מכירת מספר שנים מחייו

פסק דין

רקע:

התובע הבה"ח ש. בחור כבן 16 פנה אל הנתבע – הרב שלו בישיבה ואמר לו שאין מי שמעריך אותו בעקבות אירוע משפחתי מסעיר שעבר, הנתבע הציע לו שאם הוא קץ בחייו הוא מוכן לקנות ממנו עשר שנים מחייו, ושאל את התובע כמה הוא רוצה על כך, התובע השיב שהוא רוצה מליון ₪, הנתבע אמר לו מליון אין לי אתן לך אלף ₪ מזומן והתובע הסכים לכך, הנתבע הפקיד מיד את הכסף אצל שליש על מנת להעביר את הכסף לנתבע כשהמכירה תגמר, נערך שטר מכירה בין הצדדים בכת"י של התובע, והתובע לא חתם על שטר המכירה, עם זאת שטר המכירה נמצא בידיו של הנתבע בידיעת התובע, בהמשך ערך התובע שטר חדש בתנאים האחרים והשטר הזה הגיע מידיו לידי הנתבע אך הנתבע לטענתו בתנאים אלה לא היה מוכן לקנות, לאחר מכן פנו הצדדים למשגיח הישיבה, להתייעץ איתו ואז חטף התובע את השטר השני מידי הנתבע וקרע אותו, עם זאת הוא קיבל את הכסף מהשליש לטענתו הוא דחף לו את זה ליד, אך לא נקט בכל פעולה להחזיר את הכסף לנתבע – הקונה, לאחר כמה ימים פנה אליו וביקש לחזור בו מהמכירה.

טענות התובע:

א. הנתבע ניצל את הזמן שהייתי במצוקה ושידל אותי למכור לו מחיי דבר שבמצב נורמלי לא הייתי עושה לעולם. ב. מדובר בדבר שאינו שלי ואיני יכול למכרו. ג. מדובר בדבר שלא בא לעולם.

טענות הנתבע:

א. מדובר בדבר שהוא בר מכירה כמו שמצאנו שאדה"ר נתן מחייו לדוד המלך ע"ה. ב. מדובר בעיסקה טובה שכן התובע לא היה מעונין בשנים האלה ואילו הוא – הנתבע ינצל את השנים האלה בצורה המטבית. ג. היו כאן שני קניינים גם קנין שטר וגם קנין כסף ולכן לדעתו המכירה חלה.

ביה"ד הציע לצדדים פשרה והנתבע סירב לטענתו אסור לאדם למכור מחייו והתובע כבר עבר על האיסור והמכירה חלה, וכעת כשהחיים הם שלו אסור לו להתפשר עליהם.

משכך ביה"ד נאלץ להוציא פס"ד:

דיון והכרעה:

א. תחילה יש לדון אם יש כאן אונאה במכר ואם כן המכר אינו חל, שהרי ברור הדבר שאדם לא ימכור עשר שנים מחייב לא באלף ₪ וגם לא באלפיים ₪ ואף ביותר מכך, רק בסכומים גבוהים יותר יתכן ונמצא מי שיסכים למכור מחייו, וא"כ הרי מדובר באונאה באופן חד משמעי במחיר ובזה יש ביטול מקח כמו שנפסק בשו"ע (חו"מ סי' רכז ס"ד):

היתה האונאה יתירה על השתות כל שהוא, כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה, בטל המקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל, אבל המאנה אינו יכול לחזור, אם רצה זה וקבל. ויש אומרים דאף המאנה יכול לחזור בו, אלא אם כן נתרצה המתאנה פעם אחת, או ששתק יותר מן השיעור שיתבאר בסמוך סעיף ז' (טור בשם הר"י והרא"ש). 

וא"כ כ"ש וק"ו הדברים במקרה כזה שהאונאה ברורה שאין המקח חל, אמנם היה מקום לבע"ד לבא ולומר שאדם הוקש לקרקע שהרי אמרה הגמ' (ב"מ נו ע"ב) שעבדים הוקשו לקרקעות, אמנם אין הדבר כן שהרי גם בעבד שנפסק בשו"ע (שם סכ"ט) שאין אונאה:

אלו דברים שאין להם אונאה: העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות; אפילו מכר שוה אלף בדינר, או שוה דינר באלף, אין בהם אונאה.

כתב הרמ"א שם:

הגה: וי"א דדוקא עד פלגא, אבל יותר מפלגא, כגון שמכר לו אחד יותר משנים, הוי אונאה (טור בשם ר"ת והרא"ש). 

והרי הצדדים שניהם אשכנזים שהם יוצאים ביד רמ"א וא"כ אינם יכולים לומר קים לי כהמחבר שפוסק שאין בזה אונאה והרי בזה ברור הדבר שהאונאה היא ביותר מפלגא, וא"כ יש לומר שיש כאן אונאה, ועוד י"ל שאפילו לדעת המחבר שאין אונאה בעבדים בכלל, כאן יודה שיש אונאה שהרי כל הדימוי של אדם בן חורין לעבד אינו נכון שהרי כתבו הרמב"ם (מכירה פרק יג הלכה טו) והשו"ע (שם סל"ג):

השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה, מפני שהוא כקונה אותו לזמן, ועבדים אין בהם הונייה.

ובקבלן כתבו (שם הלכה יח, שם סל"ו):

נראה לי שהקבלן יש לו הונאה, כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בעשרה זוזים, או לתפור חלוק זה בשני זוזים הרי זה יש לו הונייה, וכל אחד משניהם בין קבלן בין בעל הבגד חוזר לעולם כמוכר.

וביאר את החי' ביניהם במשל"מ על הרמב"ם שם:

ומהרי"א בסי' שי"ח נתן טעם לסברת רבינו מדקי"ל בפ' האומנין דפועל יכול לחזור מטעם כי לי בני ישראל עבדים וקבלן אינו יכול לחזור מהאי טעמא אלמא פועל דמי לעבד ולא קבלן ומאי דאימעיט מאונאה הוא עבדים שהוקשו לקרקעות וקבלן לאו עבד מיקרי ע"כ ונכון הוא.

ב. הרי שאי"ז דין באדם אלא דין בעבד דווקא, וא"כ יש כאן אונאה אפי' לדעת המחבר, וא"כ לכאורה היה מקום לבטל את המקח מחמת שיש כאן אונאה, אמנם אין הדבר כן שהרי כאן ידע המוכר היטב את שווי החפץ הנמכר שהרי בתחילה ביקש מליון ₪ ואעפ"כ מכר אותו, וכך נפסק בשו"ע (שם סכ"א):

האומר לחבירו: על מנת שאין לך עלי אונאה, יש לו עליו אונאה. בד"א, בסתם, שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול; ואין צריך לומר אם אמר: על מנת שאין בו אונאה, שהרי יש בו. אבל במפרש, אין לו אונאה. כיצד, מוכר שאמר ללוקח: חפץ זה שאני נותן לך בק"ק יודע אני שאינו שוה אלא מאה על מנת שאין לך עלי אונאה אני מוכר לך, אין לו עליו אונאה. וכן לוקח שאמר למוכר: חפץ זה שאני לוקח ממך בק' יודע אני ששוה ק"ק ע"מ שאין לך עלי אונאה אני לוקח ממך, אין לו עליו אונאה.

ג. אמנם יש לחלק שכאן לא אמר לו מפורש על מנת שאין בו אונאה ורק חזינן שהוא יודע שהמחיר יותר ולא התאנה אבל לא אמר לו את זה מפורש, וא"כ אולי בזה יש אונאה? אמנם כיון שלא בא להתחרט רק לאחר כמה ימים, והרי בזה נפסק בשו"ע (שם ס"ז):

עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות ולבטל המקח ביותר משתות, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. ואם שהה יותר, אינו יכול לחזור ולא לתבוע אונאתו. ואם יברר שהיה לו אונס ועל כן לא חקר בתוך זמן זה לידע אם נתאנה, יכול לחזור בו עדיין. (היה יודע הלוקח, בשעה שלקחו, שנתאנה, ושתק, ומיד אחר הלקיחה, קודם (זמן) שיראה לתגר או לקרובו, תובע אונאתו, לא אמרינן דמחל הואיל וידע) (מרדכי ס"פ הזהב).

וא"כ כיון שהמתין כמה ימים ולא בא לבטל את המקח וזה ודאי בשיעור של יותר שיראה לתגר או לקרובו שהרי כל אחד אומר כך וכפי שתיאר התובע שהבחורים בישיבה צחקו עליו על מה שעשה א"כ אין לו טענת אונאה.

ד. לגבי הטענה שזה דבר שלא בא לעולם, יש לדון האם מכירת שנים שעדיין לא באו לעולם נחשב דבר שלא בא לעולם, ולכאורה דבר זה תלוי האם החיים נחשבים כיחידה אחת וא"כ הרי הם עתה בעולם, או שנחשב שכל יום או רגע הוא בפנ"ע וא"כ אותם שנים שעדיין לא חי אותם אינם בעולם, ונראה יותר כהצד הראשון שהחיים נחשבים ליחידה אחת שהוא מוכר חלק מהם וא"כ אין זה דבר שלא בעולם.

ועוד י"ל שהרי בטעם הדבר שאין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם מצאנו בזה ב' טעמים והטעם הראשון כתב הנימוק"י (הו"ד בדרישה סי' רט ס"ק ג – ד):

וכתב הר"ן ז"ל (נמוקי יוסף לז: ד"ה אמר) דהתם זבינא כו' דזבינא [לא] הוה מחילה בטעות והוה מחילה, והלואה מחילה בטעות [ו]לא שמיה מחילה וטעמא דזבינא מתחילה לאו מחילה בטעות הוא שהרי דעתו למכור הוא וזה נמי [דעתו] לקנות אלא שהענין בעצמו מפני שלא באו עדיין הפירות בעולם לא מהני משום דלא סמכה דעתיה ומשום הכי יכול לחזור בו.

ויותר מזה כתב באור החיים הק' (בראשית פרק כה פסוק לג) שאם יש סמיכות דעת אף בדבר שלא לעולם קונה, ואין עצם מה שלא בא לעולם מעכב מלקנות:

טעם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היא לצד דלא סמכא דעתיה דלוקח וכו', וכן מוכח במציעא דף י"ו, אבל אם היה דעתו סומכת היה נקנה.

 טעם נוסף מצאנו והוא מש"כ הלבוש (חושן משפט סימן רט סעיף ד):

אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, שאין כאן דבר שיחול עליו הקנין.

ולפ"ז לכאורה לא יועיל סמיכות דעת כיון שאין כאן דבר שיחול עליו הקנין מה מועיל מה שיש לו גמירות הדעת, וכ"כ בנתיבות המשפט (ביאורים סימן רז ס"ק יח) שאם הוא דבר שלא בא לעולם אף אם כתוב בשטר שנעשה בקנין המועיל אין מועיל, כיון שאין שייך בזה קנין:

ולפ"ז נראה דבדבר שלא בא לעולם, אף שנכתב בשטר שנעשה באופן המועיל, והתובע מודה שנעשה רק בקנין סודר ולא בשאר אופן המועיל לדבר שלא בא לעולם, דלא קנה, דבדבר שלא בא לעולם לא שייך הטעם דגמר ומקנה, תלינן אותו בטועה שטעה וסבר דקנין מהני בדבר שלא בא לעולם, כמו דחשבינן בב"מ (ס"ו ע"ב) גבי דבר שלא בא לעולם בתפס למחילה בטעות. וכן העדים נאמנים לומר שטעו וסברו שהוא אופן המועיל, דבדבר דעבידי למיטעי העדים נאמנים כמבואר בסימן מ"ג (סעיף ח) דהעדים נאמנים שטעו בדרב אסי (ב"מ י"ג ע"א) לענין מוקדם.

וע"ע מה שהאריך בזה בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא - אבן העזר סימן נד אות יב) ומסיק:

ואין כאן מקום להאריך בזה אבל שיועיל סמיכת דעת לקנות דשלב"ל ליתא.

ולכאורה יש לתלות המח' הזו במחלוקת הראשונים אם מועיל סיטומתא בדבר שלא בא לעולם, דהמהר"ם בהגהות מרדכי (שבת סי' תעב ותעג), ובשו"ת הרא"ש (כלל יג סי' כ), ובשו"ת מהרש"ל (סי' לו), ובשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' שפ), ס"ל שמועיל סיטומתא בדבר שבא לעולם וא"כ ע"כ ס"ל שמועיל קנין בזה, והרי הטעם משום שאין סמיכות דעת שאם הטעם משום שאין קנין חל מ"ש סיטומתא הרי אין לקנין על מה לחול? ואילו  ר' יחיאל בהגהות מרדכי שבת שם, ובשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' רעח), וביש"ש (ב"ק פ"ה סי' ס ועמש"כ לעיל בשם שו"ת שלו), ובקצוה"ח (סי' רא ס"ק א) ונתה"מ שם; ובשו"ת רעק"א (סי' קלד) ס"ל שאין מועיל והיינו משום שאין לקנין על מה לחול.

וכן יש לתלות בזה המחלוקת אם אדם מקנה לבנו ולבתו דבר שלא בא לעולם דלהסוברים שאין מקנה (עי' בעיטור מאמר ב קנין בשם רב פלטוי גאון ורמב"ם זכיה פ"ו הי"ז ורמב"ן בתשו' המיוחסות סי' קו ותשו' מהר"ם במרדכי ב"ב סי' תקפד וסי' תרטו וטוש"ע אהע"ז נא א) הר"ז לכאורה משום שאין לקנין על מה לחול ולא מועיל סמיכות דעת ולהמבי"ט (שו"ת ח"ב סי' קלז) שס"ל שמקנה דבר שלא בא לעולם ע"כ משום שס"ל שיש לקנין על מה לחול וזה תלוי בסמיכות דעת.  

וא"כ י"ל שלהאומרים שזה תלוי בגמירות דעת הרי במכירת שנים לעולם לא תהיה נקודה שתהיה גמירות דעת יותר מהיום שהרי לעולם אינו לוקח מספר שנים ועוטף אותם בנייר עטיפה ונותן לו אותם, אלא אנו יוצאים מנקודת הנחה שחי החיים שהוא שומר תורה ומצוות יעשה מה שיפסקו בי"ד כאן, וא"כ כיון שכל כמה ששייך גמירות דעת בדבר הזה יש כבר עכשיו א"כ בזה להסוברים שיש סמיכות דעת קונה כאן נחשב הדבר שיש סמיכות דעת וקונה אף בדבר שלא בא לעולם.

וא"כ אפי' אם נימא שזה ספק אם חיים הם יחידה אחת או כל רגע יחידה אחרת א"כ הרי זה ס"ס ובס"ס הרי ידוע שיש בזה דעות, שהרי המהריב"ל (ח"ג סי' כא) כתב שבס"ס מוציאין מיד המוחזק, ובאמת כבר נמצא הדבר בראשונים שכן דעת התוס' (כתובות ט ע"ב ד"ה אי למיתב), ואף שלגבי ס"ס לבדו רבים החולקים, כמש"כ המשל"מ (מלוה ולוה פ"ד ה"ו), וכן המהריב"ל בעצמו במקום אחר (ח"ג סי' נה), וכמו שביאר דבריו בתקפו כהן (סי' קכ, וע"ע שם מש"כ בדעת הרא"ש), הרי יש לנו כאן ספק אם החיים הם יחידה אחת והו"ל דבר שבא לעולם ואפי' אם נימא שכל רגע הוא יחידה אחרת והוא דבר שלא בא לעולם הרי יתכן שאנו סוברים כהאומרים שדבר שלא בעולם קונה במקום שיש סמיכות דעת.

ובאמת נראה הדבר שמה שנסתפקנו הדבר פשוט כמעט בגמ' שחיים הם יחידה אחת והמוכר דבר מן החיים שלאחר זמן הר"ז בא לעולם שהרי מבואר בגמ' (קידושין דף סב עמוד ב):

אמר אביי: רבי אליעזר בן יעקב ורבי ורבי מאיר, כולהו סבירא להו: אדם מקנה דשלב"ל. (סג ע"א) רבי מאיר, דתניא: האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך, לאחר שתמות אחותיך, לאחר שיחלוץ לך יבמיך - אינה מקודשת, רבי מאיר אומר: מקודשת.

הרי שאם מקדשה ללאחר זמן אין בזה חשש ורק משום שהוא לאחר שתתגייר לאחר שתתגיירי הו"ל דבר שלא בא לעולם אבל עצם מה שהחיים הם מתקופה שאח"כ אי"ז נחשב דבר שלא בא לעולם.

ה. מוטל עלינו לבדוק רק אם יש קנין או אין קנין, וכאן יתכן שהיו ב' קניינים שטר או כסף, והנה לגבי שטר נפסק בשו"ע (חו"מ סי' קצא ס"א):

בשטר כיצד, כתב לו על הנייר או על החרס או על העלה שדי נתונה לך שדי מכורה לך, כיון שהגיע השטר לידו, קנה, אף על פי שאין שם עדים כלל.

הרי לא נזכר כלל שצריך למסור מידו לידו אלא כיון שהגיע השטר לידו קנה, וכאן הרי השטר נמצא בידו, וגדולה מזו כתב בשו"ת מהרש"ך (ח"א כרך ב סי' עג דף קג עמודה ד ד"ה וכל):

 ואע"ג דלא מטא שטרא לידיה דלוקח אין בכך כלום דהלכא רווחת בישראל ואפסיקא הלכתא דלא בעינן בשטרי אקנייתא מטא שטרא לידיה וכמו שפקפקו רובא דרובא דרבוותא ודחו סברת מי שכתב דבעינן דמטא שטרא לידיה.

וא"כ לפ"ז אפי' לא מטא לידיה קנה.

ולגבי השטר השני מודה ג"כ שהיה בידו אלא שקרעו לאחמ"כ וכאן הרי אומר הקונה שלא היה קונה בשום אופן בתנאי השטר השני והדברים ניכרים שאין הדבר שווה שמי זה יודע אם יחיה למעלה ממאה ועשר שנים וגם שלא יעריך אותו אדם בעולם לאורך כל השנים הללו, ולזה בוודאי לא היה קונה ונאמנת עלינו בענין זה גירסת הקונה שודאי לא התכוון לקנות דבר שספק גדול אם יבא לעולם ולשלם על כך במטבע קשיחה מראש.

ו. וא"כ כיון שהשטר בידו קנה, אלא שהשטר לא היה חתום, וע"כ יש לדון אם שטר בכתב יד שאינו חתום נחשב לשטר או לא, והנה בפשטות לשון השו"ע הוא כתב לו על הנייר או על החרס ולא כתוב שצריך לחתום את שמו אלא רק לכתוב, וכן כתב בשולחן ערוך (לעיל סימן סט סעיף א) לגבי שטר ראיה:

הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסי בני חורין ... והוא הדין אם לא חתם למטה, אלא כתב: אני פלוני בן פלוני חייב לך מנה. אלא שבזה יש חילוק, כשחתם למטה, אפילו כל העליון כתב יד אחר, גובה. אבל כשחתם שמו למעלה, צריך שיהא הכל בכתיבת ידו, דשמא חתם שמו בראש המגילה, ומצאו אחר וכתב תחתיו. אבל כשהכל הוא כתב ידו ליכא למיחש לזיופי, אפילו לא כתב שמו, אלא שכתב: אני חייב לפלוני כך וכך, כיון שהוא כתב ידו, חייב. לפיכך הפיתקות שהשותפים מוציאים זה על זה, הואיל והוא כתב ידם, אפילו אין בו חתימה כלל, אלא: קבלתי ביום פלוני כך וכך, גובין בו מבני חורין, ואינו נאמן לומר: לא היו דברים מעולם.

ובטעם החיוב בזה כתב בבית יוסף שם בשם הרשב"א:

ואפילו הוציא עליו כתב ידו ולא היה שמו חתום עליו גובה דאין חתימת ידו מחייבתו אלא הודאתו ומקיימין כתיבתו ודי בכך וזהו ששנינו (ב"ב קעה ע"ב) הוציא עליו כתב ידו ולא קתני חתם ידו וכן מוכח בהדיא בפרק המגרש (פו ע"א) דתנן שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ואחד מהם כתב בכתב ידו ואין עליו עדים.

והנה מתחילת דבריו היה אפשר לחלק בין שטר קנין לשטר ראיה שיש לומר שדין זה רק בשטר ראיה שהרי הודאתו היא המחייבתו, אבל בקנין צריך מעשה קנין, ושמא בזה צריך דווקא חתימה, אמנם מראייתו מגט שהוא בודאי שטר קנין ולא שטר ראיה חזינן שאין בזה נפק"מ ובין שטר קנין ובין שטר ראיה מועיל כתב יד בלא חתימה.

וכ"כ הכנה"ג (שם הגה"ט ס"ק ג):

ומדמהני לענין הודאה ה"ה דמהני לענין שעבודין והקנאו'. (מהר"י קולון ז"ל שרש קי"ח).

אמנם בערוך השלחן (סי' קצא ס"א) כתב:

בשטר כיצד כתב לו שדי מכורה לפלוני בן פלוני כיון שהגיע השטר ליד הלוקח קנה אף על פי שאין שם עדים כלל רק חתימת יד המוכר לבד דלא איברו סהדי בדיני ממונות אלא לשיקרא כדי שלא יוכל לכפור וכיון שמודה המוכר שזו היא חתימתו או שיש עדים על החתימה ששלו היא נגמר הקניין.

א"כ חזינן לכאורה שכתב יד המוכר ללא חתימתו איננה מועילה שהרי גם הוא מדבר על "כתב לו" דהיינו כתב יד המוכר ואעפ"כ צריך גם חתימה, והנה כתב הכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף חו"מ סי' סט ס"ק ה):

אמר המאסף, לא ראיתי בפוסקי' מי שיסבור דבעינן כתב יד המתחייב וחתימתו, ודברי ספר משפטי שמואל סי' מ"ו תמוהים בעיני עמדתי עליהם בתשובה.

והר"ז דלא כהערוה"ש אמנם הערוה"ש מאוחר בזמן טובא לבעל הכנה"ג ואם כן אין זה קו' על הכנה"ג, וע"ע בשרשי הי"ם (הל' מלוה ולוה פרק יא הלכה ג) שכתב:

ודע דבשלא כתב שמו וטוען שלא כתבו אלא לטופס בעלמא או למזכרת דעת הריטב"א בשם רבותיו ובעל העיטור והביאן מרן ב"י דמהימן בטענתו והרמב"ן חולק על זה ועיין בספר נאות יעקב בקונטריס גט מקושר דע"ח ע"ג שעמד על דברי הרמב"ן והריטב"א הללו וכתב הש"ך בסק"ד דאף הרמב"ן לא נחלק אלא בדלית ליה מגו דפרעתי או אמנה. והעלה הש"ך לענין הלכה כדעת רבותיו של הריטב"א ובעל העיטו' כיון דהאידנא לא נהגו העולם להוציא כתב יד בלא הזכרת שמם ועוד שראיות הרמב"ן ז"ל דחאן הריטב"א והר"ן ועוד דבע"הת כתב דאיכא מ"ד דכל כתב יד ששנינו היינו חתם ידו וגם רבינו ירוחם נ"ו ח"ג כתב בסתם בשם ריב"ם כי הכתיבה לחודה לא מעלה ולא מוריד בין שלו בין של אחרים ולא הביא שום חולק עכת"ד ז"ל יע"ש. ואין ספק כי זו היא סברת הר' משפטי שמואל בסי' ע"ו שהצריך חתימ' המתחייב יע"ש.

ובא בזה ליישב קו' הכנה"ג שכתב שלא מצא מי שסובר כהמשפטי שמואל, וקושית השרשי ים היא מרפסן איגרא שאיך יתכן שהכנה"ג לא ראה את דברי הש"ך בסימן זה שעליו נסובים דבריו?

אמנם המעיין בשו"ת משפטי שמואל (שאלה עו כמש"כ בשרשי הים ולא מו כמש"כ בכנה"ג) יראה שכוונתו שיש דעה שאין מועיל חתימה לבד אלא שצריך גם כתיבה וע"ז כתב הכנה"ג שאין דעה כזו וז"ל:

וכל שכן לדעת פוסקים שבכתב יד בעינן כתיבת יד המתחייב, וחתימת ידו דבנדון דידן ליכא רק חתימת ידו דליתחשיב כשטר גמור לדעת השואל.

ובזה באמת אין דעה כזו ולא כמו שחשב השרשי הים שהכנה"ג כתב שאין דעה שמספיק כתיבה לבד, אלא שאין דעה שמספיק חתימה לבד.

ובאמת השאלה אם מועיל כתב יד ללא חתימה נתונה במחלוקת הראשונים כמש"כ הש"ך (חו"מ סימן סט ס"ק ד) אם מועיל כתיבה בלא חתימה כשטוען לטופס בעלמא כתבתי:

ומיהו כשטוען שלא כתבו אלא לטופס בעלמא, כתב הריטב"א (כתובות ק"ב ע"א ד"ה ולענין) בשם רבו בשם רבותיו ובשם בעל העיטור (דיני עיסקא וחוב) דנאמן, אך בשותפים שאני כיון שנהגו בכך, ע"ש ומביאו ב"י (ס"א), ודלא כהרמב"ן. והב"ח (ס"ד) כתב דאף הרמב"ן מודה בזה דנאמן במיגו דפרעתי, דהא אפילו בחתימת ידו נאמן אף להרמב"ן בסעיף ב' לומר אמנה וכה"ג במיגו דפרעתי, ולא קאמר הרמב"ן אלא כשטוען כת"י זה שנתתי אין בו כח לחייבני שאינו אלא כחרס וכמשחק, ודלא כהריטב"א כו', עכ"ד. ולכאורה דעת הרשב"א בתשובה דלקמן (ס"ק ט"ז) אינו כן. ואפשר לומר דיש חילוק בין טוען לטופס כתבתי ובין טוען להתעסק כתבתי ודוק. אך בד"מ (ס"ה) כתב על דברי הריטב"א, והרשב"א כתב בתשובה (ח"ג סי' נ"ה) כדברי הרמב"ן. וגם דברי הב"ח אינן מבוררין, דפשט דברי הרמב"ן משמע דכתב יד הוי כחתם יד לכל דיניו לגמרי, וכן נראה מדברי הטור והמחבר, וכן משמע במהרי"ק (סוף שורש קי"ח) ובשאר אחרונים. ומה שהביא הב"ח ראיה מאמנה דלקמן סעיף ב', אינה ראיה, דהא התם היכא דאיכא נאמנות אינו נאמן, וא"כ ה"ה בכתב יד שיש בו נאמנות, אם הכל כתב ידו, אפילו אין בו הזכרת שמו כלל, אינו יכול לטעון לטופס בעלמא מסרתיו לך. ומ"מ נלפע"ד דאף הרמב"ן לא קאמר אלא מדינא, ונ"מ שיכול לחייב את עצמו בכת"י אפילו בלא הזכרת שמו, אבל אם אין מחייבים עצמן בכך כמו האידנא שמעולם אין אדם מוציא על חבירו כתב יד בלא הזכרת שמו רק בשותפים וכה"ג, א"כ פשיטא דיכול לטעון לטופס כתבתי לך אפילו יש בו נאמנות. וגם בלאו הכי הא דחה הריטב"א ראית הרמב"ן מההיא דגיטין (פ"ו ע"א). וגם יש עוד לדחות דההיא דגיטין מיירי בהזכרת שמו, וכמ"ש הר"ן פרק המגרש (מ"ו ע"א מדפי הרי"ף). וכן נראה דעת הר"ן שם דכת"י בלא הזכרת שמו לא מהני, שכתב וז"ל, ויש לדחות ולומר דגיטין שאני, דכיון שהוא צריך לכתוב שמו הא איכא חתם ידו, ומהני אפילו למה שכתב משמו ואילך כיון שהכל כתיבה אחת, אבל כתיבתו בלא חתימתו כלל אפשר דלא מהני, עכ"ל. וגם בבעל התרומות (שער י"ג ח"א ס"א) כתב דאיכא מ"ד כתב ידו היינו דוקא חתם ידו. וגם רבינו ירוחם (נתיב ו' ח"ו) כתב בסתם בשם הריב"ם, כתב ידו היינו חתם ידו, כי הכתיבה לא מעלה ולא מוריד בין שלו בין אחרים, עכ"ל. ולא הביא שום חולק, ע"ש. וע"כ נלפע"ד לדינא כמ"ש, ודוק.

היינו כיון שיש מחלוקת הראשונים וכך מדויק גם בלשון השו"ע שהביא שלכן כן המנהג בשותפין, ומשמע שרק בשותפין כן המנהג, יכול הכותב לומר לטופס כתבתי, ואף שיש לחלק בין שטר קנין לשטר ראיה הא חזינן שהש"ך לא חי' בזה שלא כתב לדחות הראיה מגיטין ששם מדובר בשטר קנין אלא כתב שיש לומר שכתב שם שמו, וכן הבין הערוה"ש ולכן כתב שצרך גם חתימת ידו, אמנם מלשון השו"ע לא משמע כן שהרי כאן לא רמז מאומה בענין זה וצ"ע.

אמנם י"ל שבלא"ה כאן אין יכול לומר לטופס כתבתי שהרי כתב בשרשי הי"ם (הל' מלוה ולוה פי"א ה"ג):

ובכ"י שהוזכר שמו ואפי' בתחילה לא מצי למטען לטופס ולמזכרת או להתעסק או להשטות או שלא להשביע ואפי' אית ליה מיגו אבל פרעתי או אמנה מהימן למ"ד כמ"ש הסמ"ע סק"ג והב"ח סי' ן' ודלא כהרש"ך שהניח דבריו בצ"ע.

הרי שאף שאין חתימת ידו כיון שמוזכר השם כמו בשטר דידן אין יכול לומר לטופס כתבתי ורק פרעתי שאין שייך בשטר קנין או אמנה וכאן לא טען המוכר אמנה וע"כ השטר חל ומחייב.

ז. בעיה נוספת שהיתה בשטר היא העובדה שכתוב שם שמכר לו 10 שנים בספרות והרי נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' מב ס"ד):

וכן יזהר שלא יכתוב החשבון באותיות, כגון ב' או ד', שלא יעשו כ"ף או ריש. הגה: ואם לא עשה כן, הוי שטר שאפשר לזייף, ופסול, אבל אי כתב גימטריאות או ראשי תיבות, (מדברים) שא"א לזייף, כשר (הגהות מרדכי דגיטין).

וביאור דברי השו"ע שאין אנו חוששים שמא יעשה מב' י"ב כמש"כ הלבוש שם:

אבל אי כתב גימטריאות או ר"ת כגון י"ב י"ג כשר שאי אפשר לזייף, וליכא למיחש שמא היה כתוב ב' או ג' והוסיף היו"ד, מטעמא דאמרינן חזקה על העדים שעושים כהוגן ואם היה כתוב ב' או ג' לא היו חותמין.

אלא החשש הוא כפי שפי' בשו"ע שמא יעשה מב' כ' או רי"ש וא"כ ה"ה והוא הטעם שיש לחוש ב 0 שמא יעשה ממנו 8 ו 1 שמא יעשה ממנו 4 וע"כ הו"ל שטר שאפשר לזייף ופסול, אמנם כל זה הוא רק בשטר ראיה אבל בשטר קנין אין חוששים לשטר העשוי להזדייף כמש"כ לעיל (ס"א):

אין כותבין שטר חוב על דבר שיכול להזדייף, ואם כתבו עליו, פסול אפילו לגבות בו לאלתר. ודוקא שטר חוב, אבל שטר אקנייתא, כשר (ר"ן פ"ב דגיטין).

ח. בעיה נוספת שנמצאה בשטר זה שלא פורטו כל הנתונים הראוים להכתב בשטר שהרי לא פורטו שמות הקונה והמקנה, אמנם נראה שבשטר קנין אין בזה חשש, שזה דרכו של שטר קנין כמש"כ בשו"ע הו"ד לעיל שכתב לו שדי נתונה לך, וביאור הדבר למה מועיל שטר שאין בו פרטים כתב בפרישה (חו"מ סי' קצא ס"ק א):

כתב לו על הנייר או על החרס כו'. פירוש אף על פי שיכול להזדייף כיון שאינו עומד לקיים אלא לקנות בו מיד משא"כ בשטר חוב דאפילו לגבות בו מיד פסול דגזירת הכתוב הוא וכמו שכתבתי לעיל ריש סימן מ"ב (ס"ב פרישה ד"ה ואפילו) וגם יש ליתן טעם להדבר דבשטר חוב דרכו להעמידו ימים רבים משום הכי אף שטר שאינו נכתב אלא לשעה לא פלוג ופסול משא"כ בכתב שדי נתונה לך שאין שום שטר מכירה כזה עומד להתקיים אלא לאחר הקנייה רגילין לכתוב שטר גמור לראיה משום הכי כותבין עליו.

הרי הטעם בזה משום שאין רגילין לקיים שטר זה כשטר ראיה ג"כ אלא כותבים אח"כ גם שטר ראיה וע"כ שטר כזה מועיל.

טעם נוסף לכך שמועיל בזה שטר שעומד להזדייף כתבו התוס' והו"ד בב"ח (ס"ק א):

ועוד י"ל דכתב לו על הנייר וכו' משמע דהמוכר כתב בכתב ידו דאינו יכול להזדייף שהיה ניכר שאין זה כתב ידו דדוקא חתימת עדים על דבר שיכול להזדייף הוא דפסול דיכול לזייף למעלה מחתימת עדים ולכתוב מאי דבעי אבל כשכולו כתב ידו לא יכול לזייף.

א"כ לפי טעם זה הרי כאן הוא נחשב דבר העומד להזדייף שהרי השינוי במספרים אפשר לעשות למרות שהוא כתב ידו, אמנם למעשה להלכה לא מצאנו בזה חילוק ונפסק בסתמא שגם שטר העומד להזדייף כשר לשטר קנין.

ט. אמנם יש לדון בזה מצד אחר, והוא מי יימר שהחיים שהם שלו שהוא יכול למכור אותם והנה נאמר בקרא (בראשית פרק ט פס' ה):

וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל־חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָֽאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הָֽאָדָֽם:

ופירש"י:

ואך את דמכם - אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו, לנפשותיכם - אף החונק עצמו אף על פי שלא יצא ממנו דם.

הרי שאין חייו של האדם של עצמו הם שהרי אסור לו להרוג את עצמו, אמנם יש לדחות ראיה זו שהרי בגמרא (בבא קמא דף צא עמוד ב):

תנאי היא, דאיכא למ"ד: אין אדם רשאי לחבל בעצמו, ואיכא מ"ד: אדם רשאי לחבל בעצמו. מאן תנא דשמעת ליה דאמר: אין אדם רשאי לחבל בעצמו? אילימא האי תנא הוא, דתניא: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש - ר' אלעזר אומר: מיד נפשותיכם אדרש את דמכם; ודלמא קטלא שאני!

הרי שלא ברור לגמ' שאיסור זה נאמר דווקא במיתה, ויתכן שאף בממון אסור לאדם להזיק בעצמו כמו שמבואר שם, שהגמ' נשארת בזה בספק והרי ממונו ודאי שלו הוא? אלא על כרחך שהוא דין איסור ולא דין ממון, וא"כ יתכן עדיין שחייב של אדם שלו הן ואעפ"כ אסור לו לאבד עצמו לדעת וכן מבואר בילקוט (שמעוני נח רמז ס):

כשם שחייב על נזקי חבירו כך חייב על נזקי עצמו מתלש בשערו מקרע בכסותו משבר את כליו מפזר מעותיו בחמתו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים שנאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש.

אמנם יש להביא ראיה מהא דעבודה זרה (דף יח עמוד א):

ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו.

ולמה לא הביא מקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש? ונחלקו בביאור דברי הגמ' אם הוא מדינא או ממידת חסידות מה שאמר ר' חנניה אבל עכ"פ משמע ליה שממקרא זה א"א להביא, ורק מה אמר להם מוטב שיטלנה מי שנתנה, ובין אם זה מדינא או ממידת חסידות מה טענה היא זו כיון שכבר נתנה? אלא ע"כ דס"ל שהיא של מי שנתנה וע"כ מוטב שיטלנו הוא ולא יקח אותה מי שאינו שלו, וכ"כ להדיא בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה - רמת רחל סימן כט):

דאף אחד מיצורי תבל אינו בעלים על נפש אדם, לרבות גם האדם על עצמו שאין לו רשות על נפשו כלל ואינו קנינו, ולא יכול להועיל נתינת רשותו על דבר שאינו שלו אלא קנינו של הקדוש ברוך הוא שהוא הנותנה והוא הנוטלה בלבד.

א"כ כיון שאינו שלו אינו יכול להקנותו לאחר.

אמנם יש לדון בזה בטענת הקונה שמבואר במדרש שחיים הינם ברי מכירה, כמובא שאדם הראשון נתן לדוד המלך שבעים שנה הנה זה לשון המדרש (ילקוט שמעוני תורה פרשת בראשית רמז מא):

זה ספר תולדות אדם (ה, א) העביר לפניו כל הדורות הראהו דוד חיים חקוקין לו ג' שעות אמר לפניו רבש"ע לא תהא תקנה לזה אמר כך עלתה במחשבה לפני א"ל כמה שני חיי? א"ל אלף שנים א"ל יש מתנה ברקיע? א"ל הן א"ל ע' שנים משנותי יהיו למזל זה מה עשה אדם הביא את השטר וכתב עליו שטר מתנה וחתם עליו הקדוש ברוך הוא ומטטרון ואדם.

א"כ חזינן שאפשר להקנות חיים, שהרי כל מה שהפריע לאדם הראשון הוא רק האם אפשר לתת מתנה ברקיע אבל עצם הדבר שאפשר להקנות חיים היה פשוט להם, אמנם יש לדחות את הראיה שהרי אדם הראשון לא היה יכול להקנות לדוד המלך בכלל שהרי דוד המלך עדיין לא היה בעולם, ונפסק בשו"ע (חו"מ סי' רי ס"א) שאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם:

אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם, לפיכך המזכה לעובר של אחר לא קנה, ואפילו אמר: לכשיולד יזכה. הגה: ודלא כיש חולקין וסבירא להו דאם לא מת, או חזר המזכה עד שיולד וקנאו במשיכה, וישנו עדיין ברשות הזוכה, כשיולד אז זכה, אם אמר כשיולד (טור בשם הרא"ש ור"ח).

ואף שבראשונים יש הסוברים שלהקנות לדבר שלא בא לעולם אפשר להקנות (כמו שבי' שם בנתה"מ חי' ס"ק ב, בי' ס"ק א) שזה עדיף מלקנות דבר שלא עולם, הרי בשו"ע והרמ"א פסקו שם דלא"ה וקיי"ל שאין לומר קים לי כנגד השו"ע כמו שכתב בפתחי תשובה (חו"מ סי' יב ס"ק יא):

ולעד"נ דגם השתא דלאו יחידאי נינהו מ"מ לדינא לא מצי לטעון קים לי בזה, כמ"ש התומים (ס"ס כ"ה בקיצור תקפו כהן אות קכ"ד), דקבלה בידו וכן הוא דן ובא דאין לטעון קים לי נגד פסק השו"ע והרמ"א, כיון שהב"י ורמ"א לא זכרו דעת החולק אין לחוש לו, והביא כן גם בשם תשובת חות יאיר (דף רס"ג ע"ב).

וכ"כ בשו"ת עין יצחק (ח"א אה"ע סי' סח או' יט, כב) שאין חוששין לשיטה שלא הובאה בשו"ע, אמנם יש לומר שהמדרש ס"ל כהראשונים הנ"ל שאכן אפשר להקנות לדבר שלא בא לעולם, ולא אכפ"ל שלא נפסק כן להלכה שהרי המדרש קדם.

ועוד י"ל בדרך הדרוש בישוב דברי המדרש עפמש"כ בפנים יפות (בראשית פרק ב פס' יז) שדוד המלך היה גלגול של אדם הראשון:

ויש לפרש בזה מ"ש דהע"ה (תהילים פד, יא) טוב יום בחצריך מאלף, שדוד המע"ה היה גלגול מאדם הראשון וויתר לו שבעים שנה שהיה חסר לו מאלף (ילק"ש תהילים תתמ"ג). והיינו שאמר דהע"ה אף שנתקיים בו יומו של הקדוש ברוך הוא שהיה אלף שנים, אף על פי כן טוב יום בחצריך, ויבואר עוד במקום אחר.

וכתב בחנוכת התורה (פרשת לך לך):

שחכמי האמת העלו שהוא תירוץ אחד ומה שאמר צדיק גמור היינו שנשמתו היא של צדיק והוא נקרא צדיק בן צדיק. וצדיק שאינו גמור היינו שנשמתו היא משל רשע והוצרך לתקן החטאים על ידי יסורים בעולם הזה ונקרא צדיק בן רשע. ולכן סבל איוב יסורים קשים לפי שנשמתו היתה נשמת תרח. עיין בכלי חמדה פרשת תצא שהאריך בכל זה. לפי זה יובן היטב דברי המדרש הנזכר לעיל. דהא לפי הנזכר לעיל דאיוב היה גלגול תרח כמאמר הכתוב תם אני לא אדע וגו' וכמבואר בכלי חמדה. לזה אמר מתחילה נתיירא אברהם דהא היה צדיק בן רשע אם כן יהיה רע לו ביסורים חס ושלום כמו דאיתא בגמרא הנזכר לעיל בתירוץ קמא אף שהיה קשה קושית הגמרא הא כתיב ובנים לא יומתו מכל מקום הא עד עתה לא היה עדיין שום גלגול לתרח אביו. משום הכי אמר לו הקדוש ברוך הוא שנולד גלגולו באיוב דעוץ זה איוב וכבר נולד מי שיקבלם והוא נקרא צדיק בן רשע.

הרי דאיוב היה גלגול של תרח ונקרא לכן צדיק בן רשע שהמתגלגל בגוף אחר נקרא אותו גוף אחר בנו, והנה נפסק בשו"ע (שם):

אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם, לפיכך המזכה לעובר של אחר לא קנה, ... ואם היה בנו, קנה, אפילו לא אמר: לכשיולד, והוא שתהיה אשתו כבר מעוברת בשעת המתנה.

וא"כ הרי כיון שהוא גלגול שלו הרי כבנו כמש"כ בחנוכת התורה, ואף שאינה מעוברת עמו עדיין, וכתוב שצריך שתהיה מעוברת עמו, הרי הטעם שצריך שתהיה מעוברת כדי שיהיה בעולם, וכיון שמדובר בגלגול של אותה נשמה א"כ הרי הוא בעולם וא"כ יכול היה להקנות לו ולא חשיב דבר שלא בעולם, וכל זה על דרך הדרוש.

אמנם בלא"ה אין זה דומה משום שכאן אדם הראשון ביקש מחי החיים שיתן את החיים לדוד המלך, ואי"ז ראיה שאפשר להקנות חיים בפועל שהרי חזר לנותן הראשון והוא הסכים על ידו.

כיו"ב ידוע הסיפורים שתרמו מחייהם לחולה פלוני, ויודע ומפורסם הסיפור שהח"ח תרם מחייו לר' נפתלי טרופ דקה אחת, ואם א"כ איך תרם לו? אלא הביאור כמש"כ מקודם שהתרומה היא באופן שמתפללים להקב"ה שיעביר מחיי זה לזה, ולא שבפועל עושים את זה בידים ולא שיש להם כח לעשות כן בידים.

י. טעם נוסף שיש לדון במכירתו היא משום גילו הצעיר שהרי נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רלה סע' ח – ט):

קטן שהגדיל והביא שתי שערות, הזכר אחר י"ג שנה והבת אחר י"ב, אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן, מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה, במטלטלים. אבל בקרקע אין מעשיו קיימים, עד שיהיה יודע בטיב משא ומתן אחר שהגדיל. .... בד"א, בקרקע שלו, שקנאו או ניתן לו במתנת בריא. אבל קרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו, או שניתן לו במתנת שכיב מרע, אין ממכרו ממכר עד שיהיה בן עשרים שנה שלימות ויביא שתי שערות, אבל קודם עשרים שנה שלימות, אף ע"פ שהביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן לא, שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם. וכשהוא בן עשרים שנה שלימות והביא שתי שערות, מוכר בין במטלטלים בין קרקעות, בין שלו בין של אביו, ואפילו אינו יודע בטיב משא ומתן. (ודלא כיש חולקין בזה).

ותחילה נדון בזה במש"כ שקטן אין יכול למכור כשהוא פחות מבן עשרים בנכסי אביו ואף שדין זה הוא דווקא בנכסים שירש מאביו, הרי כתב שם הטעם בבי' הגר"א (ס"ק כו):

או משאר מורישיו. דאביו ל"ד דהטעם משום דלא טרח בהו וממילא אתו לו אמרו שם זמנין דמקרקשי ליה זוזי כו' משא"כ בשל עצמו וכן במתנה דאי לאו דטרח ואית ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה כמ"ש במגילה וב"מ ושאר מקומות.

וא"כ אף כאן על החיים שלו הרי לא טרח והר"ז כמו ירושה לענין מכירה פחות מגיל עשרים ובפרט שהרי זה ממש כהטעם שכתוב בשו"ע שם שדעתו נוטה אחר המעות שכשאמרו לו שזה מזומן שינה את דעתו והסכים למכור, וזה ודאי שחיי אדם אין פחות חשוב מקרקע.

ועוד טעם שאין יכול למכור אפי' אם לא נרד לחלק בין מתנה למתנה ונאמר שאפשר למכור פחות מגיל כ' שהרי כתב שם בתחילת הדין שאם אינו יודע בטיב משא ומתן אף שיכול למכור מטלטלין אין יכול למכור קרקע והרי ההתנהלות של הבחור הזה שרצה מליון ₪ וברגע אחד שינה את דעתו והסכים באלף ₪ מראה שאין לך אינו יודע בטיב מו"מ גדול ממנו.

וע"כ לדינא אין שום תוקף למכירה זו.