תאונת דרכים כשיש ספק מי פגע במי

פסק דין תאונת דרכים (ברוב דעות)             י"ח מנחם אב תשס"ז

א. סיפור המקרה

התובעים, מבקשים לחייב את הנתבע, בתשלום נזיקין  בסך 1,618 ש"ח כולל מע"מ משום שלדבריהם פגע במכוניתה של התובעת בדופן המשאית בה נהג. התובעת עצמה, שנהגה באותה עת במכונית, ראתה על פי טענתה את ההתנגשות. התובעים מבקשים גם פיצוי על שעות עבודה שהשקיעו לאיתור הנתבע ולחיפוש מוסך אליו היפנה אותם הנתבע. התברר שמוסך זה כבר לא פעיל. יחד התביעה הוא בסך 2,500 ש"ח.

הנתבע משיב שהוא לא ראה את ההתנגשות בשעת מעשה משום שמערכת המראות במשאית שלו איננה מאפשרת לו לראות את מלוא אורכן של המשאית ושל העגלה הנגררת אחריה. הוא גם לא הרגיש מכה מכיוון שלדבריו המשאית שלו כבידה עד כדי כך שנהג לא ירגיש בהתנגשות קלה עם מכונית קטנה. לכן לדברי הנתבע הוא לא ידע שקרתה תאונה עד שאיתרה אותו התובעת והודיעה לו עליה. לדברי הנתבע ייתכן גם שהמכונית של התובעת היא זו שנכנסה במשאית שלו.

הנתבע הסכים לכסות 50% מהנזק וכן את כל המע"מ (אותו יקבל חזרה מרשויות המס מכיוון שהוא בעל עסק). הוא לא היה מוכן לשאת בכל הנזק משום שלדבריו הנהיגה הבלתי מקצועית של התובעת תרמה לתאונה. התובעת מודה שהיא התעלמה מתמרור עצור ונכנסה שלא כדין לתוך צומת אך נסוגה חזרה מאחורי התמרור עוד בטרם ההתנגשות. הנתבע דרש ממנה טרם ההתנגשות לסגת יותר ויותר וכך עשתה (על כך אין מחלוקת בין הצדדים). הנתבע טוען שהיה בטוח שהתובעת נסוגה למקום שהיה מאפשר את מעבר המשאית שלו ללא פגיעה במכוניתה, ואם לא עשתה כן, גם היא אחראית לתאונה.  

ב. כללי ההלכה

1.      מי שהזיק את ממון חברו "מפני שהיה לו להסתכל" ולא הסתכל חייב בתשלומי נזיקין

נחלקו רש"י והרמב"ם בדינו של מי שללא כוונה הזיק את ממון חברו ברשות הרבים, מקום בו היתה הן לניזק והן למזיק זכות ללכת. רש"י (בבא קמא מח ע"ב ד"ה הזיקו וד"ה חייבין) מחייב את המזיק בתשלומין: "דבנזיקין לא שני לן בין מתכוון לשאין מתכוון". לעומתו, הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה ג) פוטר את המזיק מתשלום: "אם היו שניהן ברשות… והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה - פטור". אך גם הרמב"ם מחייב את המזיק בתשלום כשהזיק לחברו כשלא התבונן בדרכים כנדרש ולא הבחין ברכושו של חברו שהיה מונח שם ברשות:

"הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניחה… ונתקל בה ושברה חייב… מפני שהיה לו להסתכל"( הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה ו).   

 אמנם ממשיך הרמב"ם:

 "אם היתה אפילה או שמילא כל הדרך כדים פטור על שבירתה". 

 אך במקרה בו אילו הסתכל היה יכול המזיק למנוע את הנזק, עליו לשלם את נזקו. עיקרון זה מונח ביסודו של הלכה נוספת:

"היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב. שזה כמי ששברה בידו בכוונה" (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה ח).

 כלומר, כששניים הולכים ברשות הרבים, על זה שהולך מאחורה להיהר שלא לפגוע בגופו וברכושו של זה ההולך לפניו.

 על הלכה אחרונה זו כותב בעל ערוך השולחן:

 "היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה הלך אחריו ונשברה החבית בהקורה חייב, דכיוון שהלך אחריו הווי כשבירה בכוונה, דכיוון שראה החבית לפניו היה לו ליזהר שלא לפגוע בה. ואם בעל החבית עמד [בתוך רשות הרבים] לנוח פטור, שפשע בעצמו [אסור לעצור ולנוח באמצע רשות הרבים; אדם שזקוק למנוחה, חייב לעבור עם משאו לצד רשות הרבים כדי לא להפריע לתנועה]. ואם הזהיר [בעל החבית] לבעל הקורה שיעמוד ולא עמד חייב. ואם בעל החבית עמד לתקן משאו [מקובל ומותר למי שנושא משא ברשות הרבים לעצור מדי פעם לסדר מחדש את משאו] חייב בעל הקורה אף על פי שלא הזהירו בעל החבית. ואין לומר: מניין לו לבעל הקורה לידע אם עומד לתקן משאו או לנוח? דוודאי כן הוא, שאין לו לידע. אבל על כל פנים יש לו לחוש שעמד לתקן משאו ומחוייב לשמור שקורתו לא תזיק את החבית. אמנם מכל מקום כשבעל החבית עמד לנוח ועשה שלא ברשות ומיחשב כרשות המזיק, אינו חייב אלא בכוונתו להזיק ל[דעת ]הרמב"ם" (ערוך השולחן חושן משפט סי' שעט סעיף ד)[1].

 המזיק פטור מתשלום נזקו רק כשממון הניזק מונח במקום שלא היה לו לניזק רשות להניחו שם (כגון שעמד לנוח ברשות הרבים). גם אם הונח ממון הניזק במקום בו הנסיבות לא איפשרו למזיק להתבונן ולמנוע את הנזק (רשות הרבים מליאה כולה בכדים; היתה אפילה) רואים בניזק מי שהניח את ממונו במקום שלא היה לו רשות להניחו שם (פתחי חושן הלכות נזיקין פרק ח ס"ק כז). הרי אסור היה לו להניח במקום מכשול שעלול היה לפגוע בעוברים ושבים מבלי שהיו יכולים להבחין בו.

2.     המזיק חייב בתשלום גם אם הזהיר את הניזק שעליו לזוז ממקומו ולא שעה הניזק לאזהרתו.

 גם אם עצר אדם שלא כדין ברשות הרבים תוך סיכון רכושו של מי שהולך אחריו, העלול להיתקל בו ולהינזק, אם הזהיר בזמן את מי שהולך אחוריו יהיה פטור מתשלום נזקים  אם לא שעה השני לאזהרותיו ונתקל בו.

"היה בעל הקורה ראשון ובעל החבית אחרון ונשברה חבית בקורה… אם עמד בעל הקורה לנוח מכובד משאו חייב, ואם הזהיר לבעל החבית ואמר לו עמוד פטור" (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה ח). 

די אמנם באזהרה לפטור את מי שללא אזהרה היה חייב בתשלומי נזיקין בגין נזק שהיה מסב באופן פסיבי לממונו של מי שהיה נתקל בו. שונה הדין במי שמזיק לזולת באופן פעיל. במקרה זה לא די באזהרה. כשבעל הקורה אחרון הוא חייב בתשלומי הנזיקין אם פגע בחביתו של מי שהולך לפניו.

"היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב. שזה כמי ששברה בידו בכוונה" (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה ח).

ההלכה איננה מסייגת את החיוב במקרה זה והוא מוטל על בעל הקורה גם אם הזהיר את בעל החבית שעליו לסור מדרכו[2].

3. ההלכה מבחינה בין מי שחוסם מעבר בהנחת כדים לבין מי שחוסם מעבר בעצרו לנוח

"הניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו, כמו במקום פנוי שלפני בית הבד, ובא אחר ונתקל בו ושברו, חייב... מפני שהיה לו להסתכל. ואם היתה אפילה, או שמילא כל הדרך כדים, פטור על שבירתם" (שולחן ערוך חו"מ סי' תיב סעיף ב). 

אם לא השאירו לו הכדים מקום לעבור כלל, ישנן דעות המתירות לו אף לשבור את הכדים בכוונה "בידיים" כל עוד שבירתם נחוצה למעבר שלו, ויש שאסרו עליו לשבור את הכדים בכוונה והתירו לו רק ללכת כדרכו גם אם בהלכיתו ישבור כדים ממילא[3].  אם לא חסמו הכדים את כל הדרך, אם "בדוחק יש מקום לעבור, אם שיבר בידיים חייב ואם נתקל ושברן פטור דאין צריך להטריח ולהתבונן ולילך במקום דחוק לעניין שיתחייב כשנשברו על ידי כשלונו בהם" (ערוך השולחן חו"מ סי' תיב סעיף ד)[4].

כפי שכבר ראינו, הסיבה לפטור היא ש"מי שמילא כל הדרך כדים"[5] "נעשה כמניח במקום שאין לו רשות" (פתחי חושן הלכות נזיקין פרק ח ס"ק כז). "בעל התקלה" (כלשון המאירי בבא קמא כז ע"ב) במקרה זה הוא מי שהניח את הכדים ולא עובר האורח.

שונה הדין כשבעל חבית עוצר בדרך כשמאחוריו הולך בעל קורה. גם אם –שלא כדין - עוצר בעל החבית לנוח, כל עוד הוא הזהיר את בעל הקורה לעצור, יהיה בעל הקורה חייב בתשלומי נזיקין אם שבר את החבית. זאת גם אם הקורה ממלאת את כל רוחב הדרך ולכן עמידתו של בעל החבית חוסמת את התקדמותו[6]. גם בנסיבות אלו בעל הקורה איננו רשאי לשבור את החבית בהמשך הליכתו. שלא כמי שמילא את כל הדרך בכדים, עצירתו של בעל החבית, איננה "הנחה". גם אם היא היתה שלא ברשות, אין בה כדי ליצור מצב נייח של חסימה. הוא נמצא ליד החבית שלו ואם ידרשו ממנו לפנות אותה (וייתכן אף ללא דרישה) יזיז את החבית ויפתח את הדרך לתנועה.

ג. יישום ההלכה בנידון שלפנינו

1. בית הדין קובע שהמשאית של הנתבע פגעה במכונית של התובעים. מר ד' העיד בפני בית הדין שהוא ראה שהמשאית פגעה במכונית. הצילומים של הנזק למכונית מצביעים אף הם על פגיעה של המשאית הפונה שמאלה לתוך הרחוב בו עמדה המכונית. הנתבע, הטוען שלא ראה את התאונה מכיוון שאינו יכול לראות את דופן המשאית שלו (כולל העגלה הנגררת) למלוא אורכו, אינו יכול להכחיש את העד. זאת אף שראוי היה – הן מבחינה הלכתית והן מבחינה בטיחותית - שיידע הנתבע את מה שמתרחש: עליו היה להסתכל לכיוון המכונית של התובעים כל עוד הוא מתקדם לתוך הרחוב כדי לוודא  שהוא איננו פוגע בה. אילו הסתכל כנדרש, היה יודע אם המכונית של התובעים פגעה במשאית שלו. זאת ועוד: לדברי הנתבע הוא לא היה יכול לראות מתא המשאית את המכונית בעוד שמתוך המכונית קל היה לתובעת לראות את הדופן הארוך של המשאית שהשתרע מול עיניה. רחוקה האפשרות שהמכונית, ולא המשאית, היא הפוגעת.

2. גם לשיטת הרמב"ם לפיה מי שפוגע בממון חברו ברה"ר ללא כוונה פטור מתשלומי נזיקין, הנתבע היה חייב להתבונן בדרכים ולא לפגוע במכונית של התובעים (לעיל ב1).

התובעת היתה רשאית להעמיד את מכוניתה מאחורי תמרור העצור (לאחר שנסוגה)[7]. גם אם כדברי הנתבע, המכונית של התובעים לא איפשרה את התקדמות המשאית שלו (בדומה לבעל החבית העוצר את התקדמותו של בעל הקורה הארוכה) לא היה הנתבע רשאי להתקדם ולפגוע במכונית החוסמת. התובעת לא נטשה את מכוניתה באמצע הרחוב (לעיל ב3). עליו היה להמתין עד שהמכונית תזוז ותאפשר את המעבר. אין  די בהתרעה שהתריע הנתבע כדי לפטור אותו מתשלום הנזקים שהסב באופן אקטיבי (לעיל ב2). 

3. לא הוגש לבית הדין ראייה המעידה על כוונה של הנתבע לברוח מאחריותו ההלכתית לתובע. לטענתו הוא לא עצר במקום מכיוון שלא הרגיש בתאונה. כמו כן, לטענתו, הוא לא היה מודע לעובדה שנסגר המוסך אליו הפנה את התובע. כאמור, לא קיבל בית הדין ראייה שהיתה בה להכחיש אף אחת משתי טענות אלו. 

ד. פסק דין

על הנתבע לשלם לתובעים 1,618 ש"ח כולל מע"מ, פיצוי על הנזק למכונית שלהם, עד י' אלול תשס"ז (25/7/07)[8].

הרב בלס                                הרב גרינץ                                   הרב שרעבי