הערה על פסק 12797 - חיוב על סמך שכנוע פנימי

טענת ברי וחיוב שבועה על סמך שכנוע פנימי

הערה בשולי פסק מס' 12797 של כבוד ביה"ד כוכב יעקב: (והתייחסות גם לפסק מספר 1878)

הריני מוסיף הערה בשולי הדברים, שאינה משפיעה על תוצאות הפסק עצמו, אבל חשובה בפני עצמה לדעתי.

כבוד בית הדין כתב בעניין חיוב שבועת היסת לנתבע, על פי טענת התובעת שהוא שלח יד במחשב שלה וגנב קבצים וכו':

ולכאורה הודאת הנתבע שיש לו ענין באנשי קשר של התובעת הם "רגלים לדבר" ויש לחייב שבועה, ואין צורך שתטען התובעת שראתה ממש אלא מספיק שטוענת ברי על סמך הרגליים לדבר, כפי שהביא הפ"ת עה,יח בשם הרדב"ז א,תלז...

הצד לחייב שבועה, לפי בית הדין, הוא על פי הרדב"ז מובא בפת"ש.

הרדב"ז שם דייק בדברי הרמב"ם (טוען ונטען א,ז):

אין משביעים שבועת היסת אלא על טענת ודאי, אבל על הספק פטור. כיצד? כמדומה לי שיש לי אצלך מנה... דבר פלוני נגנב מביתי ולא היה שם אלא אתה, קרוב בעיני שאתה גנבתו...

וכתב הרדב"ז:

טעמא דאמר "קרוב בעיני", אבל אם 'טען ברי לי שאתה גנבתו', משביעים אותו, אע"ג דאינו טוען שראה אותו שגנבו, מ"מ כיון שטוען ברי משביעים אותו...

ולעניות דעתי קשה להסתמך על הרדב"ז כדי לחייב שבועה, בגלל שלפי הרדב"ז טענת ברי בנויה על מידת השכנוע הפנימי שיש לטוען, ואינה בנויה על בחינה של המציאות על ידי בית הדין באופן אוביקטיבי. והרי בסוגית פתח פתוח בכתובות י. נאמר:

...אמר ליה רב נחמן אסבוהו כופרי מברכתא חביטא ליה... מהימן ומסבינן ליה כופרי. רב אחאי משני כאן בבחור כאן בנשוי.

וברש"י שם ד"ה מברכתא כתב: "זונות העיר... חובטות ושוכבות תמיד לפניו לזנות מאחר שהוא בקי בפתח פתוח". וכתב בד"ה בחור: "לא מהימן ומסבינן ליה כופרי על שמעיז פניו. נשוי מהימן ולא מסבינן ליה כופרי".

הרי נאמר שם שבית הדין בוחן את טענת הברי של הטוען כך, ואינו מסתמך על השכנוע הפנימי של הטוען. לפי תירוץ רב אחאי בסוגיא שם, טענת פתח פתוח של בחור לא מתקבלת, בגלל שלפי בחינה אוביקטיבית של בית הדין הוא אינו בקי בטענת פ"פ, ולכן טענתו בנויה על שכנוע פנימי בלבד ואינה עומדת בבחינה של המציאות. וכך פסק הרמ"א (אה"ע סח,ו). וגם לפי ההסבר הראשון של הגמרא, שטענת הבחור מתקבלת, היא מתקבלת רק על סמך זה שבית הדין תולה שהוא אכן בקיא בגלל שהוא פוקד את זונות העיר, ולכן מלקים אותו על כך. וכך פסק השו"ע (שם, וע"ש בח"מ סק"ז).

נמצאנו למדים שאין טענת ברי נמדדת על פי השכנוע הפנימי של הטוען כך, אלא לפי בחינה מדוקדקת של בית הדין של המציאות.

לפי זה, גם ההמשך של הפת"ש שם קשה להולמו, שכתב כי לפי הרדב"ז טענת ברי של הטוען מתקבלת אפילו אם בית הדין אינו מכיר כלל את הנסיבות והרגלים לדבר של הטענה, אלא מסתמך על הטוען בלבד. וזה, כאמור, נראה קשה מהמקור בכתובות הנ"ל.

דברי כבוד בית הדין בכוכב יעקב שלפנינו מצטרפים לדבריהם בפסק אחר (מספר סידורי 1878), אודות ילד שפגע ברכב חונה עם בימבה, ובעל הרכב טען שהילד סדק את פגוש של רכבו. התובע טען לפני בית הדין כך:

"אין מאה אחוז אבל בדירוג מאחת עד עשר, תשע מתוך עשר אני בטוח שהשבר נגרם מהבימבה, כי שטפתי את הרכב יום לפני כן. בנוסף, שכנה סיפרה לסבתא על עוד מקרה אחר שנגרם סדק לפגוז' מחמת מכה של בימבה".

בית הדין, בפרק ד שם, התייחס לטענת התובע כטענת ברי כדי לחייב את הנתבע לצאת ידי שמים (מחמת טענת ברי שמולה נטענת טענת שמא). וזה צעד יתר על דברי הרדב"ז, שהחשיב את הטענה כטענת ברי לענין שבועת היסת בלבד.

וכל זה קשה עלי, כאמור. שכנוע פנימי של תובע "תשע מתוך עשר", אינו מדד כדי להחיל על טענתו דין של טענת ברי. רק בחינה מדוקדקת של בית הדין, האם אכן בימבה יכולה לסדוק פגוש של רכב, כאשר הבימבה יוצאת מכך בלי פגע, יכולה להחיל על המקרה מעמד של טענת ברי. כמו כן, בחינה אם התובע ראה את הפגוש שלם יום או יומיים לפני הפגיעה, יכולה להיחשב טענת ברי.

אמנם, בית הדין סייג דבריו בסוף הפרק הנ"ל:

"אבל יש פקפוק, שמא הברי אינו טוב כל כך כי הוא רק בדרגה 9 מתוך 10, ונובע מאומדנא והסתברות של התובע ולא מידיעה ברורה".

ולי נראה שאין פקפוק כלל אלא אין להחיל דין טענת ברי על טענה, אפילו אם הטוען טוען "עשר מתוך עשר", בלי שבית הדין בחן המציאות והשתכנע שיש רגלים לדבר המצדיקים להחשיב המצב כרגלים לדבר (לסוברים שמועיל).