פיצויים על פיטורי עובדת מטבח

בס"ד ח' תמוז תשס"ז

 פסק דין

 בענין : אחראית מטבח בגן ילדים

(להלן: התובעת)

 נגד : מזכירות הישוב

(להלן: הנתבעים)

 הצדדים קבלו את הח"מ כבוררים הן לדין והן לפשרה, וחתמו על הסכם בוררות כנדרש.

ביה"ד קיים דיונים בנוכחות הצדדים בו פרטו הצדדים את טענותיהם. כן הוגשו לביה"ד כתבי תביעה והגנה ומסמכים שונים ע"י שני הצדדים. ביה"ד שמע גם עדים נוספים ע"פ בקשתו ובקשת הצדדים.

לא נפרט בפסק הדין כל טענה וכל פרט ופרט שנטענו בפנינו אלא רק את עיקרי הדברים.

א.   העובדות המוסכמות על הצדדים: התובעת הוזמנה ע"י הנתבעים (באמצעות מנהלת מעון הילדים) לפני תחילת שנה"ל תשס"ז, לעבוד כאחראית / מנהלת המטבח. סוכם שכרה של התובעת (23 ₪ לשעה), סוכמו שעות העבודה. סוכם כי התובעת תסיע את העובדות הגרות בקירבת מקום ברכבה הפרטי במחיר 10 ₪ לאדם לכיוון אחד. הנתבעים הגישו לתובעת הסכם מפורט בכתב ע"מ שזו תחתום עליו ותחזיר לתובעים. ההסכם לא נחתם.

ב.    התובעת עבדה מספר ימים לפני פתיחת שנה"ל. המעון נפתח בפועל בתאריך 3.9.06. בתאריך 10.9.06 לא השתמשו הנתבעים ברכבה של התובעת כהסעה לעובדות אלא הזמינו עבורה מונית. בתאריך 11.9.06 פוטרה התובעת מעבודתה. במעמד הפיטורין ובמכתב הפיטורין לא ניתנו סיבות לפיטורין. אף צוין כי אין טענות ביחס לאיכות האוכל במטבח.

ג.    לטענת התובעת עבודתה היתה ללא דופי מכל בחינה שהיא, ובוודאי ללא סיבה המצדיקה פיטורין. לטענתה, פיטוריה נעשו שלא בתום לב, וללא קשר לעבודתה. לטענתה, פוטרה רק משום שעובדת אחרת, שהיתה מלכתחילה מועדפת ע"י הנתבעים אך לא היתה מעונינת לעבוד אצל הנתבעים, שינתה דעתה והסכימה לעבוד אצל הנתבעים. אשר על כן התובעת דורשת לקבל את שכרה המובטח למשך שישה חדשים (כולל נסיעות) עד סוף שנה"ל, היות ומאז פיטוריה לא מצאה עבודה מעין זו, והדבר ידוע (לדבריה) שאי אפשר למצוא עבודה מעין זו באמצע שנה"ל, וכן עקב "הונאה הולכת שולל וגנבת דעת וגרימת עוול משווע".

ד.    הנתבעים כופרים בטענה זו מכל וכל. לטענתם פיטוריה היו עקב יחסי האנוש הגרועים של התובעת (ומטעמי נימוס לא פירטו הנ"ל במכתב ובמעמד הפיטורין). לטענתם זכותם לפטרה (גם ע"פ החוזה שביניהם) בכל עת וללא כל סיבה. כמו"כ לדבריהם בהחלט היה ניתן למצוא עבודה בתחום המסעדות, בתי מלון וכד' לאחר פיטורי התובעת (זמן קצר אחרי תחילת שנה"ל).

ה.   הנתבעים שילמו לתובעת את שכרה עבור הימים שעבדה, ואף הסכימו לשלם עבור הנסיעות  כפי שסוכם, ע"פ החשבון שהגישה התובעת. לפיכך עלינו לדון רק בתביעת התובעת לקבל שכר עבור שישה חדשי עבודה (בנכוי התשלומים שקיבלה).

ו.    קיי"ל שבעה"ב החוזר בו לאחר שהתחיל הפועל בעבודה, והפועל לא מצא עבודה דומה ובשכר דומה, משלם לפועל כ"פועל בטל" עד תום תקופת השכירות[1]. השאלה היא מהי "תקופת השכירות" וכיצד נדע כי הסתיימה?

ז.    נעיר עוד, כי נחלקו הפוסקים ביסוד החיוב. הנתיבות[2] כתב שזו תקנת חכמים מיוחדת בשכירות פועלים. קצוה"ח[3] כתב דהוא מטעם גרמי ומדין שבת. קצוה"ח ציין דלדעת הרמ"ה דאין חיוב גרמי בשבת, ולדעת מהר"ם דאין חיוב גרמי במניעת רווח, יהיה פטור בעה"ב כה"ג. וע"כ הסיק דאין מוציאין מהמוחזק בכה"ג. רע"א[4] כתב דחייב מדין ערב. ואילו האג"מ כתב שזו התחייבות או קנין[5]. ואכמ"ל.

ח.   וז"ל החזו"א (השייך לעניננו)[6]: "ויש לעיין לפ"ז בשכר פועלים, וקצב להן כך וכך ליום, ולא פירש להם על כמה ימים הוא שוכר אותם. והנה אם סתמא הוא שכירות לכל הזמן שיצטרך בעה"ב לפועלים...ונראה דסתמא אין דעת בעה"ב לכך שיהיה קשור לפועל זה כל הימים, אלא כל יום ויום הוא שכירות בפ"ע אם קבעו השכירות כך וכך ליום, ואם קבעו לחדש – כל חדש הוי שכירות לעצמו. ואפילו אם קבעו השכירות לכל יום אפשר דחשיב כל ל' יום לשכירות אחת, וכעין דאמרו... בבתים דלפחות מל' יום לא אוגיר איניש. ותלוי לפי ראות עיני הדיינים...

ט.   ...וכל זה בדליכא מנהג. אבל אם איכא מנהג – הולכין אחר המנהג, דסתמא הוי הפסיקה כמנהג המדינה. וכן אם יש דינא דמלכותא י"ל דסתמא סמכו כפי דינא דמלכותא... אבל דינא דמלכותא לא שייך בישראל בישראל במקום שאין הדבר נוגע למלכותא ולא אכפת להו אם מתדייני בדייני ישראל כפי דין תוה"ק". עכ"ל.

י.    לענין מש"כ החזו"א מסברה שהשוכר פועל ולא סיכמו על תקופת השכירות – אין הכוונה לעולם, הסכימו גם המהר"ם שיק[7] וגם המהרש"ם[8]. אולם האג"מ חולק וסובר שאם לא סיכמו על תקופת השכירות הרי היא לעולם, או למצער כל עוד שהצורך בעבודת הפועל קיים.

יא.  וז"ל[9] (השייך לעניננו): "בדבר בעל בית חרשת שהוא צריך תמיד לפועלים וכן מי שצריך לעוזר ומשרת תמיד בחנותו ובביתו ושכר פועל ומשרת בסתם אם הוא לכל זמן שיצטרך דהוא לעולם וממילא אינו יכול בעה"ב לחזור בו ולסלקו דהוא כבתוך הזמן, או דכיון דלא התנו איזה זמן הוי בכל יום זמנו ויכול לסלקו בכל עת שירצה. והנה לכאורה תליא זה במחלוקת הרשב"א והרא"ש בהתחייב לזון סתם אם הוא לעולם...אבל לע"ד אין שייך מחלקותם אלא במתחייב לזון וכדומה שהוא התחייבות ממון בעלמא מצד איזה דבר שאפשר אינו רוצה להתחייב בהרבה אלא במעט בעד הדבר ההוא לכן כיון שלא מוכרח מלשונו שהוא לעולם כגון להרא"ש מה"ת נימא שהתחייב לעולם אבל בשכר פועל שאינו התחייבות בעלמא שקבל עליו אלא שהוא מחמת שצריך לו ודאי יש לנו לומר ששכרו לכל העת שיהיה לו המלאכה שיצטרך לפועל...

יב.  ... ולבד שמסתבר כן מוכרח זה...וא"כ בשוכר פועל שהוא מצד צרכו ואינו התחייבות בעלמא לכו"ע הוא לכל זמן שיצטרך...ויש להביא עוד ראיה מהא דשואל אדם בטובו לעולם[10] בס"פ השואל /ב"מ דף ק"ג/ שכתבו התוס' בשם הערוך שפי' בטובה שמחזיק השואל להמשאיל יכול להשתמש בו לעולם...אבל הכא שהתנה שמשאילו מצד החזקת הטובה שזה הוא לו חליפי תשמיש הכלי א"כ אינה שאלה בעלמא אלא מצד צורכו שהוא בסתמא לכל זמן שישנו הצורך ולכן כיון שהחזקת הטובה לא נפסק והוא לעולם הויא גם השאלה לעולם...וא"כ חזינן ראיה למה שבארתי שכשנעשה לצורך הוא בסתמא לעולם כל זמן שישנו הצורך. וא"כ גם בשוכר פועל סתם והצורך בו הוא לעולם הוי בסתם שכירות לעולם..

יג.   ...וראיה מהא דהוצרך רבא במקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא לענין לסלקם דוקא באפסידו שהוא פסידא דלא הדר בב"מ דף ק"ט אבל בל"ז אין יכולין לסלקם. ואין לומר דאיירי דוקא בשל כל בני מתא דהא רוניא היה רק שתלא דרבינא לרוב הראשונים ומ"מ לא היה יכול לסלקו בלא טעם דפסידא דלא הדר הוא. ואדרבה שיטת הרמב"ם בספ"י משכירות דשל יחיד אינו יכול לסלקו אף בפסידא דלא הדר בלא התראה...ולכן יותר משמע כדבארתי שאף בסתמא אינו יכול לסלקו לעולם...

יד.  ...והנה כ"ז הוא אף בלא ידוע מנהג המקום שאין מסלקין בלא טענה אלא לעצם הדין אבל בידוע מנהג המקום או אף רק מנהג בית החרשת או אף רק מנהג האיש הזה שכששוכרין פועלים אין מסלקין אותם בלא טענה ועובדים אצלם לעולם אין צריך כלל למה שבארתי שפשוט וברור הוא שסתמא אצלו הוי כהתנו לעולם. ואין חלוק בין אם נעשה המנהג ע"פ חכמי העיר או נהגו מעצמן וגם אף אם נהגו בלא כוונה כלל רק מחמת דמהיכי תיתי יסלקנו כיון שצריך לו דבכל אופן שיהיה הוא כהתנו ששוכרו לעולם דסתם שכירות הוא אדעתא דמנהגא...

טו.  ...ומטעם זה בעובדא שאתא לידנו בפועל בבית מטבחים שידוע שאין מסלקין פועל בלא טענה דנתי בהסכם כל הב"ד שסתמא הוי כהתנו לעולם ולא יכלו לסלקו בלא טענה ולכן מחוייבים להעמידו על משמרתו ורק כשיבררו בידיעה ברורה שהוא בעל מחלוקת שמפריע את העבודה וההנהגה שם יוכלו לסלקו דזהו טענה חשובה וכשלא יבורר אין נאמנים בטענת ברי דהוא נחשב מוחזק ועליהם להביא ראיה כדמשמע מירושלמי שהבאתי..."

טז. קשה לקבוע מסמרות בדבר שנחלקו בו החזו"א והאג"מ. באתר דזקוקין דנורא ובעורין דאשא - מאן מעייל בר נפחא לתמן. נעיר רק כי ביחס לראית האג"מ  משתלא וטבחא ואומנא, כ' החזו"א שזהו כשיש מנהג שמעמידין אותם לעולם. אמנם לא ציין איך מוכח כך בסוגיה.[11] ע' גם בשו"ת "נצח ישראל"[12] שהסכים עם החזו"א. והעיר שעצם קיום המושג – המנהג תשלום פיצויים מראה שהמנהג הוא שאפשר לפטר אך חייב לשלם פיצויים.

יז.   ולענין מש"כ החזו"א שהתקופה עבורה משלמים שכר היא תקופת השכירות (יום, שבוע, חדש וכד'), כ"כ גם ה"דברי מלכיאל"[13] ולדעתו זמן התשלום משמש כ"נקודת יציאה" מוסכמת על שני הצדדים.

יח.  עכ"פ הן החזו"א והן האג"מ ציינו שאם יש מנהג – הולכים אחר המנהג. ע"פ החוק המקובל אפשר לפטר עובד בכל זמן שיחפוץ הבעלים, אלא שהבעלים חייב בהודעה מוקדמת (משך תקופת ההודעה מותנה במשך זמן העבודה בפועל), ובתשלום פיצויי פיטורין (בחלק מהמקרים). אמנם אין מניעה חוקית מלתבוע את המעסיק לשלם עבור הוצאות שהוציא העובד לצורך עבודתו. כגון: עובד שעבר דירה לעיר אחרת לצורך עבודתו החדשה, ובעה"ב פיטרו (ללא סיבה) שבוע לאחר התחלת העבודה. וק"ו שיוכל העובד לתבוע נזקים שנגרמו לו בשל הפיטורין.

יט.  נוסיף עוד כי החוק מחייב לקיים חוזה ב"תום לב".[14] וברור כי פיטורים שרירותיים אינם בגדר "קיום חוזה בתום לב". כמו"כ יש מקום להרהר האם במקרים אלו המנהג בפועל הוא ע"פ הוראות החוק.

כ.    במקרה שלפנינו העבירו הנתבעים לידי התובעת, עובר לתחילת עבודתה, חוזה עבודה. זהו חוזה סטנדרטי המשמש את הנתבעים במקרים רבים.[15] הנתבעים מילאו בחוזה את שם התובעת ומספר ת.ז. וכן את תעריף העסקתה (23 ₪). שאר הפרטים (תאריך, מקום המעון, גיל הילדים, הוצאות נסיעה, ימי ושעות העבודה) לא מולאו. התובעת לא חתמה על החוזה.

כא. אעפ"כ נראה לנו שחוזה זה מחייב את הצדדים. באשר לשני הצדדים היתה גמירות דעת בענין. התובעת אמנם לא חתמה על החוזה, אך גם לא העירה עליו דבר, ואף התחילה והמשיכה בעבודתה. הנתבעים אמנם לא מילאו את כל הפרטים בחוזה אך נראה שהסיבה לכך אינה חוסר גמירות דעת אלא שסמכו על סיכומים שונים בע"פ, כגון: בענין החזר הוצאות נסיעה וכד'.

כב. בסעיף 7 ב' לחוזה נאמר: "מוסכם כי האגודה והעובדת יהיו רשאים לסיים את קשר העבודה מכל סיבה, בכל עת, בהודעה מוקדמת כאמור בחוק הודעה מוקדמת." יש מקום להתלבט האם זהו "סעיף מקפח" בחוזה אחיד שדינו להתבטל. מחד זכותה של האגודה להחליט מהו אופי הקשרים שברצונה לקשור עם המועסקים על ידה, ובפרט שהדבר תואם את החוק. מאידך, אם נפרש את הביטוי "מכל סיבה, בכל עת" במוכן הרחב ביותר, הרי שאין לך פיטורין שרירותיים גדולים מאלו, ובוודאי שזהו תנאי מקפח, שאין לראות את העובד כמי שהסכים לגביו.

כג.  אולם מבלי להכריע בהתלבטות זו אנו סבורים כי בוודאי ניתן לראות בסעיף זה, הגבלה על משך ההעסקה. ודומה שבמקרה זה אף האג"מ יודה שאי אפשר לראות במקרה זה כוונה מצד המעסיק להעסיק את התובעת לעולם. וא"כ נראה לענ"ד שבמקרה זה יש לילך בדרכו של החזו"א ולראות את תקופת השכירות ע"פ מועדי התשלום. במקרה שלפנינו (שכר חדשי) – חדש ימים.

כד. כאמור בתחילת דברינו, אין אפשרות לפטר את העובד בתוך תקופת השכירות ללא סיבה מוצדקת. במקרה שלפנינו, אמנם לא הצליחה התובעת להוכיח את טענתה כי פיטוריה היו רק משום שעובדת אחרת התפנתה, אך יתכן ויש דברים בגו.

כה. ביה"ד מצטער לקבוע כי הנתבעים לא נהגו כשורה בענינה של התובעת. לא שוכנענו כי התנהגותה היתה לא תקינה. ובוודאי לא ברמה המצדיקה פיטורין. יתר על כן מנהלת המעון אף לא התרתה בעובדת ולו התראה אחת על התנהגותה! המנהלת אף לא נתנה לתובעת ולו רמז על חוסר שביעות רצונה! וכן לא יעשה![16]

כו.  אשר על כן אנו קובעים כי פיטוריה של התובעת נעשו שלא כדין, וזכותה לקבל את שכרה עד תום תקופת השכירות. במקרה הנ"ל – חדש ימים.

כז.  השו"ע כ' ביחס לבעה"ב החוזר בו לאחר שהתחילו הפועלים בעבודה[17]: "...נותן להם שכרם כפועל בטל, והוא שעכשיו אינם נשכרים כלל. אבל אם מוצאים מי שישכירם בשכירותו אין להם אלא תרעומת". כלומר עדיין חובה על הפועל לעבוד, עבודה דומה לזו שנשכר לבצע.[18] במקרה שלפנינו לא מצאה התובעת עבודה דומה. וע"כ חייבים הנתבעים בשכרה.[19] ואף שחייב לשלם כפועל בטל בלבד, במקרה הנ"ל נראה לביה"ד (שהוסמך לפסוק גם לפי שיקול דעתו ואף לפנים משורת הדין) לחייב בתשלום שכר מלא.[20]

כח. מהסכום הנ"ל יש לנכות את התשלומים ששולמו כבר לתובעת ע"י הנתבעים.[21]

מסקנה:

הנתבעים ישלמו לתובעת, תוך 30 יום, שכר עבור חדש אחד מלא +הוצאות נסיעה עבור מספר הימים שנסעה בפועל (לפי התעריף שסוכם). מסכום זה יש לנכות את כל התשלומים ששולמו כבר לתובעת ע"ח הנ"ל. 

והאמת והשלום אהבו

הרב גדעון בנימין                          הרב משה גנץ                   הרב אליעזר שנקולבסקי

____________                      ___________                 __________________