פסיקת דין במעמד צד אחד

עיקול לפי פס"ד שניתן במעמד צד אחד

א. רקע

הופיע בפנינו ב"כ התובעת (ש. י.) והציג בפנינו פס"ד של ביה"ד א. שניתן במעמד צד אחד, בהעדר הנתבעת (א. ד.), וכן החלטה של ביה"ד הנ"ל לדחות את בקשת הערעור של הנתבעת לבטל את פסה"ד שניתן בהעדרה. וב"כ הנתבעת ביקש, לחיזוק פסה"ד של ביה"ד א, צו מניעה כנגד תלמידי הישיבה שע"י עמותת א. ד. האוסר עליהם להיכנס למבנה, וכן לעקל את כספי שכר הלימוד שאצל הורי התלמידים.

דיון והכרעה:

ב. ב"ד בתר ב"ד לא דייקי

הנה למרות שפס"ד זה ניתן במעמד צד אחד, ידוע הכלל התלמודי (יבמות לה ע"א) כי ב"ד בתר ב"ד לא דייקי, וא"כ מאחר ויש פסק דין הקובע כי המקום בחזקת התובעת וכי זכות השימוש הייחודי במקום שלה וכן דמי השכירות והם מבקשים למנוע שימוש של בני הישיבה, זכותם לעשות כן, וממילא מגיע להם 'צו מניעה'.

אמנם אין הדברים כן שהרי הכלל שב"ד בתר ב"ד לא דייקי, היינו רק במקום בו לא ידוע לנו מהי הדרך שבה הגיע ביה"ד לקביעה, בזה אנו אומרים שבי"ד בתר בי"ד לא דייקי משום שאין אנו חוששין לבי"ד טועין, אמנם בי"ד שכתב פס"ד מנומק בהחלט שניתן לדייק בדבריו ולבדוק אם פסק הדין נכון או לא נכון, כמבואר ברמב"ם (הלכות עדות פרק ו הלכה ד) וז"ל:

בית דין שכתבו במושב שלשה היינו ונתקיים שטר זה בפנינו הרי זה מקויים אף על פי שלא פירשו באי זה דרך מחמשה דרכים נתקיים, שאין חוששין לבית דין שמא יטעו, וכבר נהגו כל בתי דינין שראינו ושמענו שיכתבו הדרך שנתקיים בה לפניהם.

ונפסקה הלכה זו גם בשו"ע (חו"מ סי' מ"ו ס"ח), ומשמע שאם ידוע באיזה דרך קיימו והיתה בכך טעות אין מוציאין ממון ע"פ שטר זה ונחשב שטר שאינו מקוים.

וא"כ החובה עלינו לברר אם פס"ד זה נכון או לא, והנה מקריאת פס"ד אכן נראה שביה"ד דשם נחית לעומקא דדינא ופלפל בחכמה הן בנידון העיקרי למי שייך השטח והאם חייבים לשלם עליו, והן בשאלה אם ניתן ליתן פס"ד במעמד צד אחד, אלא שבהחלטה לדחות את הבקשה לבטל את פסה"ד נראה כי נפלה טעות העולה לכדי טעות בדבר משנה בהחלטת ביה"ד, שכן ביה"ד הכריע שניתן ליתן פס"ד במעמד צד אחד מתוך הנחה שבאם הצד השני לא יערער על כך הרי יש בכך משום הודאה שאין להם מה לענות על טענות התובעת ויש בכך גם משום מחילה, ועל כן וגם משום החוק (חוק הבוררות סעיף 15) הקובע כי:

(ב) פסק בוררות שניתן אחרי דיון שהתנהל בהעדר בעל-דין או בהעדר טענותיו, רשאי הבורר, על פי פניית בעל-דין שהובאה לפניו תוך שלושים יום מהיום שנמסר לו העתק הפסק, לבטלו ולחדש את הדיון, אם שוכנע שבעל-הדין נעדר או לא טען טענותיו מסיבה מוצדקת.

ניתנה להם האפשרות לערער על פסק הדין, אלא שבמקרה דידן הנתבעת ערערה על פסק הדין, בתגובה לכך ביקשה התובעת לדחות את בקשת ביטול פסק הדין שכן בסיפא לסעיף ב' המצוטט לעיל נקבע כי הזכות לביטול פסק הדין הינו רק במקרה ששוכנע שבעל הדין נעדר מסיבה מוצדקת ובמקרה דידן לא עמדו הנתבעים בנטל הזה, טענה זו התקבלה על ידי ביה"ד א. והבקשה לביטול פסק הדין נדחתה.

החלטה זו בטעות יסודה, שכן גם אם לפי חוק הבוררות אם לא שוכנע הבורר שההיעדרות מוצדקת ניתן לבטל את פסק הדין, אבל אם לפי דין תורה עצם הזכות להגיש בקשה לביטול מוכיחה ומאשרת את פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, מה בכך שההיעדרות לא היתה מוצדקת אבל ע"י דחית הבקשה אחת מאבני פסק הדין התערערה? ואם נאמר שביה"ד חזר בו מפסק הדין וקבע שאף ללא זכות ערעור פס"ד איתן, הרי אין לביה"ד זכות לחזור בו מדבריו שכן לדבריו לא שייר לעצמו זכות זו רק לפי החוק? משכך אין כאן שום חשש של ביה"ד בתר ביה"ד לא דייקי, ולא ניתן להוציא ממון ע"פ פס"ד זה שניתן בטעות.

ג. צו מניעה בלא הוצאת ממון 

אלא שכל זה היה ביחס להוצאת ממון, אך מאחר ואין אנו דנים ביחס להוצאת ממון אלא רק ביחס ל'צו מניעה' הניתן במעמד צד אחד בדר"כ, הרי שביחס להוכחות הנדרשות כדי להוציא צו מניעה, [שכפי שנצטט לקמן אין צורך ברף הוכחות של 'להוציא ממוחזק' א"כ] אין ספק שדי בפס"ד של ביה"ד א. הגם שניתן אף הוא במעמד צד אחד, וע"כ הבקשה למתן צו מניעה לאיסור על הבחורים להיכנס לישיבה מתקבלת.

ד. צו לעיקול כספי מצד ג'

ביחס לבקשה השניה לפיה רוצים לעקל את כספי התלמידים החייבים בשכר הלימוד שמחד הם לא היו צד לדיון בביה"ד ואף לא חתמו על בוררות בפניהם, ומאידך הרי הם שנהנו מהשימושים בבנין התובעת וא"כ מדינא אם חל חיוב על הנתבעת חל חיוב אף עליהם, ואינם יכולים לתרץ את עצמם ולומר שדי במה ששילמו כבר את העלויות לנתבעת מאחר וקיי"ל (בבא קמא דף קיא עמוד ב):

אמר רב חסדא: גזל ולא נתייאשו הבעלים, ובא אחר ואכלו ממנו, רצה - מזה גובה, רצה - מזה גובה; מאי טעמא? כל כמה דלא נתייאשו הבעלים, ברשותיה דמריה קאי.

ונפסקו הדברים להלכה ברמב"ם (גזילה ואבידה פ"ה ה"ד) ובשו"ע (חו"מ סי' שסא סע' ה – ו) וע"כ חלה החובה גם על הנהנים לשלם מדין גזלן או מדין מזיק (ע' קצוה"ח ונתה"מ סי' לד, ושו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' עט) עכ"פ חלה החובה עליהם בעצמם לשלם, וע"כ אין ספק שניתן לעקל אף מהם, ומאחר והם אינם 'בני טענה' אך ורק לענין החיוב שלהם ולא לגבי עצם הדיון ע"כ די בפסק הדין שניתן על ידי ביה"ד הנ"ל כדי לעקל מהם ממון עד לשיעור פסק הדין שניתן על ידם.

מטעם נוסף ניתן לעקל את המעות מאחר והם חייבים לנתבעת כסף וכתב הרמ"א (חו"מ סי' עג ס"י) שהמנהג לעקל את המעות אע"פ שאין בו צורך כ"כ, ע"כ מטעמים אלו ואחרים ביה"ד זה מקבל את בקשות התובעת במלואם, ונאסר על התלמידים להיכנס למבנה בו שכנה הישיבה עד היום, ועל הורי התלמידים להעביר את כספי שכר הלימוד עד היום למזכירות ביה"ד זה.

מאחר וע"פ כללי צווי מניעה הנהוגים בבתי הדין אין נותנים צו מניעה אא"כ יש אפשרות לדיון דחוף המזכירות תקבע דיון דחוף בהתאם לבקשת מקבלי צו המניעה להתדיין בכך.

התובעים יפקידו שטר בטחון במזכירות ביה"ד לכיסוי הוצאות הנתבעים אם יהיו.

ה. אשר על כן ניתנים בזה הצווים דלהלן:

1.    ניתן בזה צו מניעה, האוסר על תלמידי אברכי ורבני הישיבה של הנתבעת א. ד. להיכנס למבנה עליו המחלוקת.

2.    ניתן בזה צו עיקול על כספי שכר לימוד שמשלמים ההורים של  תלמידי הישיבה לנתבעת, המחייב את הורי התלמידים להפקיד את  התשלום 

     בקופת בית הדין ברוך שאמר.

תשלום לנתבעת בניגוד לצו העיקול, לא יפטור את ההורים מחובת התשלום לתובעת.

היום, כ"ו ניסן תשפ"ב