חיוב הנתבע לבוא לדון בבית דין שבעיר

תיק מי/03/22.

פסק דין בענין בחירת בית דין לדיון

רקע

משפחת א. הזמינו חתונה באולם אירועים. שולמה מקדמה בעת חתימת חוזה ההזמנה. עקב התפרצות מחודשת של מגיפת הקורונה, התבטל האירוע.

משפחת א תבעה ממר י., שהוא הבעלים של החברה שמפעילה את המקום, לקבל בחזרה את המקדמה. לאחר שהם לא קבלו מענה תבעו את מר י. בבית דין מצפה יריחו. מר י. נעדר למספר חדשים ולכן לא היה ניתן לקיים את הדיון בנוכחותו [ראה מס"ד 13632, ובהחלטה בסופו].

בית הדין קיים דיון עם השותף של מר י. השותף טען שהוא אינו הבעלים של החברה ולא יודע את פרטי האירוע, וצריכים לחכות עד פורים כאשר מר י. יחזור. ברם כעת השותף אמר שמר י. מסרב לבא לבית דין במצפה יריחו בגלל ערעור שלו על פסק דין קודם של בית הדין, שלא נוהל לפי שביעות רצונו.

כאשר מר י. חזר, בית הדין פנה אליו לצורך קביעת תאריך לדיון. מר י. טען שוב שאיננו מעונין להופיע לפני בית הדין מצפה יריחו, וטען שאין לבית הדין מעמד של בית דין קבוע בגלל שאין בית קברות במצפה יריחו. לסימוכין, הוא ציין לסמ"ע יד,יא.

פסק דין זה סובב והולך בעקבות השאלה האם י. יכול לסרב להופיע לפני בית דין מצפה יריחו בטענה הנ"ל.

פסק דין

בית הדין דוחה את טענת מר י. מכמה סיבות:

א.      מעיקר הדין.

ב.      מכח המנהג שחייבים להידיין לפני בית דין קבוע בעיר.

ג.       על פי מה שהסמ"ע מסיים שם בדבריו: "וע"ש שכתב עוד שאין בדינים אלו אלא מה שעיני הדיין רואות, והביאו בד"מ ע"ש".

נפרט בע"ה.

א. מעיקר הדין אין ממש בטענת הנתבע.

הגמרא בסנהדרין לא: אומרת:

"אמר אמימר הילכתא כופין אותו וילך למקום הועד (כאשר יש ויכוח בין התובע והנתבע איפה להתדיין, בעירם או בבית הועד). א"ל רב אשי לאמימר והא אמר רבי אלעזר כופין אותו ודן בעירו? הני מילי דקאמר ליה לוה למלוה, אבל מלוה? עבד לוה לאיש מלוה".

פירוש הדבר, שאם המלוה דורש ללכת להידיין בבית הועד, "וועד תלמידי חכמים הרבה שיהא זה בוש מהם", כפירוש רש"י שם ד"ה התוקף, שומעים לו, מהטעם ש'עבד לוה לאיש מלוה'. מיהו אם הלוה דורש להידיין בבית הועד, לא שומעים לו, מהסיבה שנאמרה שם בגמרא:

"אמר לפניו רבי אלעזר, רבי מי שנושה בחבירו מנה, יוציא מנה על מנה?!".

וכך פסק המחבר חו"מ יד,א כלשון הרמב"ם סנהדרין ו,ו, שהמלוה יכול להוציא את הלוה מעירם לבית הועד, אבל הלוה לא יכול להוציא המלוה לבית הועד.

הרא"ש סנהדרין ג,מא הוסיף, על פי הגמרא בב"ק קיב: שאם יש בית דין גדול בדור, היינו בית דין שהוא הסמכות העליונה בין בתי הדין, גם הלוה יכול לכוף למלוה להידיין שם, והרמ"א מביא את דבריו. הוספה זו אינה רלוונטית היום, בגלל שכיום אין בית דין גדול שכל בתי הדין מקבלים אותו כסמכות העליונה בין בתי הדין, ולכן חוזרים לפסיקה שמבוססת על הגמרא בסנהדרין, שהמלוה יכול לכוף ללוה לצאת לבית הועד, והלוה לא יכול לכוף למלוה לצאת לשם.

ועיין ברא"ש הנ"ל שכתב:

"ולאו דוקא לוה ומלוה אלא אפילו גזילות ומו"מ ומתנות וירושות וכל דבר שיש בו תובע ונתבע, דהאי טעמא דרבי אלעזר שלא יוצא מנה על מנה שייך בכל תובע".

וכך פסק הנמוק"י שם וכך פסק הרמב"ם הנ"ל והשולחן ערוך הנ"ל.

ברם, הרמ"א שם יד,א הוסיף על דברי המחבר, שכל זה מדובר כאשר התובע והנתבע גרים באותו עיר, ויש ויכוח אם לצאת להתדיין בבית הועד או לא. בזה יש למלוה עדיפות על הלוה והוא יכול לחייב אותו להידיין בבית הועד. אבל אם התובע והנתבע גרים בערים שונות, התובע צריך לבוא לעיר של הנתבע, והמלוה אינו יכול לחייב את הלוה לבוא אל עירו, וז"ל הרמ"א:

"התובע צריך לילך אמר הנתבע אם הוא בעיר אחרת, אע"פ שבעיר התובע הבית דין יותר גדול".

הד"מ יד,ג הביא את מקור הדין מהמהרי"ק א, שכתב:

"דבר פשוט שאין התובע יכול לכוף לנתבע שילך חוץ לעירו לדון שם...".

משמע שזה מעיקר הדין. הד"מ הביא גם דברי התרומת הדשן שה, שכתב דין זה, מיהו מדבריו משמע שכך המנהג ולא מעיקר הדין. בין כך ובין כך, התובע צריך לבא לעיר של הנתבע לדון שם.

לאור הנ"ל, הבא נתבונן בנידון דידן.

בנידון דידן התובע ונתבע גרים בערים שונות. לפי הפסיקה הנ"ל, על התובע לבא לעירו של הנתבע והתובע אינו יכול לחייב את הנתבע לבא לעירו. והנה, זה בדיוק מה שקרה! התובע בא לעירו של הנתבע, דהיינו מצפה יריחו, ותבע הנתבע לדין בעירו! יש כאן קיום פסיקה זו. אם כן, איזו סמכות יש לנתבע לומר שהוא מוציא את התובע לעיר אחרת?! לא נאמר ברמ"א שהנתבע יכול לבחור בית דין שהוא מעונין בו, והתובע חייב ללכת אחריו לבית דין שהנתבע בחר! אם הדין היה כך, הנתבע יכול לדרוש להידיין בבית דין מרוחק והמלוה יוציא מנה על מנה, ויש כאן היפוך היוצרות. נאמר רק שהתובע חייב לבא לעירו של הנתבע. והרי בנידון דידן, התובע קיים פסיקה זו.

כאמור, אין שום פסיקה שמאפשרת לנתבע לסרב לדון בעירו כאשר התובע תובע אותו בעירו.

סיכום פרק זה:

מעיקר הדין, התובע צריך לבא לעיר הנתבע ולתבוע אותו לדין בעירו. זה מה שקרה בנידון דידן. התובע, תובע את הנתבע לדין בבית דין מצפה יריחו, שזה מקום מגורים של נתבע וגם מקום העסק. אם כן, הנתבע חייב להידיין בבית דין מצפה יריחו והוא אינו יכול לחייב התובע להידיין במקום אחר.

כל הנ"ל כתבנו מעיקר הדין, בלי להזדקק לפסיקת "בית דין קבוע בעיר". עכשיו נדון על כללי בית דין קבוע בעיר והאם זה תלוי בכך שיש בית הקברות בעיר.

ב. האם דין בית דין קבוע בעיר תלוי בכך שיש בית הקברות בעיר?

הרמ"א יד,א כתב:

"וכל זה מדינא, אבל כבר נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש בית דין בעיר, אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו לבית דין אחר, כי אין לנו עכשיו בית דין הגדול או בית הועד, ולכן לא יוכל לדחותו".

ועיין ד"מ יד,ב שהביא מקור לפסיקה זו מדברי המרדכי סנהדרין תשט בשם האור זרוע תלז:

"כל היכא שיש בעיר מומחה, שיודע דין תורה לאמיתו, הרי זה דן בעירו בעל כרחו של תובע או של נתבע ולא מצי שום אחד מהם למימר נלך לבית הועד או לב"ד הגדול מפני הרמאין שלא ידחו עצמם מן הדין ותו דליכא לנו עכשיו מקום הוועד. וכן השיב רבי שמשון משנץ לרבי יעקב מקינון ז"ל וז"ל: חרם של מנהג בית דין הגדול בעירינו אודיעך, שאין אחד יכול לומר לבית דין הגדול או למקום הועד קאזילנא..."

והד"מ הוסיף על כך: 

"וכ"כ מהרא"י בפסקיו סה דכל מקום שיש בית דין בעיר וקבלו עליהם בני העיר, אין אחד יכול לומר שרוצה לדון חוץ לעיר אע"פ שחשובים יותר במקום אחר, והמנהג שכל השייך לבית החיים שלהם שייך לאותו בית דין עכ"ל".

מבואר שהחידוש של בית דין קבוע בעיר, הוא שכאשר יש בית דין קבוע הצדדים לא יכולים לומר שהם רוצים ללכת לבית דין הגדול או לבית הועד.

אם כן, כאשר תרומת הדשן הוסיף על הדין הנ"ל, שכל הקשור לבית החיים שלהם שייך לאותו בית דין, כוונת הדברים שאין אחד שהוא גר באיזור בית הדין וקשור לבית החיים, יכול לומר שרוצה להידיין בבית דין הגדול או בבית הועד, אלא הוא כפוף לבית דין של בית החיים.

מדובר באחד שגר בכפר שאין בו בית דין, ודורש ללכת לבית דין הגדול בטענה שאין בכפר שלו בית דין! על כך מחדש תרומת הדשן, שאם הכפרים משתמשים בבית החיים ויש בית דין קבוע במקום בית החיים, בית דין של בית החיים הוא הוא בית דין הקבוע של הכפרים שמשתמשים בבית חיים זה, ולכן הוא לא יכול להוציא את הבעל דין שלו לבית דין הגדול.

אין כאן זכר לכך שרק עיר עם בית החיים, דין בית דין הקבוע בעיר, עליו! אלא נאמר שכאשר אין בית דין קבוע במקום, בית דין של בית החיים הוא הוא בית הדין הקבוע של כפר זה.

בנוסף לכך, הרמ"א לא פסק את דברי תרומת הדשן להלכה. ואם היה כאן קביעה שבית דין קבוע רק קיים בבית דין של עיר עם בית החיים, למה הרמ"א השמיט דין מרכזי שכזה?

ועוד, מה הסברא לומר שרק בית דין בעיר עם בית החיים יש לו דין בית דין קבוע?

ובנוסף, בכל הסוגיות שדנות בבית דין בעיר, כגון זה של סוף סנהדרין הנ"ל, לא מוזכר שמדובר בעיר שיש לו בית הקברות דווקא!

ולכן נראה כמו שכתבנו, שכוונת תרומת הדשן היא להגדיר איזה כפרים שאין להם בתי דין, כפופים לבית דין של העיר המרכזי. אין כוונתו לפסוק שרק עיר עם בית הקברות, יכולה לזכות לבית דין קבוע בעיר.

לכן, הואיל ובמצפה יריחו יש בית דין קבוע, שמרא דאתרא הקים ויושב בראשו, ורשויות הישוב פונים אליו לפתור סכסוכים בתוך הישוב, דינו כבית דין קבוע בעיר, אע"פ שאין למצפה יריחו בית הקברות אלא נזקק לבית הקברות של מעלה אדומים (שממוקם במישור אדומים).

ואפילו אם נקבל את הסברו של מר י. בסמ"ע, שרק בית דין בעיר עם בית החיים יש לו דין בית דין קבוע, יוצא לדינא שבית דין הקבוע של האיזור, הוא בית הדין הקבוע של מעלה אדומים. אם כן, מר י. יכול לדרוש שהדיון יתקיים בבית דין של מעלה אדומים. אין דברי הסמ"ע, גם להסבר של מר י. מאפשרים לו לבחור בית דין בעיר אחרת. שהרי בית דין הקבוע של האיזור זה בית הדין של מעלה אדומים. למיטב ידיעתינו, אין בית דין קבוע במעלה אדומים שפועל מטעם רשויות העיר. יש בית דין בשכונת מצפה נבו שרבני העיר מפנים לשם תיקים שבאים אליהם. וא"כ, אולי בית דין מצפה נבו יכול להיחשב בית דין קבוע של מעלה אדומים.

סיכום פרק זה:

עיר שיש לה בית דין קבוע, דין בית דין קבוע עליו גם אם אין בו בית הקברות. כפרים שאין להם בית דין קבוע, כפופים לבית הדין של העיר המרכזי שיש בו בית דין קבוע, אם הם משתמשים בבית החיים של עיר זה.

ג. "אין בדינים אלו אלא מה שעיני הדיין רואות".

עיין ד"מ ובעקבותיו סמ"ע הנ"ל, שכתב בשם תרומת הדשן, שבדינים אלו אין אלא מה שעיני הדיין רואות. דברים אלו נכתבו בסימן פג כאשר תה"ד דן בחשש שהצדדים ינסו לעקב את הדין על ידי טענות מטענות שונות.

בנידון דידן, כאמור, מר י. נעדר לכמה חודשים והיה מעודכן שהתובעים מחכים לדיון מולו. הוא היה מעודכן גם בדיון שהיה מול שותפו. גם כאשר מר י. חזר, הוא לא יצר קשר עם התובעים, וגם כאשר בית הדין פנה אליו, הוא העלה את טענתו שאינו רואה עצמו מחוייב להידיין בבית הדין של מצפה יריחו, אבל הוא לא יזם קביעת בית דין חלופי.

מכל זה, נראה שמר י. אינו 'זריז ונשכר' לסגור את העניין מול התובעים. אם כן, גם אם נאמר שאין לבית דין במצפה יריחו דין בית דין קבוע, יש חשש שאם בית הדין יאפשר לפנות לבית דין אחר, התביעה תמסמס כמו שנעשה עד כה.

סיכום פרק זה:

בעיני בית הדין, כדי לאפשר זירוז הדיון, טוב להתדיין במצפה יריחו ולא להתחיל פניה לבתי דין אחרים שיש בזה חשש שהתביעה תימרח.

החלטות:

1.    בית הדין, לפנים משורת הדין, נותן למר י. 10 ימים להמציא לבית הדין שטר בוררות חתום על תיק זה מול בית הדין הקבוע במעלה אדומים אם יש כזה, או בית הדין במצפה נבו. 

2.     אם תוך 10 ימים הנתבע לא יגיש הסכם בוררות חתום על ידי בית דין מעלה אדומים, הדיון יחזור לבית דין זה.

3.     אם מר י. ימשיך בסירובו להתדיין בבית דין של מצפה יריחו, בית הדין יכתוב כתב סירוב ויאפשר לתובעים לפנות לבית משפט.

פסק הדין ניתן ביום כ"ז אדר ב תשפ"ב, ‏30 במרץ 2022.

בזאת באנו על החתום