דמי תיווך למי שלא שמע מהמתווך אלא ממי ששמע ממנו.

כרך ז פס"ד המתחיל בעמוד קמב

בנידון קנה דירה שלא הוצעה לו ע״י המתווך באופן ישיר מהו שכרו של המתווך והאם החוב למתווך הוא בעת ביצוע העיסקה או בעת התביעה.

הנידון

מתווך שירד לדין עם בעה״ב כדי לברר אם עפ״י דין מגיעים לו דמי תיווך על עיסקה שהתבצעה לפני שנתיים, כיון שהמתווך לא תיווך את העיסקה לא למוכר וגם לא לקונה אלא עבור אחיו של הקונה. שווי העיסקה היה 72.000$, ומאז העיסקה ירד ערך השקל, ותובע לשלם לו לפי דולרים.

המקורות להלכה

לו היה המתווך מציע את העיסקה לקונה ולא למוכר אף שהמנהג שבמכר מקבל המתווך שני אחוז מכל צד, במד״א אם הציע לשני הצדדים, אבל אם הציע רק לצד אחד היינו הקונה בכח ולא למוכר, אין לו אלא החצי היינו אחוז אחד מצד הקונה. ובמקרה דנן גם לקונה לא הציע אלא לאמא של הקונה בכח, והקונה למעשה שהוא הי׳ אחיו של הקונה בכח שלא יצא שום דבר, והמתווך לא דבר כלל עם הקונה למעשה אלא ע״י הקונה בכח נתגלגלו הענינים שהקונה למעשה ידע מהדירה הזאת ע״י שהיה היועץ לאחיו והמתווך לא דבר אף פעם עם הקונה למעשה. עי׳ בשו״ת שב יעקב חחו״מ סי׳ יג: 

"אמנם אם יברר הסרסור בעדים או שיודה לו הלוקח אשר מבלעדי השתדלותו ועתירת הדברים בענין המקח לא הי׳ לוקח ונותן סך כזה בעד הבית, אז יש לו חלק ששית משכר הסרסרות של הלוקח כדין המתחיל מצד אחד, ואם לא יברר בעדים אין לו עליו כלום ולכל היותר לפי ראות עיני הדיין יכול להטיל עליו חרם סתם", עכת״ד. 

לכן בנידון דידן כיון דלכל הדעות לא היה המתווך אלא מתחיל מצד אחד במה שאשתו גילתה לאמא של הקונה בכח מהדירה הזאת, אין לו למתווך אלא ששית משכר הסרסרות של הלוקח כדין המתחיל מצד אחד, ובנידון זה שהעיסקה היתה בסך 72.000$ שכרו הוא 240$, כיון שסוף סוף נודע לקונה מהדירה הזאת ע״י המתווך הזה, הגם שזה ברור שלא השתדלות המתווך ועתירת הדברים בענין המקח גרם שהוא קנה את זה, מ״מ מראה מקום הוא לו, ואומנתו בכך ולא הי׳ אחר שתיווך בדבר. אמנם עי׳ בנובי״ת סי׳ לו, ועי׳ בתשו׳ הרא״ש כלל קה הובאו דבריו בקצרה ברמ״א סי׳ קפה סעי׳ ו, וכאן שלא הי׳ שום רמאות לא מגיע למתווך כלום, מ״מ כיון שקנה את הדירה כתוצאה ממה שהראה לאמו, הרי בנידון זה לפי ראות עיני הדיינים, ועי׳ להלן.

ומה שתובע לפי ערך הדולרים של היום, הנה בחו״מ סי׳ סז סעי׳ יד: 

"הקפת חנות אינה משמטת ואם זקפה עליו במלוה משמטת". 

וברמ״א: 

"ומיקרי זקיפה משעה שקבע לו זמן לפרעו. וי״א דמיקרי זקיפה מיד שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד". ע״כ. 

ובלבוש כתב הטעם דכל זמן שלא זקפה עליו במלוה לא חל על זה שם חוב לכן שביעית אינה משמטת.

ובסעי׳ טו: 

"שכר שכיר אינו משמט ואם זקפה עליו במלוה משמט". 

ולפי הלבוש הטעם דכל זמן שלא זקפה עליו במלוה אין זה חוב, שאינו חייב לו כלום, ורק אם זקפה עליו במלוה אז מקבל שכר הפעולה שם חוב. אבל הסמ״ע הביא בשם הב״י דדרך החנוונים להקיף שנה ושנתיים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנוגשו והו״ל כאילו הלוהו וקבע לו זמן לאחר שביעית דאין השביעית משמטתו, וכן דרך השכיר להניח שכרו שנה או שנתיים ביד שוכרו ואינו ניגשו לתתם לו אלא הם בפקדון או בהלואה עד אחר שביעית, עכ״ל. ועי׳ בע״ש דלא הזכיר טעמים הללו וכתב טעמים אחרים ואינן נראין בעיני, עכ״ל הסמ״ע. 

ועפ״י הלבוש נראה דבהקפת חנות כיון שכתב החנוני בפנקסו את המצרכים ולא את סכום המעות, וכן בשכר שכיר כיון שלא חל על השכר שם הלואה אין כאן רבית כמו סאה בסאה ביש לו, כיון דביש לו לא שייך בזה מושג של חוב והלואה, ורבית היא דוקא בהלואה, ועי׳ במה שהארכנו בביאור הר״י מיגאש בחידושיו לב״ב במתני׳ קסח בפרע מקצת חובו והשליש את שטרו דפליגי ר׳ אסי ור׳ יהודה אם יתן או לא יתן מחמת אסמכתא, אבל משום רבית מותר אף לכתחילה משום דעל ההלואה אינו נותן לו יותר ומה שנותן יותר הוא לא בשביל ההלואה לא בתחילה ולא בסוף.

אבל הסמ״ע חולק על הלבוש וסובר דבין בהקפת חנות ובין בשכר שכיר, מה שלקח על פנקסו ומיד שעשה השכיר פעולה בשביל בעה״ב מיד נתחייב לו לתת את התמורה בחפץ או בדמים, לכן גם בשמיטה וגם ברבית נעשה כבר חוב, משו״ה הביא הסמ״ע טעם של הקפת חנות ושכר שכיר הוא כדברי הב״י. ועי׳ באו״ת שתמה דחכמים אמרו חזקה אין שכיר משהה שכרו ואין בעה״ב עובר בבל תלין. ולפי״ז בשכר שכיר אם תבע השכיר לבעה״ב כעבור שנתיים, ובינתיים ירד ערך הכסף במאתים אחוז ויותר, לפי הלבוש כל זמן שאינו תובעו לא חל ע״ז מושג של חוב, והחוב נעשה משעת הזקיפה, לכן אם העסק הי׳ בדולרים, לכן עכשיו בשעת התביעה נעשה החוב והחוב הוא לפי האחוזים של דולרים של עכשיו, אבל לפי הב״י והסמ״ע החוב חל תיכף בשעה שהשכיר עשה הפעולה בשביל בעה״ב, והתחייב בשקלים לפי האחוזים שמגיע למתווך, ובהוזלו השקלים אינו צריך לשלם לשכיר אלא לפי הערך שהי׳ בשעת הפעולה.

ונראה בנידון דידן בשכר שכיר של מתווך שלגמרי לא ברור בין לתובע ובין לנתבע אם יתחייב הנתבע לשלם עפ״י הדין, וכיון שבא הנידון לפני בית הדין, ובית הדין יעצו להם לעשות פשרה, הפשרה היא ודאי חיוב שהנתבע חייב את עצמו מהשתא משעת הדין תורה, גם לפי הב״י והסמ״ע לא חל שם חוב ומושג של הלואה מזמן גמר המקח, אלא השתא בשעת הפשרה חל חיוב כמו בזקפה עליו במלוה לפי הלבוש, לכו״ע יצטרך לשלם האחוזים של דמי התיווך בדולרים של עכשיו. והנה בקדושין מח א: 

"וסברי דכו״ע ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוה מלוה". 

ופרש״י: 

"דקסברי כולהו ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה, הלכך כשמחזירן לה ההוא הויא לה מלוה למפרע", עכ״ל. 

מבואר ברש״י כיון דמתחייב הויא לה מלוה, דהלואה פירושה מפני שנעשה חוב ולא יתכן שיהיה חוב ולא ייעשה הלואה, כשם שלא יתכן שתהי׳ הלואה בלי שיהי׳ חוב.

לכן למ״ד דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נעשה חוב לשלם לפועל, וכיון שקדשה בשירים ונזמים לאחר שעשאן הויא לה מלוה למפרע. אבל למ״ד אינה לשכירות אלא בסוף כ״ז שלא גמר את השירים והנזמים עדיין אין כאן חוב ולא נתחייב בגמר כל פרוטה ופרוטה, אלא כשגמר אז נתחייב, וכיון שאמר שמקדש אותה בשירים ונזמים אין כאן חסרון של מלוה, דבמקום שיעשה מלוה נעשה קדושין. וכ״כ באב״מ סי׳ כא סוס״ק מא וז״ל: 

"כיון דס״ל אין לשכירות אלא לבסוף ואין החוב עד שעת חזרת הכלי, וכמ״ש בט״ז וב״ש דאין החוב חל עד שעת חזרה, וכיון דא״ל בשעת חזרת הכלי הרי את מקודשת בשכר שעשיתי, לא הויא מלוה, כיון דהשתא בשעת חלות החוב ליכא מלוה דיהיב לה לשום קדושין וכו׳" עיי״ש.

ולכאורה למ״ד דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף דכל פרוטה נתחייב לו הבעלים לפועל ליתא לדברי הלבוש. ועי׳ בתוד״ה דכו״ע ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף דיש להביא ראיה דהלכה דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מההיא דפ״ק דע״ז יט ב: 

"תנן הגיע לכיפה שמעמידים בה עכו״ם אסור לבנותה". 

וקאמר ר״א בגמ׳ דאם בנה שכרו מותר, ומפרש: 

"התם טעמא משום דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואימת קמיתסר במכוש אחרון ובמכוש אחרון לית בה שו״פ ש״מ דהכי הלכתא דליכא מאן דפליג״. עיי״ש.

ובאב״מ שם ס״ק מו וז״ל: 

"והנה בשו״ע חו״מ סי׳ קכו סעי׳ יח: ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע לזמן שיצטרך לו, וראובן היה חייב ללוי מאה זהובים והמחהו אצל שמעון במעמ״ש וכו׳, אינו חייב ללוי כלום אפילו דמי השכר שנשתמש באותו חפץ עד אותו היום, דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף עכ״ל. ובש״ך שם כתב: ותמוה דמה בכך שאינה משתלמת אלא לבסוף מ״מ חייב הוא לו דהוי לי׳ כמלוה תוך זמנו ועיי״ש שהניח בצ״ע". 

ובקצוה״ח שם ס״ק מג מבואר דשכירות כל זמן שאינו מחזיר החפץ לא הוי עלה שם מלוה כלל וגרע מתוך זמנו, אלא כשמחזיר החפץ הוא דנעשה מלוה למפרע, ומשו״ה אין בו תורת מעמ״ש כיון דעדיין לא היה מבורר החוב ל״ה מנה לי בידך.

ועיי״ש באב״מ מה שהאריך בזה בשם אחיו ומה שמפלפל בדבריו, אבל זה פשוט ומפורש ברש״י דאמנם נתחייב בכל פרוטה ופרוטה מ״מ לא נעשה מלוה אלא בחזרת החפץ, וכפי שהסביר האב״מ דכל זמן שלא החזיר החפץ עדיין לא היה מבורר החוב עד כדי כך שלא שייך בזה קנין של מעמ״ש דל״ה עלי׳ שם חוב ומלוה וגרע מתוך זמנו. וכיון דרש״י סבר, וכן בשו״ע חו״מ דמקורו תשו׳ הרא״ש כלל סט סי׳ יא דאף להלכה דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מ״מ כל זמן שלא החזיר לו החפץ אינו חייב ללוי כלל אפי׳ דמי השכר שנשתמש בחפץ עד אותו היום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והיינו כשמחזיר החפץ כלשון הרא״ש, ומסביר האב״מ דכל זמן שלא החזיר החפץ לא הי׳ החוב מבורר כלל, לכן סובר הלבוש דוקא בזקפה עליו במלוה דהחוב כבר מבורר אז נעשה מלוה.

לכן בנידון דידן בדמי תיווך, אפילו כשגמר את התיווך שלו מי יאמר דיצטרכו לשלם לו דמי תיווך, ובאמת זה ספק להלכה אם במקרה דנן דהי׳ רק מראה מקום לאמא של הקונה בכח, ודאי יש בזה דין של חוב שאינו מבורר דמצד הסברא אמרנו שלא שייך בזה שם חוב והלואה, ומה גם דמפורש כך בתשו׳ הרא״ש דחוב שאינו מבורר ל״ה עלי׳ שם חוב לענין מעמ״ש. אכן הש״ך הקשה על הרא״ש, אבל בנידון דידן הש״ך יודה דאף אי ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אין ע״ז שם חוב והלואה. מכ״ש בנידון דידן שנפסק בתורת פשר, ענין של פשר הוא מחילה של צד אחד והתחייבות מצד אחר, דפשר בלי קנין לא מהני, וע״כ דפשר הוא התחייבות, ואינו מפני החוב הראשון, דאלת״ה קנין למה. וכיון דהפשר הוא התחייבות חדשה בדמי התיווך שהיה על עיסקה בסך 72.000$ ההתחייבות היא בתיווך של דולרים של עכשיו, ולו היה באמת מתווך היה מגיע לו 240$, אך כיון שהדעת נוטה שבמקרה דנן לא מגיע לו למתווך כלום, מ״מ בפשרה הלא יש לנו כלל שזה שני שליש ושליש, ומגיע למתווך רק שליש שהוא 80$, לכן נראה שבעל הדירה יתן למתווך 100$ בערך של היום ושלו׳ על ישראל.