ערעור על פסק קנין קטן וקנין אודיתא

פד"רים כרך ו' 248-249

בענין:

המערערים: א. וב. (ע״י אמם האפוטרופסית ג. וב״כ עו״ד נשר)

נגד:

המשיב : ד. (ע״י ב״כ עו״ד שרון)

ערעור בענין הנ״ל מצד האשה והילדים על פסה״ד של ביה״ד האזורי פ״ת שלא חייב את אבי הילדים במזונותיהם (ראה פסה״ד לעיל עמ׳ 227-247).

מסקנות

א. 1) אף לשיטת הפוסקים שאין אדם יכול להתחייב בדיבור בלבד בלי קנין, אבל אם התחייבות זו באה כתמורת איזה חפץ או איזו טובת הנאה שהיא — הרי זו כדין כל מקח וממכר ויש לה תוקף.

2) בעל שמסר לגרושתו זכות דיור בבית שלו וכנגד זה התחייבה האשה לפרנס את ילדיהם, יש בזה קנין גמור וחלה ההתחייבות.

פסק־דין

זהו ערעור על פסק־דינו של בית הדין הרבני האזורי פתח־תקוה שניתן ביום י״ט טבת תשכ״ה, בתיקים 1768/כד, 2019/כד, לפיו אין ביה״ד מוצא שאפשר לפי הדין לחייב את האב־המשיב במזונות הבן א., כן אין ביה״ד מוצא שאפשר לחייבו במזונות הבן ב. על התקופה שבין הגשת התביעה לבין הוצאת פסה״ד למזונות מיום י״ט כסלו תשכ״ה.

בשלהי נימוקי כב׳ ביה״ד האזורי לפס״ד המעורער כתוב: — ״בהיות שביה״ד כאן רגיל לקבל קנין מהאם כשהיא מתחייבת להחזיק את הילדים על חשבונה ומסכימה להכניס התחייבות זו בפס״ד ובפרט כשהבעל דורש לפני נתינת הגט שרק אחרי שהאם תקבל ע״ע לפרנס את הילדים הוא מוכן ליתן את הגט... לכן קרוב לודאי שנעשה בנ״ד קנין עם אם הילדים... ואשר לפי״ז התחייבותה של האם יש לה תוקף עפ״י הדין״.

ונראה להוסיף לפי הרשום בפרוטוקול ביה״ד האזורי ביום כ״ט תמוז תשכ״ב: —

״הבעל: אנחנו הסכמנו ששני הילדים ישארו אצל האשה, יש לנו בית — בן שלשה חדרים רשום ע״ש שנינו ואני נותן לה את חלקי בדירה ואשר בה וזה תמורת המזונות עבור הילדים. האשה: אני עובדת קבועה כגננת ומרויחה 220 ל״י לחודש, ואני מסכימה כאמור. האשה מצהירה בשמה וכאפוטרופוס טבעית על ילדיה שלא תתבע מזונות מהבעל לא בבי״ד רבני ולא...״.

ובהחלטת ביה״ד ביום הנ״ל נאמר: — ״...והוסכם ביניהם ששני הילדים ישארו אצל האשה אחרי הגט ותמורת המזונות מקבלת האשה את כל הדירה והריהוט והאשה לא תתבע מזונות עבור הילדים״.

ובכ״ו אלול תשכ״ב הודיע הבעל בביה״ד האזורי שהוסכם שהוא עוזב את הדירה, והדירה תישאר עבור האשה והילדים ; ״אולם אני לא מעביר את חלקי בטאבו על שמה כדי להבטיח בזה שהיא לא תמכור את הדירה, אבל היא רשאית לגור שם כל ימי חייה, אפי' אם היא תתחתן יוכל בעלה השני לגור עמה בדירה זו. גם כשהילדים יתבגרו ויעזבו את הדירה גם אז תוכל האשה להמשיך ולגור בדירה״. האשה מצהירה: ״אני מתחייבת לפרנס את הילדים עד שיגיעו לגיל 18 שנה״.

ובהתאם לאמור פסק ביה״ד: —

״ב. הילדים של הצדדים ישארו אחרי הגט ברשותה של האשה ובטיפולה ועל חשבונה עד שיגיעו הילדים לגיל 18 שנה.

״ג. הדירה... תשאר אחרי הגט כמקום מגורים לאשה בלבד כל ימי חייה... וגם אחרי שהילדים יעזבו את הבית וכן אם האשה תתחתן עם אחר...״.

ובכן, האשה קיבלה מבעלה לשעבר זכות מגורים בדירה לכל ימי חייה וכתמורה לזה קיבלה על עצמה לפרנס את הילדים על חשבונה, לפי״ז גם להרמב״ן והרשב״א החולקים על הרמב״ם וסוברים שבלי קנין אין אדם יכול להתחייב בדיבור בעלמא כשאומר בפני שני עדים, — י״ל דבמקרה דנן יש תוקף להתחייבות כמו כל מקח וממכר שהקונה מתחייב לשלם אותו הסכום שדרש המוכר עבור החפץ (ועיין מוהרי״ק שורש קפ״א).

והואיל וכב׳ ביה״ד האזורי קבע: — ״שלא הוכח לנו שהאם איננה יכולה לפרנס את הילד... ״, לכן אין בידינו לשנות פס״ד המעורער.

לפיכך אנו דוחים את הערעור.

את צו להוצאות.

ניתן היום ל׳ ניסן תשכ״ו.