קבלן שדורש כסף עבור שביל שבנה כתנאי לרישום בטאבו על שם הרוכש

בס"ד

018

טו' סיון תש"ס

 פסק דין

 בענין : מר

(להלן : תובע א')

            מר

(להלן: תובע ב')

נגד : מנהלת פרויקט בנייה

(להלן : הנתבעים)

הצדדים קבלו את הח"מ כבוררים הן לדין והן לפשרה, וחתמו על הסכם בוררות כנדרש. להסכם הבוררות צורף תקנון בית הדין.

לביה"ד הוגשו כתב תביעה וכתב הגנה וכן מסמכים שונים ע"י הצדדים. כן נתקיים דיון בנוכחות הצדדים (בשם הנתבעים טען מר מ') בו פרטו הצדדים את טענותיהם. לא נפרט בפסק הדין כל טענה וכל פרט ופרט שנטענו בפנינו, ופורטו במסמכים שהוגשו לנו ע"י הצדדים אלא רק את עיקרי הדברים.

א.      לפנינו תביעה בה דורשים התובעים מהנתבעים לפעול לחתימת הסכם חכירה בין מנהל מקרקעי ישראל לבין התובעים. הנתבעים מצידם מוכנים לעשות כן אולם רק לאחר שהתובעים ישלמו את יתרת חובם לנתבעים (סך 2605 ש"ח לנתבע א' וסך 4147 ש"ח לנתבע ב') עבור בצוע שנוי שביל גישה ומדרגות לתובעים.

ב.       התובעים בקשו לשנות את מיקום דלת הכניסה לביתם. מנהלת הפרויקט הסכימה לשנוי זה, אם כי לא בשמחה יתרה. שנוי זה של מיקום דלת הכניסה מצריך לכל הדעות שנוי מסוים בשביל הגישה לבית.

ג.         הנתבעים הציעו לתובעים להפגש עם אדריכל הנוף מר ל' ע"מ לתכנן שביל גישה מתאים. בפגישה שבין אדריכל הנוף והתובעים (שהתקיימה במשרדי מנהלת הפרויקט) הועלו מספר אפשרויות לביצוע שביל גישה חדש. לדברי התובעים הוחלט על בניית שביל גישה חדש קצר וצר – ללא הפרדה, משותף לשני התובעים.

ד.       בפועל נבנה שביל גישה חדש קצר אך רחב – עם הפרדה, משותף לשני התובעים. לדבריהם, שביל כה רחב ובנוסף לו הפרדה, לא רק שאינו נחוץ אלא אף מקטין את שטח גינותיהם. וע"כ אין עליהם לשלם עבורו. (התובעים לא מבקשים הריסת השביל הקיים ובניית שביל אחר. ואף אילו בקשו כן לא היה הדין שונה באופן מהותי.)

ה.      לדברי הנתבעים, השביל שבוצע הוא ע"פ הוראות אדריכל הנוף. לטענתם, היה על התובעים לפעול לפי "נוהל שינויים" ולהודיע בעצמם למנהלת הפרויקט על התוכנית שנבחרה. משלא עשו כן, אין לבוא בטענות אל המנהלת על כך שבצעה את הוראות אדריכל הנוף. התובעים לעומת זאת, טוענים ש"נוהל השינויים קרס" – לא נהגו כלל לפיו וממילא אינו מחייב, וע"כ אין עליהם חובה להודיע למנהלת מהי האפשרות שנבחרה, ויכולים הם לסמוך על אדריכל הנוף שיודיע למנהלת מהי התוכנית שנבחרה.

ו.         בתשובה לפניית ביה"ד אישר אדריכל הנוף שאכן השביל שנבנה בפועל בוצע ע"פ הוראותיו. לדבריו, זוהי למעשה האפשרות היחידה ההגיונית (בגלל מיקומו של ה"פילר"). אדריכל הנוף טוען כי מאחר ועברו 6 שנים מזמן טיפולו בענין, אינו יודע האם השביל שבוצע הוא השביל שסוכם עליו בפגישה, והתובעים טועים בהבנתם את סיכום הפגישה. או שמא החליט ע"כ באופן עצמאי אחרי הפגישה בנגוד למה שסוכם עם התובעים, משום שזו האפשרות היחידה הסבירה. או שהיתה טעות מצדו בענין. אולם אדריכל הנוף איתן בדעתו גם כיום שזו החלופה הסבירה היחידה.

ז.        יוצא א"כ שאין לבוא אל המנהלת בטענה על בניית השביל כפי שהוא, משום שזו פעלה לפי הוראות אדריכל הנוף. ואף לדברי התובעים היה עליה לפעול לפי הוראותיו (אלא שהם חשבו שיתן הוראות שונות). וא"כ עליהם לבוא בטענה אל אדריכל הנוף, שאינו צד לדין זה, והמנהלת מה היא כי תלינו עליה.

ח.      כאן המקום לציין את ההבדל שבין פס"ד זה לפס"ד מס' 013 שניתן ע"י ביה"ד בענין משפ' נ' נגד עמותת הישוב, ואשר הוגש לביה"ד ע"י הנתבעים כסיוע לכתב ההגנה. בנדון שלפנינו המנהלת טוענת שפעלה לפי הוראות אדריכל הנוף. ואכן אלו ההוראות שנתן. בפס"ד 013 פעלה המנהלת על דעת עצמה ושלא ע"פ הוראות אדריכל הנוף (המנהלת טענה עוד בפס"ד 013 שאינה מחויבת לסיכום שבין אדריכל הנוף ובין התובעים, אולם טענה זו נדחתה). ע' בפס"ד הנזכר סעי' ה', ח', י', יב'.

ט.      אמנם התובעים טענו שיש לראות באדריכל הנוף שכיר/פועל/שליח של המנהלת, ועליה לשאת באחריות לתוצאות מעשיו. אולם לענ"ד אין הדבר כך. אדריכל הנוף לא רק שאינו שכיר המנהלת לדבר זה (תכנון שביל גישה חדש), אלא אף אינו קבלן של המנהלת לדבר זה. התובעים באו בדברים עם אדריכל הנוף ושילמו לו באופן ישיר על כך, ואין לראותו כשליח המנהלת לענין זה שמעשיו הן במזיד והן בשוגג יחייבו את המנהלת.

י.         למעשה אף אילו היה אדריכל הנוף פועל בניגוד לסיכום עם התובעים, מתוך פשיעה או רשלנות ח"ו (למשל: מתוך רצון לתכנן תכנית אחידה למס' רב של משתכנים), והדבר כאמור לא הוכח, לא היה בכך כדי לחייב את המנהלת כמבואר לעיל.

יא.   נעיר עוד כי אף אילו היה אדריכל הנוף עובד עבור המנהלת לא היה פשוט שהמנהלת חייבת לשאת בנזקיו. ע' ב"ק דף צח' ע"ב (שהוא המקור לשו"ע חו"מ סי' שפד' סעי' ג') ובשטמ"ק שם בדברי המאירי, ר' יהונתן ומהר"ם סרקוסטה. ושם מבואר דבקבלן לכו"ע פטור, ואכמ"ל.

יב.    נוסיף עוד ביחס לתובע ב'. מאחר וראה שבונים שביל שאינו חפץ בו, ושתק. לדבריו, משום שהחליט כעת לא לריב (וזה תמיד טוב), יש בהחלט מקום לדון ששתיקה זו דינה כמחילה, ואולי אף הסכמה להתחייבות הנובעת מבניית שביל זה (כשם שלדבריו שתק על בניית השביל לשכנו – משפ' יערי, גם על שטחו של התובע אף שאין לו בו תועלת, ובזה בודאי מחל). אולם לא סברה זו היא שהכריעה בבואנו לפסוק הדין בנדון, אלא הדברים שפורטו לעיל.

יג.      התובעים הגישו במהלך הדיון מסמך שלכאורה עולה ממנו כי סיימו את התשלומים לנתבעים. אולם בהמשך הדיון התברר שאין לראות במסמך זה הוכחה לסיום התשלומים. מסמך זה ניתן כאישור לכניסה לדירה וכד'. ואף התובעים הסכימו שיש לדון בשאלת חיובם או אי חיובם בתשלום עבור השנוי בשביל למרות מסמך זה. לענ"ד אין במסמך זה אף בכדי לחייב את הנתבעים לסיים את הליך הרישום במנהל לפני גמר התשלומים.

יד.    ביחס לעלויות השונות והחישובים כפי שפורטו במכתבים שנשלחו לתובעים. לא הוכח שהם שגויים (למעשה גם לא קבלנו חישובים אלטרנטיביים) ןלפיכך אין לביה"ד סיבה לא לקבלם.

מסקנות:

1.      אנו דוחים את התביעה לרישום הסכם חכירה בין התובעים למנהל מקרקעי ישראל.

2.      אנו קובעים כי לאחר שישלמו התובעים (תובע א' סך 2605 ש"ח, תובע ב' סך 4147 ש"ח) על הנתבעים לפעול ללא דחוי לרישום הסכם חכירה בין התובעים לבין מנהל מקרקעי ישראל

והאמת והשלום אהבו

הרב גדעון בנימין                      הרב משה גנץ                      הרב אליעזר שנקולבסקי

________________                       ________________                                ____________________