב להביא ראיה שקצץ עמו פחות, ואם אין לו ראיה אין הפועל חייב להחזיר לו.

ג. תפיסת שכר כנגד חוב

בגמ׳ ברכות ה ב: 

"רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא. על לגביה רב יהודה אחיה דרב סלא חסידא ורבנן ואמרי לה רב אדא בר אהבה ורבנן ואמרו ליה לעיין מר במיליה. אמר להו ומי חשידנא בענייכו. אמרו ליה מי חשיד קב״ה דעביד דינא בלא דינא. אמר להו אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא לימא. אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה. אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה, הא קא גניב ליה כוליה. אמרו ליה היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. אמר להו קבילנא עלי דיהיבנא ליה". 

ופסק הריא״ז ברכות פ״א ה״ב אות ו: 

"מי שהיה האריס שלו חשוד שגונב מממונו ונוטל יותר מחלקו אינו רשאי ליטול ממנו כלום אלא נותן לו כל חלקו משלם, שאין אדם רשאי ליטול מממון חבירו אלא עפ״י בי״ד".

ופסק השו״ע סי׳ ד סעי׳ א: 

"יכול אדם לעשות דין לעצמו אם רואה שלו ביד אחר וכו׳, והוא שיכול לברר ששלו הוא נוטל בדין". 

ומקורו ברא״ש ב״ק כז א דאם אינו יכול לברר שבדין יכול להוציאו לאו כל כמיניה לומר שלי הוא ולהציל ממוני עשיתי. ועי׳ קונטרסי שיעורים ב״ק סי׳ טו ומשנת יעבץ חו״מ סי׳ ג שדין עביד דינא לנפשיה הוא משום שלענין זה יש לו כח בי״ד, אמנם אם אינו יכול לברר שבדין יכול להוציאו אין לו כח בי״ד, אע״פ שלדעתו כלפי שמיא גליא שהשני חייב.

וברמ״א שם: 

"וי״א דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו כגון שגזלו וכו׳, אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה או ממקום אחר לא".

 ומקורו מהמרדכי ב״ק סי׳ ל בשם רבינו מאיר, הובא בתשו׳ מיימוני נזיקין סי׳ יד. ובבהגר״א לשו״ע ס״ק יב ציין לדברי הגמ׳ ברכות ה ב הנ״ל. ועי׳ תומים שם ס״ק ב דאפי׳ למהרי״ק שהובא ברמ״א שם דמועילה תפיסה, פשיטא דמודה מהרי״ק דאי תפס בעלים ואין לו ראיה שהוא שלו דלא מהני, ואם יתבענו חבירו בבי״ד צריך להחזירו. ובהעמק שאלה לנצי״ב סי׳ ב אות א כתב דלא מהני תפיסה אלא רק בדבר שאפשר להוציא עפ״י דין, ושכ״מ לשון הרמב״ם סנהדרין פ״ב הי״ב. ועי׳ בזה בישועות דוד חו״מ סי׳ ה, ואבי עזרי טו״נ פי״ד ה״ח (ומש״כ באבי עזרי שם שאם אין החיוב ברור ואינו יכול לתבוע בבי״ד שהלוה כופר החוב והוא יודע האמת שהלוה חייב לו ודאי שיכול ומותר לתפוס חפץ בתורת גוביינא וה״ז גביה ממש שעביד אינש דינא לנפשיה במקום פסידא אליבא דכו״ע, צריך לי עיון ובירור), ויביע אומר ח״ו חו״מ סי׳ א ועוד אחרונים. ועי׳ אגרות משה חו״מ ח״א סי׳ ו שאף להחולקים על הרמ״א הוא רק בגביה על חוב ברור שחייב לו, אבל בדבר הצריך עיון בדין ודאי לכו״ע לא עביד דינא לנפשיה.

ובצוואה ר״י מליסא בראש הספר נחלת יעקב אות יט כתב:

"אם יבא לידכם ממון חבירכם בלי ידיעתכם ותהיה לכם תביעת ממון עליהם, אל תאמרו הואיל ובא לידינו החזקנו ולא נודיעם כלל רק נתפוס הממון בשביל המגיע לנו אצלם, שהרי בברכות ה ב אמרו בתר גנבא גנוב וטעמא טעים, אע״ג דר״ה קושטא קאמר, משום שלא הודיעו לאריס, אבל אם הודיעו מותר, דעביד אינש דינא לנפשיה". ע״כ.

ובנידון דידן שהנתבע עיכב את משכורתו של התובע בלי להודיעו למה ומדוע, ורק משתבעו בבי״ד גילה שמעכב המשכורת משום שלטענתו הזיק אותו בתשלום מיותר למורה עי״כ שדיווח לו דיווח שיקרי על מספר שעות שהמורה כלל לא עבד בהן, נראה שתפיסת המשכורת לא היתה כדין, שהרי אין אומרים עביד אינש דינא לנפשיה אלא אם יוכל להוכיח בדין ששלו הוא נוטל, וכמו שפסק הרא״ש והשו״ע. ובנידון דידן כבר התבאר לעיל אות ב׳ שחובת ההוכחה על ההטעיה במשכורת חלה על הנתבע, וכיון שאין לו ראיה, אין לו זכות לעשות דין לעצמו בענין זה.

ומה שתפס המשכורת כדי להיחשב מוחזק, כבר כתב קצוה״ח סי׳ צז ס״ק ב דלאו שפיר עבדי אותן המערימין על דברי תורה, וקודם בואם לדין תופסין מיד הבע״ד איזה חפץ בכדי שיהיה לו מיגו להאמינו.

ד. עד המסייע בשבועת היסט

בשו״ע סי׳ עה סעי׳ ח: 

מנה לי בידך שגזלתני, והלה אומר להד״ם, משביעין אותו היסת. וכבר נחלקו ראשונים אם עד המסייע פוטר אף משבועת היסת, ולדעת בעה״ת ורב מתתיה גאון דאינו פוטר, אך שא״ר סוברים שפוטר. ועי׳ בירור השיטות בספר משפטיך שויתי לידי״ע הדיין הגר״ש ביבס שליט״א ח״א סי׳ ח.

ובנד״ד שמדברי העד היה סיוע לטענת התובע שהנתבע היה מודע להיקף העבודה של המורה כמו לגובה משכורתו, יש בכך כדי לסייע לתובע להיפטר משבועת היסת, אך לדעת בעה״ת אין עד המסייע פוטר מהיסת.

ולמעשה נראה לפשר בין הצדדים, ולזכות את התובע בהחזר משכורתו בניכוי סכום מסויים (בגלל שי״ס שיש בענין זה שבועת היסת).

הרב אברהם דוב לוין.

ב

באתי באותות אלו להצטרף לפסק עמיתי 

הרה״ג אברהם דב לוין שליט״א אב״ד לתיק הנ״ל.

ה. מתי ניתן לתפוס רכוש חבירו

הנה נחלקו הראשונים באופני ההוצאה לפועל של לקיחת שלו מיד חבירו.

1. דעת רבינו מאיר וה״ר קלוינימוס במרדכי ב״ק פ״ג סי׳ ל היא אחרי שהזהירה התורה: 

"כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבט עבוטו" (דברים כד).

 ולא הורשה כל אדם לעשות דין לעצמו (הה״מ ה׳ מלוה פ״ג ה״ד) אנו מוכרחים לומר שלא התיר רב נחמן שיעשה אדם דין לעצמו אלא במקרה שהוא רואה דבר שלו ביד חבירו שהוא יכול לברר בעדים שזה הדבר שלו או שחבירו מודה לו (נמו״י שם יב א) וחבירו גזלו מידו או גנבו ממנו ומסרב להחזירו כמו שהוא בעין ברשותו, על כגון זה לא הזהירה התורה, כי היא מדברת רק מנושה מלוה ברעהו ומלוה להוצאה ניתנה, וזהו שאמר בן בג בג בגמ׳ שם (כז ב): 

"שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל". 

אבל כל שאין ידוע בבירור גמור שאותו דבר הוא שלו ואינו יכול לברר טענתו בעדים אין לו רשות לעשות דין לעצמו לקחת דבר מיד חבירו אפילו אם יהיה לו הפסד בהמתנתו עד שיעמידנו לדין. ה״ר קלוינימוס הביא ראיה מברכות (ה ב) במעשה המסופר מרב הונא שעכב לעצמו הזמורות כולן ולא נתן לאריס חלקו בהן לפי שידע שהאריס גנב ממנו בעונה הקודמת כל הזמורות שנענש ע״ז מן השמים, וחכמי הדור אמרו לו שעשה שלא כהוגן אע״פ שהיה ברור לו שהאריס גנב ממנו הואיל ולא מצא בידו אותן הזמורות עצמן אלא לקח תמורתן זמורות אחרות, לפיכך לא היה רשאי לעשות דין לעצמו לקפח חלקו של האריס בלי העמדה בדין, ככה דעת המאירי ב״ק (עמ׳ פח) וכ״ה באור זרוע שם אות קמה, ע״כ.

א״כ לפי דעות אלו בראשונים בנידון דידן שהנתבע עכב משכורתו של תובע כ״ש וק״ו שעשה שלא כהוגן, וזה פשוט.

עוד כת אחרת של ראשונים בדין עושה דין לעצמו היא דעת הרא״ם בספר יראים סי׳ רעג, הו״ד גם במרדכי שם, התורה לא אסרה עשיית דין לעצמו לקחת בחזקה מיד חבירו מה שהוא חייב לו, אלא בחוב הבא מחמת מלוה שהלוה לו בשעת דחקו או גם משאר תביעות שבא עם חבירו לידי הסכם והזקיפו עליו במלוה, וזה פושט לו עתה את הרגל ואינו רוצה לשלם חובו. אבל אם אין החוב בא מצד מלוה או זקיפת מלוה אלא שחבירו גזלו או גנב ממנו אפילו כבר הוציא מה שגזל או גנב ואיננו בעין, כל שיכול לברר טענתו בעדים רשאי הוא לעשות דין לעצמו ולקחת מיד חבירו תמורת מה שגזלו או גנבו, ובמעשה המסופר מרב הונא היה הדבר רק ברור לו לבדו שהאריס גנב ממנו הזמורות, אך לא היה יכול לברר בעדים שכן הוא, לפיכך אמרו לו שלא עשה כהוגן ע״כ.

שוב הוכחה דאף לדעה זו בראשונים המקילה יותר מהדעה הקודמת, לא עשה כהוגן הנתבע דידן.

3. ואחרי כתבי כ״ז הסתפקתי שכל הדין דלא עביד דינא לנפשיה נאמר רק היכא שבא להוציא מחבירו שגזלו, אך היכא שנזדמן אח״כ עסק ממון בין הנגזל ובין הגזלן באופן דהנגזל הוא עתה תפוס בממון של הגזלן אם בכה״ג מצי לעשות דין לעצמו היכא שחבירו לא מרגיש.

הנה בדבר זה נשאל הרב שואל ומשיב תליתאה בח״א סי׳ שעא ונסתפק שם, דאחרי שהביא דעת המרדכי דס״ל דבחפץ מבורר שהוא עודנו בעין מצי כל אינש למיעבד דינא לנפשיה ויטול אותו כשיזדמן לידו אפילו בסתר שלא בידיעת הגוזל, ורק אם יבוא ליטול דבר אחר כפי ערך אותו דבר שגזל ממנו אינו רשאי, ובהיכא שגזל או גנב ממנו או שכפר וכיחש בחוב בסך ידוע וברור, ואח״כ בא לידו מעות של אותו אדם שגזלו או כיחש בו, בזה יש להסתפק לפ״ד המרדכי הנז׳ אי חשיב כמו דבר אחר ואינו רשאי או דלמא כיון שהוא ענין מבורר שרי דזוזי בזוזי אינון, מיהו סיים דבריו מראה דעתו להתיר, ורק היכא דלא נודע בבירור הגניבה וכמה גנב אינו יכול להוציא לעשות דין לעצמו וכנז׳ בב״ק וכו׳.

וכתב הרב פעלים בח״ג חחו״מ סי׳ ה, אחרי שהביא דברים אלו ושיטת רבינו יונה דס״ל שאסור ליקח את שלו בסתר וכן הם דברי בן בג בג בגמ׳ דקמא, דמשמע דמיירי גם בנוטל החפץ שלו שהוא עודנו בעין שמתיר המרדכי בזה להדיא, א״כ כ״ש דאסור ליטול בסתר מעות כנגד מעות, מ״מ נ״ל (לרב שם) הא דאסרו היינו בהיכא דאפשר לעשות דין לעצמו לקחת את שלו בגלוי, אבל אם הגזלן גברא אלמא שא״א להוציא בלעו מפיו בגלוי או שיש סיבה אחרת שא״א לו לעשות דין לעצמו בגלוי כ״ע מודו דיכול להציל את שלו בסתר, ומוכרחים אנו לומר חילוק זה כדי להשוות הפוסקים, ולא תהיה סברת המרדכי ז״ל הפך הנ״ל. וע״כ בנידון השאלה דידן נוכל להורות לשואל שיקח המעות שלו בסתר משל שמעון כנגד הסך שגזלו וכחש בו, אך בתנאי שיהיה הדבר מבורר, דהיינו ברור וידוע לו כמה הוא הסך שגזלו, ותנאי שני הוא ע״מ שיקח כנגד סך מעותיו ממעות של הגזלן דאז הוי זוזי בזוזי דנחשבים אחד, ולא יקח חפץ ששוה כפי ערך מעות שגזל ממש, כי בזה אוסר המרדכי, וכן אסר מהרי״ש בזה להדיא, ותנאי שלישי הוא שזה הגזלן הוא גברא אלמא או יש סיבה אחרת שא״א לו להוציא בלעו מפיו בגלוי כי בזה אסר רבינו יונה להדיא וכו׳, ע״כ.

וכתבתי כ״ז לשם חיזוק ופסק סופי לדברינו, דאף לדעת הרב פעלים שהשוה דעת המרדכי ורבינו יונה דלכו״ע היכא שקוימו ג׳ תנאים הנ״ל מצי עביד אינש לנפשיה, א״כ אף היכא דתפוס ממון כנגד ממון מ״מ לא טוב עשה, דהרי מבואר לאחד מהתנאים הוא שיהיה דבר מבורר, דהיינו ברור וידוע לו כמה הוא שגזלו, ופירוש הדברים ע״כ לומר ע״פ הסוגיא דההוא אריס שמדובר שהיה יכול להוכיח בב״ד את טענתו, א״כ הכא בנד״ד דא״י לברר בעלים א״א לעשות דין לעצמו וה״ז כמבואר, וד׳ יצילנו משגיאות, אכי״ר.

הרב שמואל ביבס.