הפרת חוזה ואי תשלום

פד"רים כרך ו' עמ' 116-130                                                                                                

תיק מס׳ 9785/כ״ה

התובעים: יורשי המנוח הרב א. ז״ל (ע׳׳י הרבנית ב.)

נגד:

הנתבע: ג. (ב״כ עו״ד הוכמן)

הנדון: ביטול חוזה

תביעה מצד יורשי מחבר נגד מוציא לאור לבטל את החוזה שביניהם המתיחס להדפסתם ולהפצתם של ספריו, משום שלא קיים את התחייבויותיו בנוגע לתשלום שכר הסופרים.

דרישתם האלטרנטיבית של התובעים לקבל את זכות הוצאת הספרים בתור תמורה לחובותיו של המו״ל. — טענת הנתבע שתשלום שכר הסופרים איננו תנאי לקיום החוזה, והוא מוכן לסלקם בשיעורים.

דין מוכר דעייל ונפיק אזוזי. — פרטי הדינים במוכר חפץ ולא שילמו לו תמורתו בזמנה. — דין מוציא לאור המפגר בתשלומים. — חילוקי הדינים במת אחד השותפים או הקשורים בעסק הדדי. ־ ההבדל בזה בין שואל לקבלן.

מסקנות

א. 1) חלוקים הפוסקים בקונה פירות שביעית בהקפה ופרע את חובו בעוד הפירות קיימים, אם הדמים נתפשים בקדושת שביעית.

2) ויש מפרשים שאין המחלוקת בזה אלא בעייל ונפיק אזוזי, כלומר כשהמוכר מחזר אחרי כספים, כי אז הפרעון הוא תנאי במכר ואם לא פרע מתבטל המקח למפרע, ומתחלקות הדעות אם במקדה זה חלה קדושת שביעית על דמי הפרעון. ואילו בלא עייל ונפיק אזוזי, אין בדמי התמורה כי אם פרעון חוב בעלמא.

ב. 1) בהלכה זו שבמוכר דעייל ונפיק אזוזי והלוקח לא שילם את התמורה בטל המקח — חולקים   המפרשים אם זה רק כשהמוכר דרש לשלם מיד או אף כשקבע זמן מאוחר יותר לפרעון. והכריעו רוב הפוסקים שאם ברור הדבר שהמוכר היה זקוק לכסף בזמן שקבע לפרעון, הרי סיבת המכירה היא דוחק הממון ואם הלוקח לא שילם בזמן הקבוע בטל המקח.

2) במה דברים אמורים כשבאותו יום שנקבע לפרעון או ביום שלפניו תבע המוכר מהלוקח את חובו.

ג. 1) שילם הלוקח בזמנו מקצת התמורה, יכול הוא לכוף את המוכר לקיים את המקח בחלקו כנגד המעות שפרע.

2) אולם דין זה אינו אלא בתנאי שבזמן שבא המוכר לתבוע את יתרת החוב, מוכן הלוקח לשלם לו מיד את הכל, אלא שהמוכר רוצה לבטל המקח משום דעייל ונפיק אזוזי, אבל אם גם אז דוחה הלוקח את גמר התשלום לזמן אחר, בטל המקח גם במקצתו.

ד. 1) המוכר חפץ לחבירו ולא עייל ונפיק אזוזי, וכשבא לתבוע את דמיו טוען הלוקח שאין לו כעת, סוברים רבים מהפוסקים שאף כשעשה הלוקח קנין בחפץ, המקח בטל, כי כל מוכר דעתו לקבל מיד את התמורה.

2)   אולם אם מכר בתחילה בהקפה על מנת לשלם לאחר זמן, הדין הוא שאף כשהלוקח דוחה את המוכר בשעה שבא לתבוע ממנו — לזמן אחר, לא בטל המקח.

3)  ויש מפרשים שדין זה הוא דוקא במוכר בהקפה וקבע זמן פרעון, משום שבזה זקף המוכר את המעות במלוה, אבל מכר בהקפה מבלי לקבוע זמן מאוחר לפרעון ולא שילם הלוקח בזמן שהמוכר תבע ממנו, דינו כמוכר סתם והמקח בטל.

ה. לאור הלכה זאת, כשבעל ציוה לסופר לכתוב גט לאשתו ולא שילם לו מיד את שכרו, אם לא קבע אתו תחילה זמן אחר לתשלומו, הגט גזל בית והגירושין בטלים.

ו. אולם כל האמור אינו אלא לשיטת הפוסקים שבמוכר סתם ולא שילם המוכר מיד, המקח בטל, אבל יש חולקים על כך וסוברים שלעולם אין המקח בטל אלא כדעייל ונפיק אזוזי. ומכיון שיש מחלוקת בדבר, לא יצא מידי ספיקא דדינא.

ז. 1) מחבר המוסר זכות למו׳׳ל להדפיס ולמכור את ספריו תמורת שכר סופרים, אין לו דין של מוכר חפץ, כי חיוב התשלומים חל עם ההדפסה ותלוי בתנאים שונים, ומסתבר הדבר שהתשלום אינו תנאי בעסק, ולכן אין המקח בטל אף כשהמו״ל לא שילם בזמן.

2) ומטעם זה אין למוסר ספרים למו״ל דין של מוכר גם לגבי זה שיהי׳ זכאי לקחת בחזרה את הסחורה בדמי החוב, כי מכיון שבעסק מו״ל לא מתבטל המקח, כאמור, אף כשלא שילם לו, הרי יש לחובו דין של מלוה.

ח. 1) מת אחד מן השותפים, רשאי השותף החי וכן רשאים יורשי השותף המת לבטל את השותפות, אף כשנקבעה לזמן מסויים.

2) דעת רוב הפוסקים היא שאין הטעם בזה משום שהשותפות בטלה מאליה, אלא שכל אחד מהצדדים זכאי לדרוש את ביטולה.

ט. הלכה זו אינה אלא בשותף או בקבלן, שדינם בא מכוח התחייבות, ועם מותו של אחד מהם אפשר לבטל אותה, אבל זכויות וקנינים אינם נפקעים גם לאחר מותו של אחד הצדדים.

י. שואל ושוכר דינם כבעלי זכות בעלות, ולכן בשואל פרה מחבירו ומת, יורשיו משתמשים בה כל ימי שאלתה.

יא. מו״ל שקיבל זכות ממחבר להדפיס ספריו, דינו כשואל וכשוכר ולא כקבלן, ולכן כשמת המחבר, אין יורשיו זכאים לבטל את זכות המו״ל.

פסק-דין

התובעים, יורשי המנוח הרב א. ז״ל, הגישו לביה״ד, תביעה נגד מר ג. טענות התובעים הן, כי המנוח הרב א. ז״ל, מסר לנתבע את זכות ההוצאה לאור, של שני הספרים ד. וה., אשר חיבר, הנתבע היה צריך לשלם לרב המנוח שכר סופרים מכל מהדורה כמפורט בכתב התביעה ובחוזים שצורפו.

לדברי התובעים, לא קיים הנתבע את אשר התחייב לפי החוזה, ולא שילם את הסכומים אשר הגיעו לרב ז״ל — ונשאר חייב לפחות סך אלף וחמש מאות ל״י.

לאור האמור, מבקשים התובעים, שביה״ד ייקבע, כי החוזים אשר נערכו בין הרב המנוח לבין הנתבע בטלים, ולאסור על הנתבע להדפיס ולמכור את הספרים הנ״ל, וכן לחייב את הנתבע לשלם את כל הסכומים אשר הוא חייב ולמסור דו״ח מפורט על כל המהדורות שהוציא.

הנתבע מודה שהוא לא קיים חלק מהתחייבויותיו, הואיל ולדבריו, הוא שקוע בחובות רבים, ונשאר חייב סך של אלף ל״י, ומציע לפרוע סכום זה בתשלומים.

אולם, גם אם לא שילם את אשר חייב היה לשלם, אין בזה כדי לבטל את החוזה — לפי דבריו.

אמנם קיימים כאמור חילוקי דעות בן הצדדים, גם בנוגע לסכום אשר הנתבע נשאר חייב, אולם הבעיה העיקרית בדיון בין הצדדים היא, אם על ידי זה, שהנתבע לא קיים את אשר הוטל עליו לשלם לפי החוזה, מתבטל החוזה או לא.

התובעים טוענים, כי התשלומים אשר על הנתבע לשלם לפי החוזה, הם כתנאי לקיום החוזה, אף שבחוזה לא נאמר שהם כתנאי.

טענה זו, מבססים הם, על דברי החזון איש, במסכת שביעית, הכותב שבעייל ונפיק אזוזי, הפרעון הוא קיום התנאי, אעפ״י שהמכר חל למפרע, ובנידון דידן היה הרב עייל ונפיק אזוזי, לדבריהם, וספרי הרב המנוח אינם בבחינת מוכר שדהו מפני רעתה ולכן, הואיל והנתבע לא שילם, בטל המקח.

כן מסתמכים הם בטענותיהם, על דברי הנתיבות בסימן ק״צ, הכותב שאם הלוקח טוען שעדיין אין לו מעות, ורוצה ליתן לו מעות כשיזדמן לו, יכול המוכר לבטל המקח, ובזה לא בעינן שיהא עייל ונפיק אזוזי ביומו, ואם הלוקח טוען שאין לו, יכול לבטל את המקח.

לאור הנ״ל, הם תובעים לבטל את החוזים כאמור, ואם בית הדין לא יבטל את החוזים, הרי תובעים הם לשלם את המגיע להם מיד, ואם לא ישלם מיד, תהא הזכות בידי התובעים לקבל את זכות ההוצאה של הספרים בתור תשלום החוב.

לעומת זאת טוען ב״כ הנתבע, כי בפרסום ראשוני של ספר, עדיין אין עליו קופצים, ולכן אין כאן ההלכה של ביטול מקח כמו בשדה, כן הם טוענים, כי לא היה בנידון דידן עייל ונפיק אזוזי, הואיל ולא בגלל שכר סופרים מסר הרב את הספרים.

לכן, טוען ב״כ הנתבע, אין לבטל את החוזים, ואין לראות את תשלום שכר הסופרים כתנאי לקיום החוזה, הואיל ובחוזה לא נאמר שזה בתנאי, ורק תנאי כפול, כתנאי בני גד ובני ראובן הוא תנאי.

התובעים בטענותיהם, נגעו גם בשאלה, אם החוזה הוא בכלל בר תוקף ואם נעשה בקנין, אולם, עיקרי הטענות היו מתוך הנחה, שהחוזה מעיקרו היה בתוקף, והבעיא היא כאמור, אם נשאר בתוקף גם אחרי שהנתבע לא שילם את המוטל עליו.

אשר לטענה של עייל ונפיק אזוזי, נביא דברי החזון איש, אותם ציינו התובעים, והם בשביעית סימן כ״א ס״ק י״ב, לענין דמי שביעית, אם בהקפה נתפסין הדמים, וכתב שם:

״... הרמב״ן ע׳׳ז שם, דעתו ז״ל נוטה דאם בשעה שפורע הדמים עדיין הפירות בעולם, הן נתפסין, דאם לא כן לא מש״ל דרך מקח״.

והעיר החזון איש על דברי הרמב״ן:

״מיהו טעמא בעי כיון דכבר קנה הפירות, וחוב בעלמא פורע לו, מה לי איכא הפירות בעולם, ומה לי ליכא הפירות בעולם״.

וע״ז כתב:

״ואפשר דבעיל ונפיק אזוזי, ואיכא הפירות בעולם, חשוב דמי שביעית, כיון דהפרעון הוי קיום תנאי, אע״ג דהמכר חייל למפרע״.

ועל מסקנא זו של החזון איש, מסתמכים התובעים כאמור לעיל.

אך דברי הרמב״ן הנ״ל, במחלוקת שנויים, כי דעת התוספות ושל עוד ראשונים אינה כן, והם סוברים, שבהקפה אין הדמים נתפשין בקדושת שביעית, עיין בעבודה זרה ס״ב ב׳ בתוספות ד״ה יאות. וכן הרמב״ן במסכת עבודה זרה שם, בד״ה יאות, אחרי שהביא דברי רבותינו הצרפתים כתב, לפי דבריהם:

"...אם כן, משך ממנו פירות שביעית ואחר כך נתן לו מעות אינן נתפשין...״.

ואחרי זה כתב הרמב״ן דעתו, שאם הפירות בעולם הם נתפשין, והיינו שהתוספות והרמב״ן חולקים בזה, אם הדמים נתפשין בלוקח בהקפה. נמצא שלדעת התוספות, גם בעייל ונפיק אזוזי אין הפרעון בקיום תנאי.

ועיין בחזון איש שביעית סימן י׳ ס״ק י״ג הכותב:

״ ..אבל אם לקחן בהקפה ואחר כך שילם למוכר דמיהן מותרין, וכמש״כ תוס׳ ע״ז ס״ב ב' בשם ר״י״.

והואיל ודברי ה״חזון איש״׳ הם לשיטת הרמב״ן, אין לכאורה להסתמך על דבריו לבטל המקח, שהרי התוספות חולקים על הרמב״ן כמבואר.

אכן, יש לעיין, איך יתכן שהתוספות סוברים שגם בעייל ונפיק אזוזי אין הפרעון קיום תנאי, והרי סוגיא ערוכה היא במסכת בבא מציעא ע״ז ב׳, האי מאן דזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני, והיינו משום שאין המעות כמלוה, אלא כקיום תנאי במכר. וכך נפסק להלכה.

על כן נראה, שביסוד הדין של עייל ונפיק אזוזי, אין כל מחלוקת בין התוספות והרמב״ן. וגם התוספות סוברים, שהפרעון הוא קיום תנאי, — אך גם אם הפרעון הוא קיום תנאי בעייל ונפיק אזוזי, אין כל הכרח להסיק מזה שהמעות נתפשים בקדושת שביעית, משום שהלוקח הרי כבר קנה את הפירות במשיכה, אלא שאם לא משלם לו מתבטל המקח למפרע, אבל מכיון שאין המקח נקנה בזמן הפרעון, אין הדמים נחשבין כדמי שביעית — וזאת היא שיטת התוספות.

והרמב״ן סובר, שאם הפירות עדיין בעולם, — הואיל והפרעון הוא קיום תנאי, נחשבין הדמים דמי שביעית, וכפי שהסביר ה׳׳חזון־איש״ את דברי הרמב״ן׳ כמבואר לעיל.

נמצא שאין מחלוקת בין התוספות והרמב״ן בדין עייל ונפיק אזוזי, וכלם מודים שהפרעון הוא תנאי במקח — בסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא. וכפירוש רש״י שם, שכתב, ׳׳וכיון דלא יהיב ליה זוזי בשעת דחקו, אדעתא דהכא לא זבין לה״־, — והמחלוקת ביניהם היא רק לענין שביעית אם הדמים נתפשין׳ כפי שנתבאר.

אולם יש לעיין, אם בנידון דידן, אפשר לבטל המקח משום עייל ונפיק אזוזי.

הראשונים במסכת בבא מציעא שם נחלקו בהלכה זו, שאם המוכר עייל ונפיק אזוזי, והלוקח לא שילם, בטל המקח. אם זה רק באופן שהלוקח היה צריך לשלם לו את הכסף מיד, או גם אם קבע זמן מאוחר יותר לפרעון.

ונביא כאן את דברי הרא"ש במסכת בבא מציעא ע״ז ב׳, פרק ששי סימן ז׳, והובאו דבריו בטור חושן משפט סימן ק״צ, המביא מחלוקת הראשונים בזה, וכך כתב:

׳״ ... ר״ח פירש, הא דעייל ונפיק אזוזי לא קני, היינו דגלי מוכר אדעתיה דלא מזבין אלא משום דצריך לדמי השתא בדוחקא, אבל אי מזבין לאשתלומי למחר וליומא אחרא, בלא נחיצותא מעידנא דאחזיק קנה, וזוזי מקבל להו לבתר הכי דנעשה עליז כמלוה, ואפילו עייל ונפיק אזוזי, והראב״ד ז״ל כתב, אפילו קבע לו זמן הפרעון, וכשהגיע זמן דחקו לפרוע מעותיו וזה דחהו, גם זה נקרא עייל ונפיק אזוזי״.

היינו, שרבינו חננאל והראב״ד חולקים בזה, ולדעת ר״ח, דוקא אם מכר לו שישלם מיד בטל המקח אם עייל ונפיק אזוזי, ולדעת הראב״ד גם אם קבע לו זמן פרעון מאוחר יותר, בטל המקח. והכרעת הרא׳׳ש בזה היא:

״ואני אומר הכל לפי ראות עיני הדיינין, כי לפעמים אדם דחוק למעות ומוכר קודם הגעת זמן הפרעון שלא ייראהו דחוק למעות ויזדלזלו נכסיו, ואין רוצה לקבל דמי המכירה עד שיצטרך לפרוע חובו, פן יוציאם, וכשיגיע הזמן אין עייל ונפיק אזוזי יותר מזה, הילכך בכל עת שיראו הדיינין שהוא דחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי, המקח בטל״.

וכך פסק המחבר בשולחן ערוך בסימן ק״צ סעיף ט״ו וכן בבית יוסף על הטור שם כתב, שלהלכה נקטינן כדברי הרא״ש שדברי טעם הם, ומוסיף הבית יוסף:

״ואף דברי ר״ח אפשר להתפרש שמה שכתב דאי זבין לאשתלומי למחר וליומא אחרא וכו׳ תעשו עליו כמלוה היינו דוקא כשאינו נחוץ למעות, אבל אם קבע זמן לפרעון והוא נחוץ למעות באותו יום שקבע, אין ספק דכי עייל ונפיק אזוזי ההוא יומא לא קנה, וכדברי הרא״ש״.

והבית יוסף מדייק כן מדברי הר״ח שכתב לאשתלים ביומא אחרי בלי נחיצותא, ומשמע, דאי הוי ליה לאישתלומי ביומא אחרי בנחיצותא לא קנה. ועיין עוד בבית יוסף שם, מש״כ לפני זה, שרבינו ירוחם סובר, שהרי״ף והרא״ש מפרשים כפירוש רבינו חננאל.

נמצא לפי הנ״ל, כי עייל ונפיק אזוזי היינו, שברור הדבר שמוכר מחמת דוחק ממון, והמוכר צריך לכסף זה בזמן שקבע לפרעון, ולכן, גם אם לא קבעו שהלוקח ישלם מיד, אלא במועד מאוחר יותר, הרי זה גם כן נקרא עייל ונפיק אזוזי, הואיל ובמועד זה שקבע לפרעון נחוץ המוכר לכסף.

ולפי זה נראה, כי הדברים אמורים, אם זמן הפרעון נקבע בעת המכר, באופן זה, אנו אומרים, שגם אם זמן הפרעון הוא לאחר זמן ולא מיד, הרי זה נקרא עייל ונפיק אזוזי, הואיל והוא נחוץ לממון באותו יום שקבע, כפי שכתב הבית יוסף, אבל אם בזמן המכר לא נקבע זמן הפרעון, אין המקח בטל.

מעתה, בנידון דידן, שלפי החוזה אין מועדי פרעון קבועים, אלא תלויים הם במועדי הדפסת הספרים, שלאחר כל הדפסת מהדורה של הספר, על הנתבע לשלם שכר הסופרים שנקבע, בשנים עשר תשלומים חדשיים, — ולהדפסת הספר לא נקבעו מועדים, — אין בכגון זה ההלכה של עייל ונפיק אזוזי.

נוסף להנ״ל יש לציין, שבעייל ונפיק אזוזי׳ אין המקח בטל, אלא אם תבעו ביום שנקבע לפרעון, או יום לפניו, כמו שכתב הטור בסימן ק״צ בשם הרמ״ה:

״... דוקא דעייל ונפיק ביומיה דאוקימו להו לזבינא או ביום (שקרוב) [שקבע] לו לפרוע, דאמרינן משום דדחיק לזוזי זבין ולא זבין אלא אדעתא דאפרועי מיד ביומיה, וכיון שלא נתנו לו באותה שעה יכול לחזור, אבל לא עייל ונפיק ביומיה לא תלינן דמשום דדחיק זבין אפילו עייל ונפיק עלייהו למחר לא מצי הדר  ביה ... ״.

וכן הביא המחבר בשולחן ערוך שם, בשם יש מי שאומר עיי״ש, — ולא הביא חולק על זה.

ובביאור הדברים, כתב בפרישה שם ס״ק י״ז, ובסמ׳״ע ס״ק כ״ה:

״...דמ״ש ביומא דאוקמא לזבינא, דר״ל דאוקמא ליתן לד דמי זבינא, כגון דזבין ליה היום על מנת שיתן לו דמי הזביני ביום ג׳ ד׳למכירתו, ובאמר דאם עייל ונפיק באותו יום שקבע לפרעונו, או ביום שקרוב לו לפניו, ואמר לו הכן לי מעותי...״.

ולפי זה, גם אם נניח, שזמני הפרעון אשר נקבעו בחוזה, דינם כאילו קבעו זמן הפרעון בשעת המכר, אין, בנידון דידן, לבטל המקח משום עייל ונפיק אזוזי, הואיל ולא הוברר, ולא נאמר, כי היה כאן עייל ונפיק אזוזי, ביומיה.

אולם, התובעים באים גם בטענה נוספת, והיא, הואיל והנתבע אינו מוכן לשלם המעות, בטל המקח אף כנגד המעות שנתן. וכן אפילו אם לא עייל ונפיק ביומיה, ומסתמכים הם על דברי הנתיבות בסימן ק״צ ס״ק ז׳ הכותב:

״נראה דהא דיכול הלוקח לכופו להמוכר בקיום מקצת המקח, כנגד הדמים שנתן, היינו דוקא כשהלוקח טוען שרוצה ליתן המעות עדיין, רק שהמוכר רוצה לבטל מטעם דעייל ונפיק אזוזי, ודחה אותו, אבל אם הלוקח טוען שעדיין אין לו מעות, ורוצה ליתן מעות כשיזדמן לו, יכול המוכר לבטל המקח לגמרי, כי לא מכר לו אלא אדעתא ליתן דמים״.

דבר זה כותב הנתיבות, מבואר בשיטה מקובצת במסכת בבא־מציעא בפרק האומנין, בד״ה וז״ל הרי״ף בתשובה, וז״ל:

״אם אחד מהם אינו רוצה לחזור בו, והמוכר קיבל מקצת מעות, והוא דוחק לקבל השאר, והקונה אומר אני רוצה שימתין לי בשאר המעות עד שיזדמן לי, לא נגמר המקח לקונה, לא בכולה ולא במקצתה״.

ומוסיף הנתיבות:

״ועוד נראה, דבזה לא בעינן שיהיה עייל ונפיק אזוזי ביומו, רק כיון שתובע מעות, והלוקח טוען שאין לו, יכול המוכר לבטל המקח״.

הנחתו זאת, מבסס הנתיבות על דברי החלקת מחוקק באבן העזר סימן ק״כ ס״ק ה', ובית שמואל שם ס״ק ג', לענין גט שכתב לו הסופר, וגזלו ממנו ולא פרע לו, וגירש בו, שפסק הרמ״א שם בסעיף ב׳ שאינה מגורשת, וכתבו החלקת מחוקק והבית שמואל שם:

״...דאם לא פרע לו, הוי גט גזל בידו...״.

היינו, לא רק אם גזל ממש את הגט, אלא אפילו אם הסופר כתב בשבילו, והבעל לא שילם לסופר, בטל המקח לגמרי, ואין שכר הסופר כחוב, אלא הגט הוא גזל ביד הבעל.

ומזה מסיק הנתיבות ומסיים:

״אלמא דבשלא נתן המעות לא אמרינן דהוי המעות בחוב עליו, רק שהמקח בטל לגמרי, כשאינו נותן מעות, והמקח כגזל בידו, וכן כתב בעל מחנה אפרים״.

ומעתה בנידון שלפנינו, אחרי שאין הנתבע מציע לשלם עתה את כל הכסף המגיע לתובעים, ודוחה את זמני הפרעון, יש לכאורה לבטל את כל המקח• אף אם לא היה עייל ונפיק אזוזי.

וכדעת הנתיבות הנ״ל, פסק להלכה גם ב״עין יצחק״ חלק אבן העזר סימן מ׳,

וכתב שם:

״...והוא הדין במקח וממכר, היכא דהתנה שישלם לו בעד המקח, ולא שילם לו כפי הסך שקצב עמו, אף דמשך החפץ, הוי למפרע גזל בידו...״.

ומביא את דברי הנתיבות הנ״ל עיי״ש.

ובהמשך הדברים שם, כתב ה״עין יצחק״ שם, להוכיח בדברי הנתיבות, מסוגיא ערוכה במסכת בבא־מציעא ע׳ ב׳, שהביאו שם המשנה במסכת בכורות (ט״ז א') המקבל צאן ברזל מן הנכרים ולדות פטורין מן הבכורה, ומסקנת הגמרא שם בביאור המשנה הנ״ל, אלא אמר רבא... וגבי בכורות היינו טעם דולדות פטורין מן הבכורה, כיון דאי לא יהיב זוזי אתי נכרי תפיס לה לבהמה, ואי לא משכח לה לבהמה תפיס להו לולדות, והוי ליה יד נכרי באמצע, וכל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה. ואף שהנכרי עדיין לא תפיס לבהמה, פטורה מבכורה.

ולכאורה קשה, איך יכול הנכרי לתפוס בעצמו לבהמה ולוולדות, והרי אפילו אם אינו משלם לו דמיו, מכל מקום, גוף החפץ הרי כבר נמכר לישראל, וזכותו של הנכרי היא רק כמו כל בעל חוב, ובבעל חוב הרי רבא בעצמו שהוא בעל המימרא בבא־מציעא שם, סובר, במסכת פסחים ל׳ ב׳ שמכאן ולהבא הוא גובה.

הרי מוכח מזה, — כותב ה״עין יצחק״ — שחפץ הנמכר בעד סכום קצוב, כשאינו משלם דמיו, בטל המכר למפרע׳, ולכן יכול הנכרי לתפוס את הבהמה בדיננו.

אף על פי, שנכרי אינו בתנאי, כי הרי אינו בשליחות, בכל זאת בטלה המכירה, כשאינו משלם דמיו, ואין אנו דנים בו דיני תנאים כלל, ומסיק:

״...דזה ברור ופשוט, כשאינו משלם לו כפי הסך שנתפשרו, בעד הריצוי שלו, דבטל הריצוי שלו למפרע... ״.

ועיין עוד בדבריו שם בענין זה.

אולם יש לעיין בדברי ה״עין יצחק״, שהוכיח כאמור מסוגית הגמרא בבבא־ מציעא הנ״ל, שהמכר מתבטל, לפי מה שפירש רש״י שם, וכן במסכת בכורות ט״ז ב', שסתם קבלת צאן ברזל בסוגיא זו, היינו שכל זמן שלא נתן הדמים חולקין בוולדות, שיש לעכו״ם חלק בוולדות, ולפי זה הרי מובן למה פטורין מן הבכורה, הואיל -והעכו״ם שותף בוולדות, ואין לכאורה כל הכרח מסוגיא זו שהמכר מתבטל.

אכן, מדברי הרמב״ם נראה שאינו מפרש כן, ובפרק ד׳ מהלכות בכורות הלכה ד׳, כתב:

״המקבל צאן ברזל מן הנכרי בממון קצוב, ופסק עמו שיהיה השכר ביניהם ואם פיחתו פיחתו לישראל, אף על פי שברשות ישראל הם, והרי הם כקניינו, הואיל ואם לא ימצא הנכרי אצלו ממון אחר לגבות ממנו יגבה מן הבהמות האלו ומולדותיהן, נעשה כמי שיש לו אחריות עליהן ועל ולדותיהן, והרי יד הנכרי באמצע ופטורין מן הבכורה הן וולדותיהן...״.

הרי בפשטות מדבריו, שאפילו אם אין לעכו״ם חלק בוולדות, גם כן פטורין מן הבכורה.

וכך כתב הטור, ביורה דעה סימן ש״כ אחרי שהביא דברי הרמב״ם הנ״ל וז״ל:

"... יראה שר״ל, אפילו אין לנכרי חלק כלל בולדות, אלא שנותן לו חלק מהריוח בדמים, אפילו הכי מה שילדו הוולדות פטורין... ״ .

ועיין בפרישה סעיף קטן כ׳ ובלחם משנה בפרק ד׳ מהלכות בכורות הלכה ד׳,

ועיין עוד במהרי״ט אלגזי בבכורות פרק ב׳, המפרט שגם דעת רש״י כדעת הרמב״ם, וגם רש״י סובר שאפילו אם אין לנכרי חלק בוולדות, פטורין מן הבכורה ע״ש.

אולם יש לדקדק עוד לפי מש״כ התוספות בבבא־מציעא שם בד״ה ואי לא משכחת, ובבכורות שם בד״ה אין מקבלין. וכן בפסחים ו' א׳ בד״ה התם, לחלק בין בהמת ארנונא למקבל צאן ברזל מן העכו״ם, עיי״ש, ומפשטות הדברים משמע שלא משום ביטול מקח למפרע נגעו בה, — וע״ע בבבא מציעא שם בתוספות ד״ה אין מקבלין, ובשיטה מקובצת שם.

ועיין עוד, בשו״ת מהר״י ווייל סימן קע״ד, ובמהרי״ט אלגזי בבכורות שם, בביאור הלכה זו, ואין כאן המקום להאריך בזה.

אך בעיקר דברי הנתיבות הנ״ל, שכתב שאם הלוקח טוען שאין לו מעות יכול לבטל את המקח לגמרי, יש לעיין, האם דבריו אמורים רק באופן שהיה הלוקח צריך לשלם מיד, ולכן אם אומר שאין לו מעות בטל המקח, גם אם לא עייל ונפיק אזוזי ביומו, הואיל ומכר לו כדי לקבל הכסף ולא קיבל, אבל בקבע זמני פרעון מאוחרים יותר, אין המקח בטל, או שבכל אופן בטל המקח, גם אם קבעו זמני פרעון מאוחרים.

מדברי הנתיבות כאן, אין להוכיח, כי סתם ולא פירש, ולכאורה, משמע שאין כל הבדל בדבר, אם על הלוקח היה לשלם מיד, או שקבעו זמן, ובכל אופן המקח בטל, אולם, הואיל והנתיבות מסתמך על דברי החלקת מחוקק והבית שמואל, — ובחלקת מחוקק שם כתב:

״...אבל אם נתן לו הגט ברצון כדי לפרוע לו לאחר זמן, אף שלא פרע לו, לא הוי גט גזל בידו, דהא נתן לו הגט ברצון רק שחייב לו דמים... ומיהו יש לחלק בין לוקח במעות ללוקח בהקפה. ומיהו אם נתן לו הגט על מנת לשלם לו מיד ואינו משלם לו הוי הגט גזל בידו״.

הרי שרק אם היה עליו לשלם מיד לוי הגט גזל, אבל אם קבע לשלם לאחר זמן אין הגט גזל.

וכן הוא גם ב׳״מחנה אפרים״ בהלכות מכירה קנין מעות סימן ד', הכותב:

״...אבל אם מכר לו חפץ בכו״כ מעות לתת לו מיד, ואמר לו המוכר תן לי מעותי, ואמר לו הלוקח רוצה אתה כור חטים במעותיך ונתרצה הרי זה קנה, ולא דמי למלוה, דהכא כיון שמכר לו על מנת ליקח הדמים מיד, ואם יתבע המוכר המעות ואמר לו הלוקח עכשיו אין לי ליתנם, המקח חוזר, כיון דהמוכר צריך למעות, נמצא כאילו המקח עומד ביד המוכר...״.

ועל דברי מחנה אפרים מסתמך הנתיבות, — וכנראה שהנתיבות מתכוון לדברי ״מחנה אפרים״ אלו, שהובאו לעיל, ובהם דייק המחנה אפרים וכתב ״על מנת ליקח הדמים מיד״, הרי בפשטות, שרק אם היה עליו לשלם מיד בטל המקח.

וכבר עמד על דברי הנתיבות הנ״ל, בערוך השולחן בסימן ק״צ ס״ק ט״ו, הכותב ״...אבל אם רק המשיך וסוף סוף שילם לו, אין המכר מתבטל בכך, ויש מי שאומר, דגם בהמשכת זמן בטלה המכירה. ולא נהירא לי, דאיננה אלא אם מכר לו שיתן המעות מיד, ולא נתן, דבזה ודאי דבטלה המכירה וגזל הוא ביד הלוקח, דכיון שאמר לו לשלם מיד וודאי כוונת המוכר היה שאם לא יתן לו מיד שלא תהא מכירתו מכירה כלל, אבל לא כשקבע לו זמן, ולא התנה בפירוש שלא יתן להזמן שתתבטל המכירה... ״.

ומוסיף, שכן משמע מהחלקת מחוקק, ודברי הנתיבות המשפט צ״ע, וכוונתו להקשות על דברי הנתיבות הנ״ל, שאינו מבדיל בין מכר לשלם מיד, לבין קבע זמן אחר לפרעון. ומסיים, וכוונת הרי״ף צ״ל כמש״כ, עיי״ש.

אולם יתכן, שגם לדעת הנתיבות אין המקח בטל אלא אם מכר לשלם מיד, ואם כי כאן, בסימן ק״צ, סתם דבריו ולא פירש, אבל בסימן צ״א ס״ק ט׳׳ פירש דבריו, וכך כתב הנתיבות שם:

״...כתבו החלקת מחוקק... דאם נתן לו הגט בהקפה אע״פ דלא שילם אח״כ לא הוי גט גזל בידה, אבל אם נתן על מנת לשלם מיד, הוי גזל בידה, כשלא שילם, מוכח מזה, דהמוכר לו על מנת לשלם לו מיד, לא אמרינן דהמעות הוי רק כחוב עליו, רק גוף החפץ הוא של המוכר כשאינו משלם לו...״.

ואחרי זה מביא הנתיבות, את דברי תשובות הרי״ף הנ״ל, אשר הביא בסימן ק״צ, הרי שגם לדעת הנתיבות אין המקח בטל אם לא שילם, אלא אם מכר על מנת לשלם לו מיד.

ועיין בספר "נחל יצחק״ חושן משפט סימן צ״ו סעיף ו׳, המביא דברי החלקת מחוקק, והנתיבות הנ״ל, ומבאר דברי החלקת מחוקק:

״...דאין הכוונה שהיה תנאי מפורש כו׳, אלא אף שלא פירש בדיני תנאי, רק שמוכר בהקפה, אם לא קבע זמן לפרעון, אם לא שילם לו נתבטל המכר, רק במוכר בהקפה, דקבע זמן ולא שילם בזמן, בזה לא נתבטל המכר כיון דכבר זקף עליו במלוה המעות, וכן כתב הנתיבות בסימן ק״צ ס״ק ז׳ בשם המחנה אפרים, דאם אינו משלם מעות המכירה, נתבטל המקח, והוי המקח גזל בידו, אלא בקבע זמן פרעון שאני, אם לא היה עייל ונפיק אזוזי...״.

הרי שאם קבע זמן פרעון אין המקח בטל, ורק אם עייל ונפיק אזוזי בטל המקח גם כשקבע זמן לפרעון, וכפי שנתבאר לעיל, בדין עייל ונפיק אזוזי.

נמצא לפי הנ״ל שבנידון דידן, אין לבטל את מקח מחמת טענה זו, שהנתבע אינו משלם עתה את כל מה שחייב לשלם לתובעים, הואיל והנתבע לא היה צריך לשלם מיד, ונקבעו זמני פרעון מאוחרים, ובכגון זה אין המקח מתבטל כפי שנתבאר.

כן יש לציין מסקנת ה״נחל יצחק״ שם, שדברי הנתיבות הנ״ל שהמקח בטל, כמחלוקת הם שנויים, ולדעת הרמב״ם והרשב״א אין המקח בטל.

וכך כתב שם:

״...היוצא לנו מכל זה, דאף דהנתיבות כתב... דאם אינו משלם דמי המקח אזי המקח בטל... עם כל זה, כיון דמצינו להרשב״א והרמב״ם הנ״ל דלא סבירא ליה כן, הוי זה ספיקא דדינא... ״.

ואם כן, אפילו אילו בנידון דידן היה הנתבע חייב לשלם מיד, — עדיין הוה ספיקא דדינא אם המקח בטל.

נוסף לכל הנ״ל נראה, שאין לבטל את המקח בנידון דידן, עקב זה שהנתבע אינו משלם את הסכום שהוא חייב, — כי הלכה זו של ביטול מקח כשהקונה אינו משלם את התמורה, היא, משום שהמוכר חפץ לחבירו בסכום מסויים, המעות הם כתנאי למקח, ואין הם כמלוה, וכל עוד שלא שילם, הרי זה כאילו לא נתקיים התנאי והמקח בטל, ואין צורך להתנות במפורש על כך שהמעות הם כתנאי, — כפי שנתבאר לעיל.

אך כל זה הוא רק אם הקונה מקבל חפץ, ונתחייב לשלם תמורתו, ואינו משלם, מה שאין כן בנידון דידן, שהנתבע בעת שקיבל את זכות ההוצאה לאור של הספרים, לא נתחייב לשלם עם קבלת הזכות כל סכום, וחיובי התשלומים באים עם ההדפסה, שהנתבע מדפיס, ובחוזה לא נקבע כל מועד להדפסת הספרים, לא מספר המהדורות, ולא מספר הטפסים של כל מהדורה, והדבר אינו ניתן גם לאומדן מראש ותלוי הוא בהרבה גורמים ושיקולים, — ומכיון שהדפסת הספרים ע״י הנתבע מביאה את החיוב, מסתבר הדבר, שתשלומים אלו אינם כתנאי במקח, אלא כמו מלוה, לכן אין המקח בטל אם הנתבע לא שילם בזמן.

לאור האמור נראה, שאין גם לקבל את דברי התובעים הטוענים, שאף אם המכל אינו בטל, זכותם לדרוש את ההוצאה לאור בדמי החוב שהנתבע חייב להם.

ואף שלענין לקח סחורה ואין לו לשלם, דעת הב״ח היא, שאם הסחורה בעין יכול המוכר לקבל את הסחורה, וכמו שכתב בביאורו על הטור, בחושן משפט סימן צ״ו, וז״ל:

״...ולפי זה הוא הדין לוה, שאין לו לשלם לכל בעלי החוב, אם הסחורה שלקח בהקפה הוא בעין, או מאי דאתא מחמתייהו קיים, אין לאחרים חלק בהם״.

אך נידון דידן, שאינו דומה למוכר סחורה כפי שנתבאר לעיל, אינם יכולים גם לתבוע את זכות ההוצאה לאור בדמי החוב.

ועיין ב׳׳נחל יצחק״ שם, המבאר דברי הב״ח הנ״ל, הסובר שיש למוכר זכות לקבל את הסחורה שמכר, — משום שהמכר בטל כיון שלא שילם לו, והא בהא תליא, ובמקום שאין המכר בטל, אין גם הזכות למוכר לקבל את הסחורה בחזרה, וכך כתב שם במסקנא:

״...ע״כ נראה כדברי הב״ח... משום דכל זמן דלא פרע דמי המכירה, הוי החפץ גזל בידו... אבל להסוברים דלא נתבטל המכירה, רק דינו של המוכר כבעל חוב, ע״כ אין להמוכר משפט הקדימה".

ולפי זה, טענתם של התובעים, שזכותם לתבוע את זכות ההוצאה לאור, אינה טענה נוספת, והכל טענה אחת היא, שהם מבקשים לבטל את המקח, — והואיל וכפי שנתבאר לעיל, — אין המקח בטל, ממילא אינם זכאים לתבוע את זכות ההוצאה לאור. ועיין עוד בט״ז חושן משפט סוף סימן צ״ו, ובבית שמואל אבן העזר סימן צ׳ ס״ק ל״ח ובבית מאיר שם.

אך לכאורה, יש עוד לדון אם החוזה הוא בתוקף, כי אפשר שעם פטירתו של הרב ז״ל, אשר ערך את החוזה עם הנתבע, בטל תוקפו של החוזה, — לפי מה שפסק הרמב״ם בפרק ה׳ מהלכות שלוחין ושותפין הלכה י״א:

׳׳אחד מן השותפין או מן המתעסקין שמת בטלה השותפות או העסק, אעפ״י שהתנו לזמן –קבוע, שכבר יצא הממון לרשות היורשים, וכזה הורו הגאונים״.

ודברי הרמב״ם הובאו גם בטור חושן משפט סימן קע״ו, והטור מוסיף׳ שכ״כ גם הרא״ש עיי״ש, וכן פסק בשולחן ערוך שם סעיף י״ט, והרמ״א שם מוסיף:

וכן עיקר׳,ודלא כדעת  החולקין...

הרי, שגם אם קבעו זמן, בטלה השותפות עם מות אחד מן השותפין, וגם היורשין יכולים לחזור בהם, וכמו שכתב הסמ״ע שם, בס״ק נ':

״...כשמת הא׳, יכול הב׳ לומר, נשתתפתי עם אביכם, מפני שידעתי שהוא בקי בטיב משא־ומתן או טעם אחר, ואין כן אני עמכם, ונראה דהוא הדין היורשים יכולים לחזור בהם ולומר אבינו נשתתף עמך, ואנו אין דעתנו נוחה הימנך...״.

וכן כתב מהרשד״ם בשו״ת יורה דעה סימן ע״א:

״...כפי הנראה מדעת הרמב״ם והנמשכים אחריו נראה ודאי ששוים הם, שכמו שבעל העיסקא יכול לומר ליורשי מקבל העיסקא אין רצוננו שימשך העיסקא יותר, כן כשמת בעל העיסקא, יכולים לומר למקבל העיסקא שהוא קיים, אעפ״י שאבינו רצה כך, אנו אין אנו רוצים... ".

וגם המבי״ט בשו״ת חלק שני סימן קס״ב דן בזה, ואחרי שהביא דברי הרמב״ם הנ״ל כתב:

״...אבל אם השותף החי, או בעל השדה הוא רוצה לקיים הקבלנות או השותפות, ואומר אני מרוצה מחשבונכם, או אני מרוצה שתעשו מלאכתי נראה שהיה יכול לומר כן לפי טעם זה...״.

אבל אחרי זה מסיק:

״ואינו כן, כי הא כתבו א׳ מן השותפין או מן המתעסקין שמת בטל העסק, שנראה שאפילו ירצה השותף החי או בעל השדה שיתקיים אם בן המת לא ירצה הוא בטל גם כן ...״ .

הרי מפורש בדבריהם, שגם היורשים רשאים לבטל השותפות, גם אם השותף החי אינו רוצה לבטל.

ויש להוסיף עוד, כי הדברים אמורים, אם נאמר שאם מת א׳ מן השותפין, אין השותפות בטלה מאליה, וכמבואר בפוסקים, ולכן היה מקום לומר שרק השותף החי יכול לבטל והיורשים אינם רשאים לבטל, הואיל וזו רק זכות של השותף לבטל העיסקא, וכפי שכתב מהרשד״ם בתשובה הנ״ל:

״...שמת אחד מן השותפין או מן המתעסקין בטלה השותפות או העסק, היינו שאם יבא אחד מהם ויאמר אי אפשי עוד בשותפות, שאין חבירו יכול לעכב עליו ולומר נשלם הזמן. אבל כל עוד שלא ימחה שום אחד מהם העסק קיים... וכן נראה מן התוספתא... ״.

ועיין עוד בשו״ת מהר״ם גלאנטי סימן ח'.

אולם אם נאמר שהשותפות בטלה מאליה עם מות אחד מן השותפין, אין כל הוה אמינא לומר, שאם השותף החי רוצה לקיים העיסקא, אינה מתבטלת, — שהרי השותפות כבר בטלה מאליה. ובדרך זו שהשותפות בטלה מאליה מסביר הבית יוסף בשו״ת אבקת רוכל סימן קל״ו כוונת האר״י ז״ל, שכתב שם:

״...ונראה שכוונתו למה שכתב הרמב״ם בסוף פרק ה׳ מהלכות שלוחין ושותפין אחד מן השותפין... שמת בטל השותפות... ועלה בדעת כ״ת לומר דממילא הדרה עסקא משעה שמת״.

הייינו שהבית יוסף מבאר כוונת האר״י ז״ל, שעם מות אחד מן השותפין בטלה השותפות ממילא.

אך הבית יוסף שם כתב:

"ואין הדבר כן, אלא היינו לומר שאם רצה השותף או המתעסק החי לחלוק הרשות בידו, ואינם יכולים לעכב על ידו מפני שעדיין לא הגיע הזמן שקבעו״.

ועיין בפתחי תשובה שם ס״ק כ״ה, ועיין עוד בשו״ת שואל ומשיב מהדורא קמא חלק ב׳ סימן קנ״ז בביאור דברי האר״י ז״ל, ואכמ״ל בזה.

אולם, אם כי הבית יוסף כתב בתשובה הנ״ל, שאם רצה "השותף החי" לחלוק הרשות בידו, אפשר שאין כוונתו בדוקא, שרק השותף החי יכול לחזור, ולא היורשים, כי כבר נתבאר שגם היורשים יכולים לחזור, כמו שביאר הסמ״ע את דברי המחבר בשלחן ערוך — כמבואר לעיל.

אבל ודאי שיש לחלק בין נידון דידן לשותפין, שהרי כאן אינם שותפין ממש, כי הנתבע קיבל את הזכות להוציא לאור את הספרים לתקופה מסויימת, ומכל הוצאה עליו לשלם אחוז מסויים למחבר, ולכן אין כאן הדין של שותפין שמת אחד מהם.

אך לכאורה משמע, שגם אם אינם שותפין, בטל העסק עם מות אחד מהם, מזה שהקשו הראשונים, בסוגיית הגמרא בפרק המקבל בבא מציעא ק״ט א', שממנה למדו הגאונים הלכה זו שאם מת אחד מהם בטלה השותפות ממה שאמרו בגמרא במסכת כתובות ל״ד ב', ובמסכת בבא קמא קי״ב א': "אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאלתה", הרי שגם אם מת השואל לא בטלה השאלה. והביא דבריהם הבית יוסף בסימן קע״ו, וכתב ה״ר משה מוידבר״ק:

״דדילמא דוקא גבי שמירת בהמות, אבל בעיסקא יכול לטעון הם אינם יכולים להשתדל כמו אביהם, וכן משמע בפרק המקבל...״.

הרי שבאו לדמות שואל שמת שאין בזה שותפות, לשותפין שמת אחד מהם, וההבדל שמבדילין ביניהם הוא רק בזה, שבשואל אין זו עיסקא, אבל בעיסקא יכול לטעון שאינם יכולים להשתדל כמו אביהם.

ואם כן בנידון דידן, שהיה עיסקא, אף על גב שאינם שותפין רשאין לכאורה היורשים לבטלה, וכפי שנתבאר, שלא רק השותף החי אלא גם היורשים יכולים לבטל.

אולם בפשטות נראה, כי נידון דידן אינו דומה לשותפין אלא לשואל, לפי מה שביארו הר"ן והנימוקי יוסף במסכת בבא מציעא שם, בהבדל בין קבלן לשואל, וז״ל:

"דשואל שאני, שכל הנאה שלו, ולפיכך זכו הבנים בזכותה של זמן שאלתה, אבל בקבלנות שהוא מתעסק במלאכתו של בעל הבית, יכול לומר אי אפשי שתעשה מלאכתי״.

והיינו, שבשאלה ושכירות שאביהם זכה בה לזמן שאלתה, זוכים הבנים בזכות זו, ורק בקבלנות, שהוא מתעסק במלאכתו של בעל הבית, ואין זו זכות בגוף הדבר, יכול לומר אי אפשי שתעשה מלאכתי, — ויסוד הלכה זו, של מת אחד מהשותפין בטלה השותפות, בנוי על סוגיית הגמרא בבבא מציעא ק״ט א^,׳ — שהיא בקבלנות.

והסבר הדברים הוא, שמיתת אחד ממתעסקין, יכולה לבטל שותפות, והתחייבויות, אך לא בעלות, והיינו אם אחד מהם קיבל דבר מסויים ונעשה שלו, אפילו לזמן מוגבל, כגון שאלה ושכירת אין המיתה מפקעת בעלות זו, ועיין בים של שלמה במסכת בבא קמא פרק עשירי סימן ה׳ הכותב:

״... בשלמא גבי בהמה, דשכירות ושאלה ליומי קנין הוא, לענין זה כאילו קנה עד זמנו שלא יכול לחזור, ואם כן ממונא יש לשואל על הבהמה, ואותה ממון יורש מאביו, אבל גבי עיסקא והדומה לו איזה ממון יש כאן...״.

ודרך זו, מצינו גם במהרשד״ם ביורה דעה שם, שכתב שאפילו אם השותף החי רוצה לקיים השותפות, רשאי היורש לבטל, ומבאר הטעם לזה, וז״ל:

״...ולכן צריך לצרף לזה טעם אחר גם כן, והוא כי כל מה שמתחייב אדם לחבירו בדבר שבממון, אפילו שימות הוא קיים על יורשיו... אבל מי שמתחייב לעשות לחבירו איזו מלאכה ומת, אין בניו חייבים לעשות לו... דלא נתחייב אביהם אלא לגופו, ואפילו שני שותפין שמניחין מעותיהם בשותפות... עיקר החיוב הוא על עסק גופם... וכשמת אחד מהם השותפות בטל... כשמת המתעסק אין יורשיו חייבים להתעסק... וכן אם מת בעל המעות, אין היורשים שלו חייבים להניח מעות העיסקא ביד המתעסק, כמו שבעל המעות היה יכול לומר ליורשים...״.

הרי הטעם שהיורשים רשאים לבטל, הוא, משום שאין חיוב ממון, וכפי שביאר דבריו, — ולכן בשאלה ושכירות, שאביהם זכה לימי השאלה והשכירות, אין לבטל זכות זו עם מות השואל.

וכך מבואר ברמב״ם בפרק א׳ מהלכות שאלה ופקדון הלכה ה׳ הכותב:

״... ואפילו מת השואל הרי היורשים משתמשים בשאלה עד סוף הזמן, ודין הוא, הלוקח קונה הגוף קנין עולם בדמים שנתן, ומקבל מתנה קנה הגוף קנין עולם ולא נתן כלום. והשוכר קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב בדמים שנתן, והשואל קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב, ולא נתן כלום, כשם שהנותן כמוכר שאינו יכול לחזור בו לעולם, כך המשאיל כמשכיר שאינו יכול לחזור בתוך הזמן...״.

היינו משום ששאלה ושכירות הוא קנין לזמן, ולכן אין לבטל קנין זה גם אם מת השוכר.

ולענין אחד מן השותפים שמת שפסק הרמב״ם שהשותפות בטלה, כתב הרמב״ם בהלכות שלוחין ושותפין שם:

״שכבר יצא הממון לרשות יורשים״.

ומבאר דבריו הבית יוסף בשו״ת אבקת רוכל שם, וז״ל:

״...מפני שכיון שמת יצא הממון לרשות היורשים, והם לא קבעו זמן...״.

היינו שאין לחייב את היורשים במה שאביהם התחייב לעשות, וכמבואר במהרשד״ם שהבאנו לעיל, ולכן בטלה השותפות.

נמצא לפי הנ״ל, שבנידון דידן, שהנתבע קיבל זכויות לזמן מסויים, אין לבטל מקח זה עקב פטירתו של הרב ז״ל, הואיל ואין זה כשותפין, אלא כקנין או כשכירות וכפי שנתבאר.

ולכן — אם כי הנתבע ודאי בתג שלא כדין, ולא עמד בהתחייבויותיו, אשר התחייב בהם, — מכל מקום אין לבטל את החוזה בין הרב ז״ל לבין הנתבע.

אשר לחוב שהנתבע חייב, — את הסכום אלף ל״י׳ אשר הודה, עליו לשלם מיד, וללא כל דיחוי, והסכומים השנויים במחלוקת בין הצדדים, על הצדדים להגיע לידי הסדר ביניהם — ואם לא יגיעו לידי הסדר יחליט ביה״ד בדבר, אם יפנו אליו.

לאור האמור פוסק בית הדין:

א. דוחים את התביעה לביטול החוזים, להוצאת הספרים ד. וה., שנערכו בין הרב א. ז״ל לבין הנתבע.

ב. על הנתבע לקיים בדייקנות את החוזים על כל סעיפיהם.

ג. על הנתבע לשלם מיד לתובעים את הסכום אלף (1000) ל״י, אשר הודה שהוא חייב בו זה מכבר.

ד. 1) אשר לבעיות הכספיות הנוספות השנויות במחלוקת בין הצדדים, מוצא בית הדין, כי על הצדדים להגיע לידי הסדר ביניהם.

2)     אם הצדדים לא יגיעו לידי הסדר, ידון ביה״ד ויפסוק בנידון, לבקשת אחד הצדדים.

3)    התיק ישאר פתוח עד יום כ״ב אלול תשכ״ו.

ה. צו המניעה אשר ניתן ע״י בית הדין ביום ז' אב תשכ״ה (מספר הצו 8875/725) ואשר תוקפו הוארך בצו בית הדין מיום י״ב חשון תשכ״ו (מספר הצו 820/726) — בטל.

ו. אין צו להוצאות.

ניתן היום כ״ד שבט תשכ״ו.