בס"ד


מס. סידורי:13519

מנהל מיזם שהפסיק לעבוד ורוצה להקים מיזם מתחרה

שם בית דין:גזית
דיינים:
הרב בן שלמה זכריה
הרב שנקולבסקי אליעזר
הרב יעקובזון יחיאל
תקציר:
התובע והנתבעים החליטו בשנת תש"ס ליזום פרויקט משותף שבו הם פונים לחברות ומוסדות ומארגנים פעילויות שונות הקשורות למורשת ישראל, הם התחילו לעבוד יחד, והוגדר כי התובע יועסק על ידי הנתבעת, בסופו של דבר הנהלת העמותה לא הסכימה להעסיק את התובע, והוא טוען כי הם הפרו את הסיכום ביניהם, ולכן הוא תובע את החומרים שהוכנו על ידו, ועוד 78,000 ש"ח עבור אובדן הכנסה לשנה. הנתבעים טוענים כי לאורך כל הדרך הם הודיעו לנתבע שהעסקתו תלויה בהסכמת העמותה, ולכן אין הם חייבים לו כלום.
פסק הדין:
על התובע להעביר לנתבעים את כל החומר שנצבר ונכתב עבור הפרויקט, על הנתביעם לשלם לתובע 13,500 ש"ח תוך 60 יום.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ד' ניסן תשס"א

בס"ד

024

ד' ניסן תשס"א

פסק דין 

בענין : מר ר

(להלן : התובע) 

נגד : עמותת

(להלן : הנתבעים)

 הצדדים קבלו את הח"מ כבוררים הן לדין והן לפשרה, וחתמו על הסכם בוררות כנדרש. להסכם הבוררות צורף תקנון בית הדין. 

ביה"ד קיים דיון בנוכחות הצדדים בו פרטו הצדדים את טענותיהם. לביה"ד הוגשו מסמכים שונים ע"י שני הצדדים.

לא נפרט בפסק הדין כל טענה וכל פרט ופרט שנטענו בפנינו אלא רק את עיקרי הדברים.

א.        בחודש אב תש"ס החליטו התובע והנתבעים ליזום פרויקט משותף. מהות הפרויקט פניה לחברות ומוסדות שונים ולארגן פעילויות שונות הקשורות לערכי מורשת ישראל. לצורך הפעלת הפרויקט הוחלט להקים מאגר מרצים ומדריכים, לבחון במדויק את צרכי השוק ולהתאים את התוכניות למשתמשים השונים, להכין פרוספקטים מתאימים, לפרסם ולשווק את הפעילות הנ"ל. היה ברור לשני הצדדים כי על הפרויקט להיות רווחי (דבר שאף הוגדר כאחת המטרות של הפרויקט).

ב.         תנאי העסקתו של התובע היו: פלאפון, 35% מהרווח, שרותי משרד וכד'. סוכם שבתחילת שנת 2001 "נבחן את הפרויקט ונחליט להמשך העסקה ותנאיה". התובע החל לעבוד בתחילת חודש ספט' 2000. במהלך עבודתו הכין התובע רשימות מרצים ומדריכים, סיכם עם הנ"ל על אפשרות שילובם בפרויקט, הכין תוכנית פעולה וכד'. כמו"כ הוכן פרוספקט בנושא הנקרא א' (שם שהוצע ע"י איש הפרסום שפנו אליו בנושא) הנתבעים הם אלו ששילמו עבור הפקת הפרוספקט. במהלך החודשים ספט דצמ' 2000 לא היו הכנסות כלל.

ג.           לקראת שנת 2001 נפגשו התובע ומנהל העמותה ע"מ לסכם את תנאי העסקתו של התובע לשנת 2001. סוכם (להלן רק הפרטים הרלוונטים לתביעה): "התובע יעבוד לפחות 4 שעות ביום במשך חמישה ימים בשבוע. חופשות לפי 21 יום בשנה. משכורת בסיס 6500 ש"ח כולל רכב שכור. דלק ע"ח העמותה 0.5 ש"ח לקמ'. 10% מכל עיסקה נטו. חוזה לשנה. 3 חודשי נסיון. המשכורת תרשם ע"ש אשתו של התובע". הובהר לתובע ע"י מנהל העמותה שעליו לקבל אישור מהנהלת העמותה לתנאים אלו. אמנם הערכת מנהל העמותה היתה שההנהלה אכן תאשר את העסקתו של התובע בתנאים אלו. הנהלת העמותה לא אישרה את העסקתו של התובע. לדברי יו"ר העמותה, גם לאור השכר הגבוה הנדרש, גם משום שלא היו בטוחים ברווחיות הפרויקט וגם משום שאינם מוכנים לרשום משכ' ע"ש אשתו של העובד.

ד.         התובע טוען שאי הסכמת הנתבעים להעסיקו כמוה כהפרת הסיכום שהיה לו בנדון (לדבריו דרישותיו היו סבירות בהחלט). לדבריו כיון שבפועל לא קיבל תשלום עבור עבודתו כל החומר שאסף והכין במהלך עבודתו שייך לו בלבד, ועל הנתבעים להעביר לידיו את כל ההעתקים המצויים בידיהם. כן דורש התובע כי יאסר על הנתבעים להשתמש בחומר זה. לחילופין, במידה ויוחלט כי החומר שהוכן על ידו שייך לעמותה וכי אסור לו להשתמש בו, דורש התובע סך 78,000 ש"ח בגין אובדן הכנסה לשנה (12x6500=78,000).

ה.        הנתבעים כאמור אינם רואים עצמם כמפירים התחייבות כל שהיא, משום שהודגש לתובע כי המשך העסקתו תלוי באישור ההנהלה. ומשזו לא אישרה את תנאיו, אין לו לבוא לנתבעים בטענות. כמו"כ טוענים הנתבעים כי היות ובמהלך החודשים ספט'-דצמ' 2000 עבד התובע עבור הנתבעים, הרי שהחומר שהפיק בזמן זה שייך לנתבעים. לטענתם שכרו הוא אחוזים מהרווח, ואף אם לא היה רווח כלל הרי זהו סיכון שהיה ברור לתובע, והרי זה כאילו קיבל את שכרו. וע"כ דורשים הנתבעים כי התובע ימסור לידיהם את כל ההעתקים של החומר שהוכן כדלעיל, וכי יאסר על התובע להשתמש בחומר זה. לחילופין, במידה ויוחלט כי החומר שייך לתובע בלבד וכי אסור לנתבעים להשתמש בו, דורשים הנתבעים סך 12,000 ש"ח הוצאות פיתוח הפרויקט.

האם התובע הינו פועל או קבלן?

ו.           ראשית יש לדון האם התובע הינו פועל או קבלן? בפועל, ההלכה היא שמעשה ידי הפועל שייך לבעה"ב, ואף דנו במציאת פועל אם שייכת לבעה"ב. וכך נפסק בשו"ע (חו"מ רע', ג', ויסודו בגמ' ב"מ יב':): " אבל אם שכרו ללקט מציאות כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט דגים הנמצאים באגם הרי מציאתו לבעה"ב ואפי' מצא כיס מלא דינרים".

ז.          בפועל יתכן אף לאמר ש"יד פועל כיד בעה"ב" יותר מסתם שליח. ובמחנה אפרים (הל' שלוחין סי' יא') הוכיח מכך שאף שהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ובכ"ז השוכר פועל לעשות מלאכה מציאתו לבעה"ב, שפועל עדיף מסתם שליח. ולדבריו אף במי שאין לו שליחות כגון עכו"ם, בכ"ז אם שכרו ישראל הרי מה שהגביה שייך לבעה"ב. לדבריו יד פועל כיד בעה"ב ממש. (אמנם יתכן שלא יוכל בעה"ב לקנות בניגוד לדעת הפועל. ע' רמ"א חו"מ רעה', כא' שהבונה בנכסי הגר ע"י פועלים לא יקנה. והסביר הסמ"ע שם שזהו כשלא כוונו הפועלים לקנות עבור בעה"ב.)

ח.        אכן יש שחלקו על יסודו של המחנה אפרים (ע' שדי חמד מערכת האלף כללים קמו' עמ' 46). אולם ע' הגהות חכמת שלמה לשו"ע חו"מ קפב' שנקט שהחולקים על המחנה אפרים חלקו רק כשהחסרון הוא מצד השליח כגון שאינו בר שליחות. אולם לא על עצם החידוש שיד פועל הינה כיד בעה"ב יותר מיד שליח רגיל. ואף הנתיבות (קפח' סק"א) לאחר שהאריך בזה מסיק כדעת המחנה אפרים בהגבהה ובחזקה (ולא במושך לסימטא וכד'). וכן נראת דעת החזו"א (חו"מ ליקוטים סוף סי' יז'). ובערך ש"י (חו"מ רנט') כ' עפ"י הגמ' בב"מ קיח' ורש"י שם, שבפועל ישראל יד פועל כיד בעה"ב אפילו אם עדיין לא שילם שכרו. משום שמשעה שנתחייב בעה"ב בשכר הפועל הרי זה חשוב ככסף. אכן יש אולי מקום לחלק ביסוד זה של המחנה אפרים בין פועל לקבלן ואכמ"ל.

ט.        אנו סבורים כי טענתו של התובע שהחומר שהוכן על ידו שייך לו היות ולא קיבל שכר על עמלו, אינה טענה משתי סיבות. האחת: התובע קיבל פלאפון ע"ח הנתבעים. אמנם מטרת נתינת הפלאפון לתובע הינה בראש ובראשונה ע"מ לייעל את עבודתו ולגרום בעקיפין לכך שהתוצאה הסופית של עבודתו תהיה טובה יותר, וזהו אינטרס ברור של הנתבעים. אולם הם לא היו חייבים לעשות כן, ובהחלט היו יכולים לסכם שהתובע יבצע את שיחות הטלפון הנדרשות ממשרדי הנתבעים (ולשם כך קיבל שרותי משרד). או לחילופין לבקשו להשתמש בפלאפון רק לצורך עבודתו.

י.           עכ"פ יש בקבלת פלאפון בהחלט טובת הנאה מסוימת (אם כי שוויה אחוזים בודדים בלבד מהשכר שהתובע ציפה לקבל בשנת 2001, ע' לעיל סעיף ג' בפסק הדין), כך שא"א לומר שלא קיבל דבר על עבודתו. (כיום מקובל שכל עוד לא נאמר לעובד ע"י מעבידו במפורש שהשימוש במכשיר סלולרי הינו לצורך עבודה בלבד, הרי שמותר לעובד להשתמש במכשיר גם לשיחות פרטיות ראה למשל דמ360353/99 פסיקת ביה"ד לעבודה בת"א). יש גם מקום לומר שנתינת טלפון הינה סימן למעמד של פועל ולא של קבלן.

יא.     השניה: אנו סבורים כי סיכום לקבל אחוזים מרווח עתידי כמוהו כקבלת כסף. הדבר אף מקובל במקומות רבים (חלוקת כתבי אופציות) כדרך לעודד את העובדים להשביח את ערך החברה. דבר זה נחשב לחלק מהשכר אף אם מתברר בסופו של דבר שאינו שווה דבר (אם מחמת שלא היו רווחים כלל, או מפני שהרווחים היו קטנים מהצפוי, או משום שהחברה פשטה את הרגל וכד'). אף שהתובע טוען שהנתבעים הם אלו שעיכבו את התחלת השיווק, מ"מ אף זה חלק מצורת העבודה המקובלת, כל עוד שלא נעשה בזדון.

יב.      ישנם הבדלים ידועים בין פועל לקבלן. באשר פועל מחויב לעבוד משך זמן מסוים עבור בעה"ב, ואם יבטל מעבודתו נמצא גוזל את בעה"ב. ואילו הקבלן מחויב לבצע את שקיבל על עצמו, ולא אכפת לבעה"ב אם יבצע הנ"ל בזמן קצר או ארוך (בגבולות הסבירות). (ע' רמ"א שלג', שלד', שלה'). ונ"מ גם לענין אפשרות לחזור בו מהסכם העבודה.

יג.        בנדון שלפנינו יש מקום להסתפק אם התכוונו להתקשרות שבה התובע יהיה פועל או קבלן. אולם לענין האמור אין לעובדה זו כל השפעה. שכן אף אם ננקוט שהתובע הינו קבלן, הרי אף הקבלן משעה שעבד עבור בעה"ב ומסר לו עבודתו הרי עבודתו שייכת לבעה"ב. בפרט שלא היתה כל חזרה מצד התובע במשך תקופה הנדונה (3 ח'). אמנם יכול התובע לומר שלא רצה לבוא בתביעות לנתבעים משום שרצה שיבואו לקראתו ביחס להמשך העסקתו, בפרט שהיה מוחזק בחומר (וכמש"כ הרא"ש לענין חזקת נזיקין שכשיש לניזק טענה נגדית יכול לומר משום כך לא מחיתי). אולם סוף סוף יהיו שיקוליו אשר יהיו העובדה היא שלא חזר בו ממה שסוכם.

יד.      לפיכך כל מה שיצר התובע בחדשים ספט' דצמ' 2000 שייך לנתבעים, ולהם בלבד. בכלל זה אף זכויות השימוש בפרוספקט שהופק ובשם. בפרט שהנתבעים הם אלו ששילמו למשרד הפרסום על הפקת הפרוספקט.

טו.     ואם כן יהיה אסור לתובע להשתמש בחומר שהוכן על ידו בתקופה הנ"ל. ע' ב"שבט הלוי" ח"ד סוף סי' רכ' שכתב כן מסברה אף אם לא סיכמו כלל דבר בנדון. (וכן בנדון דומה פסק בשו"ת "בצל החכמה" ח"ד פה' עפ"י שו"ע רצב' לגבי משאיל ספרים.) (בחברות רבות אף מקובל להחתים את העובד על הסכם סודיות דרקוני מחשש גניבת מידע. אמנם לא חתם התובע על הסכם מעין זה, אולם העיקר הוא הסברה שהוזכרה בתחילת הסעיף.)

טז.     אולם האינפורמציה הידועה לתובע הן זו שידעה קודם לעבודתו אצל הנתבעים, והן זו שנודעה לו בתקופה זו, מותרת בשימוש אם ביכולתו לשחזרה ללא סיוע, צילום, העתקה וכד'.

יז.       וע"כ אין מקום לאסור על התובע לעסוק בתחום זה לאחר שימסור את כל החומר שיצר לידי הנתבעים. ע' בדומה בשו"ת מנחת יצחק ח"ב צד'. וכן בשו"ת דבר יהושע בתשובה הנזכרת לקמן בסעיף כ'.

יח.     דרישתו של התובע לקבל 78,000 ש"ח, הינה משוללת בסיס. ראשית עדיין לא נגרם לו נזק זה, ופשוט שאינו יכול להוכיחו. ואף לו יהי כדבריו, אין זה אלא גרמא בלבד. יתר על כן הוברר לו שהמשך העסקתו תלוי באישור ההנהלה (אם כי נאמר לו שסביר שההנהלה תאשר את תנאי העסקתו), וא"כ אין לראותה כמפירת התחייבות.

יט.     מאידך ישנה אומדנא ברורה שהתובע לא היה מסכים לעבוד במשך שלושה חדשים באופן זה שכל הכנסותיו יהיו רק מהרווחים אילו היה יודע שלא ימשיכו להעסיקו גם מעבר לתקופה זו. ואף לשון ההסכם שעשו בחדש אב תש"ס: "ונחליט להמשך העסקה ותנאיה" מראה ששני הצדדים חשבו להמשיך את הקשר ביניהם. בפרט שבפרויקטים מסוג זה ברור מראש שבתחילת הדרך ישנה עבודה רבה והכנסה מעטה אם בכלל. וכי תעלה על דעתך שהנתבעים יעסיקו כל פעם אנשים לתקופה קצרה וקשה זו וינתקו את הקשר משעה שיתחילו לראות פירות בעמלם והעובדים יצאו וידיהם על ראשם והלה יאכל וחדי?!

כ.         ע' אומדנא דומה (אם כי יש לחלק) בשו"ת דבר יהושע ח"א סי' צג' בפרט בסוף התשובה, שאם הדרך לשלם על עבודה מעין זו אף שיש סברה לומר שעבד בחינם כגון שהתלמד אצל בעל מלאכה עדיין טענתו טענה.

כא.    אשר על כן אנו סבורים כי על הנתבעים לשלם לתובע עבור עבודתו בחדשים ספט' דצמ' 2000. לפי הערכה שקבלנו ומתוך התחשבות בכך שאין הדבר מוחלט (וכמובן נדגיש שביה"ד הוסמך לפסוק אף לפי פשרה ואף לפי שיקול דעתו) אנו סבורים כי התשלום עבור החדשים הנ"ל צ"ל בסך 13,500 ש"ח. אנו מאפשרים תשלום זה תוך 60 יום ולא תוך 30 יום ע"מ לאפשר לנתבעים להתארגן כספית בהתאם.

מסקנות:

1.      על התובע להעביר לידי הנתבעים את כל החומר שנצבר ונכתב עבור הפרויקט (הן בכתב והן במחשב) הקיים ברשותו.

2.      על התובע להשמיד חומר כנ"ל שאינו ניתן להעברה.

3.      הנתבעים רשאים להשתמש בחומר שברשותם כאוות נפשם.

4.      התובע רשאי להקים ארגון דומה ולהפעילו תוך שחזור החומר מזכרונו בלבד, וללא שימוש בחומר כתוב שנצבר במהלך עבודתו עבור הפרויקט.

5.      התובע לא ישתמש בשם השייך לנתבעת.

6.      על הנתבעים לשלם לתובע סך 13,500 ש"ח תוך 60 יום מיום מתן פסק הדין.

פסק זה מבטל את פסק הביניים שניתן ביא' אדר בנדון.

והאמת והשלום אהבו

הרב זכריה בן שלמה             הרב יחזקאל יעקבסון             הרב אליעזר שנקולבסקי

 

______________              _______________               _________________


תגיות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il