בס"ד


מס. סידורי:13657

מנהל מכירות שמכר ובעל החברה מתנגד למכירה

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין ברוך יצחק
תקציר:
התובע רכש מחסן ממנהל מכירות של חברה, לאחר ששילם דמי קדימה נכנס למחסן ושיפץ אותו.
בהמשך המורשה לא הסכים לקבל את המשך התשלום.
לטענתו לא הייתה הסכמה למכירת המחסן משום שיש צורך באישור מנהל החברה וזה לא נתן אישור.
פסק הדין:
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

 כרך ז פס"ד המתחיל בעמוד סד

הנדון:

ראובן קנה דירה בשיכון פלוני והיה מעונין לקנות גם מחסן הסמוך לדירתו, וע״י שהיתה מודעה בשכון שהחברה מעונינת למכור את המחסנים, בא בדברים עם מנהל המכירות של החברה שהראה לו את המחסנים ובחר ראובן במחסן הפינתי של 13 מ״מ. ולפי טענת ראובן לא התנה מנהל המכירות שום תנאים בנוגע למכירת המחסן. ואכן, נכנס למחסן ועשה שיפוצים סיוד וצביעה. ומי שמורשה לחתום נתנה לראובן השתתפות בשיפוצים. והתאים מנעול משלו ומנהל המכירות עזר לו לראובן בעצה ומראה מקום לשיפוצים, וגם היה מוכן לעזור לו בהכנסת ארון. ואמר בפירוש למנהל המכירות שאינו מעונין בחוזה מחמת חשבונות שלו, וע״ס קניית המחסן נתן ראובן למורשה צ׳ק של יותר מ-900$ כתשלום ראשון וקבל קבלה על סכום הנ״ל מאת מנהל המכירות ע״ח מכירת המחסן, ועוד כעבור זמן נתן עוד כמה צ׳קים ע״ח מכירת המחסן, אבל בפרעונות האחרונים לא רצה מנהל המכירות לקבל תשלום יותר.

וטוענת המורשה למה קבלה הצ׳ק הראשון לא בתורת הסכמה על המכירה אלא מחמת הצעקות של ראובן שמפסיד מחמת שינוי התעריפים ומטעם זה נתנה לו 20.000 ל״י לחשבון השיפוצים, מפני שהתביישה מחמת הצעקות של ראובן ועשתה מה שעשתה על אחריותה בלבד. וטוען מנהל המכירות שזה דבר ידוע שבלי הסכמה של בעל החברה על המכירה אין לאף אחד שום כח להסכים, והיות שבעל החברה היה מעונין למכור את כל המחסנים, ובשום אופן לא היה מעונין למכור רק מחסן אחד, וכשקבלו התשלומים, בדעתם היה אם יצליחו למכור את כולם, יהי׳ ראובן זכאי למחסן הפינתי שבחר בו, ובשום אופן לא אמרו לך חזק וקני, וגם כשראה שראובן התאים מנעול מחה, ומה שעזר לו בעצה ובפועל בשיפוצים הוא מחמת נדיבות הלב וכי היכי דלא לטרדן, כי היה מטריד אותו כל שעה בענינים שונים בנוגע לשיפוצים.

ומה שהחתים את ראובן על החוזה, כך דרכו היה שקודם כל לא יהיו בעיות מצד הקונה, ואח״כ היה מביא את החוזה לבעל החברה. וקרו מקרים שבעל החברה היה מסרב למכור והיו כל הפעולות בטלות. ובמקרה דנן כיון שבעל החברה התנגד למכור רק מחסן אחד, כל הפעולות וההכנות בטלות ומבוטלות. ומנהל המכירות אין לו שום יפוי כח לגמור את המכירה בלי הסכמה מפורשת של בעל החברה. כמובן שאין כאן שום בעיה על הכסף ששילם ראובן, ולא יפסיד כלום.

השאלות לדיון

א. תוקף קנין כסף בלי חוזה.

ב. תוקף מכירה ע״י המנהל נגד הסכמת בעה״ב.

המקורות להלכה

א

הנה אף במקום שכותבין שטר אם התנה הלוקח ואמר אם ארצה אקנה בכסף ואם ארצה אקנה בשטר ונתן הכסף על תנאי זה ה״ז קיים ואין המוכר יכול לחזור בו, אין זה אלא כהתנה הלוקח בשעת נתינת הכסף, אבל בלא התנה הלוקח הגם שכתיבת השטר היא לטובת הלוקח דלא סמכה דעתיה, אבל כיון שמנהג המדינה הוא בכתיבת שטר שנותן הכסף סתם על דעת המנהג הוא נותן, דמנהג בממונות ה״ז כאילו התנה בפירוש. לכן בנידון דידן שהמוכר לא חתם על החוזה ורק הקונה, הוי ודאי פטומי מילי בעלמא, אף אי נימא שאין הוכחה ממה שלא חתם המוכר על החוזה שלא היה בדעתו להחליט את המכירה, מ״מ במה יקנה הלוקח, הלא לפי מנהג המדינה לא סמכה דעתא דלוקח לקנות בלי חוזה, וראובן הלוקח הלא חתם על החוזה ורצה בחוזה אם דיעבד או לכתחילה. אלא דראובן טוען שמנהל הענינים בקריה עזר לו בשיפוצים שעשה במחסן, ולא יהיה מנהל הענינים אלא כשליח בעלמא, ה״ז כרשיון שיעשה חזקה, אלא דכבר פסק בערוך השלחן סי׳ קצכ ס״ק יז דבמקום שהמנהג שלא לקנות בלי שטר אינו קונה בחזקה עיי״ש. אבל מסופקני בנידון דידן אם המנהג הוא לכתוב שטר או שהמנהג הוא שלא לקנות בלא שטר. דאם המנהג לכתוב שטר אין זה אלא בנתינת כסף לחוד, אבל אם עשה חזקה אפילו במקום שכותבין שטר קונה בלי שטר בחזקה לחוד, כמש״כ הר״ן פ״ק דקדושין, אבל אם המנהג הוא שלא לקנות בלי שטר, המנהג הוא כמו תנאי, ואינו קונה בלי חוזה, לא רק בכסף אלא אפילו בחזקה.

ועי׳ בשו״ת תורת חסד סו״ס קעט לדעת הפוסקים דלא קני בחזקה באתרי דכתבי שטרא עד שיכתוב שטר, אם זה דוקא בחזקה דלאלתר, אבל אי החזיק שני חזקה, ומה גם אם הוציא הוצאות בקרקע שהחזיק, איכא למימר דכל כי האי ודאי יש מודעה רבא שגמיר וסמיך דעת הקונה בלא שטר לקנות. וכתב שאחר העיון נראה פשוט שגם זה לא מספיק לקיים המקח עד שיכתוב השטר משום דאין המוכר גומר בדעתו לגמור המקח עד שיכתוב השטר. ע״כ.

והנה מלשון רש״י קדושין כו,א בכסף במקום שכותבין שטר לא קנה, דכתב רש״י דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה ללוקח. משמע דעיקר הטעם במקום שכותבין השטר הוא משום חסרון סמיכת דעת של הלוקח, ואם הלוקח יאמר שבשביל חשבונות שלי מעולם לא היה בדעתי דוקא על חוזה, ע״ז כתב רש״י דכיון דרגילין בהכי יש לנו אומדנא דבודאי לא סמכא דעתי׳ דלוקח בלי שטר, ואם יאמר הלוקח שמעתה הוא מוותר על השטר מ״מ יכול המוכר לחזור קודם נתינת השטר, דאם אין גמירות דעת לקנין מצד הלוקח, ממילא אין כאן קנין גם מצד המוכר, דלא יתכן שמצד המוכר יהי׳ גמר קנין ומצד הלוקח אין גמירות דעת.

ומסקנת התורת חסד דבהוציא הוצאות במחסן שהחזיק יש בודאי הוכחה גמורה שסומך בדעתו ברצון גמור לגמור המקח בלי שטר, מ״מ אין המוכר גומר דעתו להקנות בלי שטר, קשה מאד, הא דמקום שכותבין השטר אינו קונה בלי שטר הוא משום חסרון סמיכות דעת הלוקח, אבל כשיש לנו הוכחה ואומדנא ברורה שדעת הלוקח לקנות בכל אופן במה שהוציא הוצאות בחזקה זו, מנין לנו שאין המוכר גומר בדעתו לגמור עד שיכתוב השטר, הלא כל עיקר השטר הוא לזכותו של הלוקח, ואם הלוקח מוותר על זכותו אין שום טעם שהמוכר לא יגמור בדעתו.

ונראה דסובר התורת חסד כיון דרגילין בהכי לכתוב חוזה, גם המוכר לא גמר בדעתו להקנות בלב שלם אלא כשיכתבו חוזה, אמנם עיקר היסוד של כתיבת החוזה היא לטובת הלוקח, אבל מכיון שרגילין בהכי גם המוכר לא סמכא דעתי׳ כל זמן שלא כתבו חוזה. וגם בנפל היסוד, דהיינו שברור לנו שאין הלוקח מעונין כלל בחוזה, מ״מ כבר לא נגמר המקח מצד המוכר כיון דהרגילות לכתוב חוזה. לכן נראה בנידון דידן לפי מה שפסק בשו״ע סי׳ קצב סעי׳ טז בהג״ה דחזקה קונה אף במקום שנהגו לכתוב שטר, אבל במקום שנהגו לא לקנות בלא שטר אינו קונה, ולפי התורת חסד אפילו הוציא הוצאות דמצד הלוקח יש לנו אומדנא דמוותר על השטר מ״מ מצד המוכר אין סמיכות דעת עד גמר הקנין כל זמן שלא כתבו השטר וחתמו עליו.

אבל מה דמסופקני הוא מה המנהג כנ״ל. ומה שכתוב בחוזה שלא נחתם ע״י המוכר דמה שנכנס הקונה במחסן שלא יהי׳ בזה תפיסת חזקה, הרי אין לחוזה זה כח שטר ומה שרשום בזה תנאים אין זה אלא חספא בעלמא, דממ״נ אם יש לזה כח שטר הלא בזה לבד קונה.

ב

הנה אם יתברר שמנהל המכירות תפקידו כעין מתווך ושליח של הבעלים רק על התיווך ולא על עצם החלטת המכירה, שזה מסור רק לבעל החברה, ודאי מה שהחזיק ראובן ומה ששילם כמה תשלומים, אין בזה שום הוראה על קנין המחסן. אבל בעצם אני מסופק בזה שהגביל הבעלים את מנהל המכירות שאין לו שום כח ובשום אופן להחליט על מכירה, כי מסתבר שמנהל המכירות יש לו גם כח להחליט על מכירה, ורק מה שמשאיר לו הבעלים כח ההחלטה הוא רק כלפי דייר שלא ידוע מה טיבו, והיות וזוהי חברה סגורה שלא יכניסו בשיכון זה בני אדם שאינם רצויים, אבל בראובן שבעל החברה הסכים והחליט שחברתו רצויה, לא מסתבר שיש איזה הסתייגות שמנהל המכירות וגם המורשה לחתום שלא יוכלו להחליט בעצמם על עצם המכירה של המחסן, ואין לנו שום אומדנא ושום גלוי דעת דתלו את מכירת המחסן דוקא בהסכמת בעל החברה, ואף אם אמר מנהל המכירות שרוצה דוקא בכתיבת חוזה מפני חשבונות של המוכר, ובסופו של דבר רק הקונה חתם על החוזה ולא המוכר, הא כיון דהיתה חזקה, פסק הב״י סי׳ קצב סעי׳ טז בשם הר״ן, וכ״כ ההמ״י בשם הרשב״א, דחזקה קונה בלא כסף ובלא שטר אף באתרא דכתבי שטרא, ומכש״כ בחוזה זה דאינו אלא לראיה בעלמא על סעיפים מיוחדים שהמוכר מעונין והקונה לא היה מעונין, ואינו שטר קנין שע״י שטר זה יקנה הקונה, דהקנין היה רק ע״י חזקה וכסף, דאם נחליט שמנהל המכירות הוא מורשה גם להחליט על עצם המכירה, וכן המורשה על החתימה אינה צריכה רשות מיוחדת לחתום על החוזה. ואם בכל זאת בעל החברה מתנגד למכירה זו של המחסן, אין זה אלא שביטל אחרי המכירה את השליחות של מנהל המכירות.

וראיתי דבר פלא בשו״ת מים חיים סי׳ יח: 

"הנה נפלה מבוכה גדולה בהני בי רב בשאלה איך שראובן נתן חפץ לשמעון למכור בסך כ״ז זהובים ולקח שמעון החפץ מיד ראובן והלך לשוק למכור ומכר החפץ ללוי בסך הנ״ל ממש וקבל מעות מיד לוי ומסר לו החפץ ולא שינה שליחותו כלל, ובתוך כך קדם ראובן ומכר החפץ הלז שביד שמעון ליהודה בסך הנ״ל ג״כ ונתוודע הדבר ע״י עדים בבירור שקדם מכירתו של ראובן ליהודה קודם שמכר שלוחו או סרסורו ללוי, לית דין בושש שמכירתו של ראובן הוי כמו ביטל שליחותו של שמעון, ולא ידענו אי מהני בכזה ביטול שליח ונתבטלה שליחותו של שמעון ואין מכירתו ללוי כלום וכו׳, או לא מהני בכזה ביטול שליחות כלל וכו׳. תשובה. יראה לפע״ד אם לא ידע לוי מהביטול שביטל ראובן שליחות שמעון, אף שמכירתו של ראובן ליהודה היה לפני עדים קודם שמכר שמעון ללוי, אין צריך לוי להחזיר המקח ליהודה, כי אף שיכול ראובן לבטל שליחות שמעון, אם לא הודיעו ללוי ולא לשמעון הביטול לא מהני הביטול כלל, ודמיא להא דאיתא בשו״ע חו״מ סי׳ קכב סעי׳ ג שאף שיכול לבטל הרשאה ואפי׳ אם כתב בהרשאה שהקנה לו הממון אג״ק כמבואר בש״ך ס״ק ט, מ״מ אם לא ידע הנתבע מהביטול אין הביטול נחשב לכלום וכו׳. וע״ש בסמ״ע ס״ק ה שהביא בשם הב״י והד״מ דאף דידע השליח שביטלו, אם הנתבע לא ידע, פטור הנתבע וכו׳. ועי׳ בסי׳ קכג בסמ״ע ובש״ך שם ס״ק יד. מכל הדין מוכח דאם הנתבע לא ידע מהביטול אינו ביטול כלל", ועיי״ש שהאריך בזה.

והחידוש הזה קשה להולמו. דהנה בביטול יש לפרש בתרי אנפי:

א׳ שמבטל כח השליח שהי׳ כבעלים, שמכאן ולהבא יהי׳ כאיש זר, וזר לא יכול למכור חפץ של אחרים.

ב׳ שיבטל את מעשה השליח, וכמו שיכול לבטל מה שעושה בעצמו כן יכול לבטל מה שיעשה השליח עבורו.

ובמקרה דנן אה״נ דכל זמן שלא ידע השליח שביטלו מתורת שליחות עדיין הוא כבעלים על המכירה, אבל ביטול מעשה השליח, מה זה גורע אם לא ידע השליח או הקונה מביטולו של המעשה, דהלא יכול אדם לומר מה שאעשה גירושין מכאן ועד עשרים שנה יהא בטל, כמו שפסק הרמב״ם בהל׳ גירושין פ״ו, כ״כ יכול לבטל מה שיעשה השליח עבורו, ומה שמדמה לביטול הרשאה, שם משום פסידא דנתבע נגע בזה, ואף שנתחייב המורשה בדין אין המרשה יכול לסתור הדין בטענה שכבר ביטל שליחותי׳, דמ״מ הא עלול הנתבע להפסיד, משום זה לא מהני הביטול. והגאון בעצמו נגע בזה. וצ״ע.

בנוגע לנידון דידן אין לנו שום הוכחה דביטל השליחות, ואף אם ביטל השליחות ואין להם שום כח דכאיש זר הוא, או שמבטל מעשה השליח, מ״מ הא פסק הגאון מו״ה חיים הכהן רפאפורט זצ״ל דאם הנתבע לא ידע מביטול השליחות אין ביטולו ביטול כלל. טפי הלא לפי דברי המורשה לחתום וכן מנהל המכירות הלא בעל החברה לא ידע כלל ממכירת המחסן לראובן, ודאי לא ביטל השליחות אלא לאחר שהחזיק, והלא אמר בפירוש שנתוודע הדבר ע״י עדים בבירור שקדם מכירתו של ראובן ליהודה קודם שמכר שלוחו או סרסורו ללוי, ובנידון דידן כלל לא מבורר דבר זה שביטל שליחותם של מנהל המכירות והמורשה לחתום לפני שהחזיק ראובן במחסן.

ונראה מה שהוזכר שם של המורשה לחתום, אין זה כלל משום שהחוזה הוא סטנדרטי, דהלא בחוזה הזה אין כמה סעיפים עיקריים, היינו הקפדה של יראת שמים גם למי שיבוא אחרי הקונים הללו, ואמרו מפני שהחוזה הוא בשביל המחסן, הרי דהתאימו את החוזה באופן מיוחד בשביל המחסן, וממילא מה שהוזכר שם של המורשה בחוזה, הוא בדוקא, כי אין לבעל החברה שום ענין מיוחד במכירת המחסן, ואשר לפי״ז מה שקבלה המורשה את התשלום הראשון הוא מפני שהיא היתה המוכרת, ומה שנתנה השתתפות בשיפוצים אין זה מפני שלא יכלה לעמוד נגד הצעקות של ראובן, אלא מפני שהיא היתה המוכרת למעשה והסכימה למסור את החזקה לראובן.

והנה כשהחזיק ראובן - והתנה מנהל המכירות שרוצה דוקא שיכתבו שטר - והוציא הוצאות במחסן שהחזיק, הגם שהקונה סמך דעתו לקנות בלי שטר, אבל המוכר אינו גומר דעתו לגמור המכר בלי שטר, אין חזקה לבד קונה. וכן פסק בתורת חסד סס״י קעט. אלא כיון שגילה לנו מנהל המכירות שכל כוונתו בחוזה הוא מפני הסעיפים שלטובת המוכר, לכן כשחתם הקונה על החוזה הרי הסכים בהסכמה מוחלטת על הסעיפים, ומה שנוגע לקונה הלא כשעשה השיפצים והוציא הוצאות מצידו יש כבר סמיכות דעת גמורה ואין צריך שטר, וחזקה לבד קונה.

והנה בסי׳ קפב סעי׳ ב: 

"עבר השליח על דעת משלחו, לא עשה כלום ודוקא שהודיעו שהוא שליח של פלוני, לפיכך אע״פ שמשך או המשיך אם נמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח ומחזיר וכו׳", עכ״ל. 

ובסמ״ע ס״ק ז בס״ב בעבר על דעת משלחו לא כתב שאם התנה עמו בין לתיקון בין לעוות דלא מצי הדר ביה, דשם מיירי דשם בפיו לעשות כך וכך והוא עבר על דבריו, ותו לא שייך לומר שהתנה עמו בין לתיקון וכו׳ כיון ששם בפיו לעשות כך וכך עכ״ל. ומה זה נקרא עבר על דעת משלחו שבטל המקח, פסק המחבר שם בסעי׳ ט: 

"א״ל מכור בית סאתים ומכר לו בית סאה, ה״ז מעביר על דבריו ולא קנה הלוקח". עכ״ל. 

ובסמ״ע: 

"ה״ז מעביר על דבריו, דכיון דא״ל מכור לי בית סאתים גילה דעתו שצריך מעות כדי בית סאתים והשתא דמכר לו בית סאה יצטרך למכור גם בית סאה שנייה ונמצא שירבו עליו שטרות המכירה ולא ניחטא ליי לאינש בזה, משא״כ אם מכרה יחד בפעם אחת דאז הי׳ מכרם שניהם בשטר אחד". עכ״ל. 

ולפי״ז דוקא דהוי קפידא משום אפושי שטרא, אבל אם לא מקפיד על אפושי שטרא, כגון בנידון דידן דהמוכר היה מעונין למכור את כל המחסנים לששה או לשבעה אנשים, הגם שנקבל דברי השליח שהמוכר גילה דעתו שצריך מעות כדי ששה או שבעה מחסנים, אין זה נקרא מעביר על דעת בעל הבית אפילו אם ימכור השליח רק מחסן אחד, דאם לא ימכור היום כל המחסנים ימכור בבוא הזמן מחסן מחסן, דמה שיצטרך למכור בית סאה ואח״כ עוד בית סאה בזמן מאוחר יותר והוא הלא זקוק לכסף, אין זה קפידא ולא בטל המקח. ועי׳ בדרישה במה שהאריך ביותר בענין זה, ואנו אין לנו אלא מה שכתב בסמ״ע.

אבל בנתה״מ שם סעי׳ ט בהא דכתב הסמ״ע דהטעם משום אפושי שטרא, כתב דלפי״ז במטלטלין כה״ג כגון שא״ל מכור לי כור חטים ומכר לתך דליכא משום אפושי שטרא המקח קיים, וזה תימה דהא מבואר בסי׳ ר סעי׳ ז בהגהה דמכר לו כור בשלושים שיכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה מטעם שכתב הסמ״ע בס״ק יז כיון שגילה דעתו ואמר כור דודאי צריך היה לכל המעות, וכל זמן שלא נגמר מכירת כל הכור לא נגמר הקנין אפילו עשה משיכה או הגבהה בכל סאה, וכיון שיכול לבטל קנין שעשה המוכר עם הלוקח מהאי טעמא יכול לבטל ג״כ קנין שעשה השליח עם הלוקח במקצת הכור, דלא עדיף קנין שעשה השליח עם הלוקח מהקנין שעשה המוכר בעצמו עם הלוקח, כיון שגילה דעתו שצריך למכירת הכור דוקא. עיי״ש במה שהביא דעת הר״ן דאין מכירת השליח בלתך קיים כי אם כשיכול למכור גם הלתך השני. ולפי״ז אם השליח הוא המוכר ודאי ניחא לי׳ שימכור יד על יד, ושיהי׳ קנין ללוקח תיכף, מטעם דאמר בש״ס דטבא לך עבדא לך דאז ממ״נ יהי׳ לו למשלח טובה, שאם לא ימצא מי שיקנה הלתך השני מ״מ לא יתבטל המקח אף ... (חסר כאן וחבל על דאבדין).


תגיות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il