מנהג המדינה בפיטורי עובד, והאם גם מוסד פרטי חייב בזה?

כרך ז פס"ד המתחיל בעמוד קיד

המקורות להלכה

״מוסד פרטי״ היינו שאינו יונק וניזון מכספי הצבור, קרי הממשלה, ויתכן אף שנתמך ע״י גופים ציבוריים, מ״מ כשמו כן הוא, ואינו כפוף למנהגי הצבור והחברה. אלא שעובדים במוסד פרטי מודעים לעובדה זו, ואם מפעם לפעם מעוררים העובדים בעיות, אבל כיון שברור להם שזה ענין פרטי של המנהל, הרי כמו כל סכסוכי עבודה בין פועל לבעה״ב, יד הפועל על התחתונה. כי מנהג המדינה אינו תופס מלכתחילה לגבי עובדים אלה.

משא״כ מוסד כמו ק״ה שבעליו מצהירים השכם והערב ובצדק שאין זה מוסד פרטי, אלא מוסד צבורי במשמעות המלאה של המילה, כי הוא ניזון ויונק כל כולו מכספי הצבור קרי הממשלה, לא פחות מהחינוך העצמאי, והחינוך העצמאי אף שהוא סוברני במהותו, אך כיון שתקציבו הוא מהממשלה הוא כפוף למנהגי המדינה ביחסים שבין העובד למעביד. מכש״כ שאין טעם למה ומדוע שק״ה לא יהיה כפוף למנהגי המדינה ביחסים שבין עובד למעביד. ואם תקציב המלמדים בק״ה עד כתה מסויימת הוא מהחינוך העצמאי, ומכתה זו ואילך אין המורים והמלמדים משובצים בחינוך העצמאי אלא כאברכים חברי כולל, אלה הם בודאי חשבונות כספיים של העומדים בראש ק״ה, ואין אנו מחוייבים לחטט בחשבונות הללו, אבל בכלל הענין, כפי האמור והמובן מאליו, שק״ה הוא מוסד צבורי לא פחות מהחינוך העצמאי וכל ההנהגות שבין עובד למעביד החלים על החינוך העצמאי חלים על ק״ה, ואין הנהלתו יכולה להשתמט בכסויי תירוצים מחובה זו. והיות שמנהג המדינה מחייב כמו שמפורש במשנה ריש בבא בתרא הכל כמנהג המדינה, ומחייבים את השכן בהוצאה גדולה של גזית, ה״ה אם המנהג להודיע למפוטר מהעבודה בזמן הקבוע לזה, ואם לא הודיעו בזמן המסויים אין הפיטורים חלים, וחייבים לשלם להעובד המפוטר עד שנת הלימודים הבאה את המשכורת וכל ההטבות אף שיושב בביתו, כי הני אכלושי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי, כי זה דין במלמדים, דאינו כפועל בטל, ה״ה במקרה דנן חלים על הנהלת ק״ה כיון שלא פיטרו אותו ע״י מכתב בזמן הקבוע לפי מנהג המדינה, הרי ק״ה חייב לשלם למלמד כל משכורתו לרבות גם כל ההטבות בלי שום השתמטות.

ואף אם הי׳ ברור למלמד שמקבלים אותו רק בתור נסיון, ואף אם נרמז לו שלא עומד בנסיון, אך מכיון שעל כל ההערות שהעירו לו מצא אמתלאות לתרץ את עצמו, אין זה אפילו רמז שלא עמד בנסיון. בכל אופן סביר להניח שהמנהג לשלוח מכתב פיטורין בזמן המקובל חל גם על מקרה כזה.

ובר מן דין נראה עפ״י מה דגרסי׳ ב״מ סוף פרק האומנין (פג.): 

"רבה בר בר חנה תברו לי׳ הני שקולאי חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב, א״ל הב להו גלימייהו, א״ל דינא הכי, בתמי׳, א״ל אין, למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו, אמרו לו עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי, א״ל זיל הב אגרייהו, א״ל דינא הכי, בתמי׳, א״ל אין, וארחות צדיקים תשמור". 

מבואר מזה דאף שלפנים משורת הדין אינו מחוייב כיון דעשו לו הפסד גדול, וכמ״ש בתוס׳ לעיל כד ב, והגם שהם טרחו להבל ולריק, מ״מ בשביל רבב״ח דינא הכי, ורב חייבו לשלם. ופסק הב״ח טור חו״מ סי׳ יב ס״ק ד דכן נוהגים בכל בי״ד בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון ואע״פ שאין הדין כן. ובשביל רבב״ח למען תלך בדרך טובים הדין כן אע״פ שיתכן שרבב״ח לא היה עשיר, ומכ״ש אם היה עשיר.

ולפי״ז בנידון דידן אפילו נימא דלא קבלו את המלמד לפי התנאים ומנהג המדינה, וק״ה היא כעיר חדשה, סוף סוף תחול על ק״ה החובה מטעם למען תלך בדרך טובים, המנהג שהוא ודאי דרך טובים כדי שלא ישאר המלמד ובני ביתו רעבים ללחם באין כל. וארחות צדיקים תשמור.