כתר תורה שנגנב ע"י הנאצים

517/תשי״ד

בבית הדין ירושלם

בפני כב׳ הדיינים: הרבנים י. עדס, י. ש. אלישיב, ב. זולטי

בענין:

התובע: צבי לנדסמן

נגד:

הנתבע: הועדה להר ציון

— כתר תורה של התובע נשדד ע״י הנאצים בחו״ל ונמצא עתה בארץ ברשות הנתבע.

— המחזיק בחפץ שנגנב ונתיאשו הבעלים ממנו האם יש חיוב השבה.

— התנאים של כיבוש מלחמה ושל דינא דמלכותא.

מסקנות

א. התקנה, כי חפץ שנגנב ונגזל יוחזר לבעלים גם לאחר יאוש ושינוי רשות, חלה על כולם, בין על עשיר ובין על עני.

ב. כשנלקח החפץ בכיבוש מלחמה ונתיאשו הבעלים ממנו, יתכן שהמחזיק בו אינו חייב להחזירו לבעלים הראשונים.

ג. כיבוש מלחמה נקרא בזמן שמדינה אחת נלחמת בשניה ושוללת רכוש מאזרחי המדינה הכבושה, ולא כשהממשלה במדינה עצמה שודדת רכוש אזרחיה היא.

ד. דינא דמלכותא דינא הוא, אם הדין הוא לכל האזרחים, ולא כשיש הפליות בין אזרחים לאזרחים.

ה. המחזיק דבר שנגנב ושחייב להחזירו לבעלים הראשונים, אין הבעלים חייבים לשלם למחזיק את ההוצאות הכרוכות בהחזקתו.

פסק דין

הוגשה בפנינו תביעה ע״י התובע נגד הנתבע לחייבו להחזיר לו את כתר התורה השייך לו.

טענת התובע:

אני מאונגריה מעיר מקוב, היה לי כתר תורה פרטי שהייתי מחזיק אצל שכן שהיה גר קרוב לבית הכנסת, ובכל שבת היו מקשטים את ספר התורה שלי שעמד בבית הכנסת בכתר זה, בימות השבוע היה הכתר בביתו של השכן.

הנאצים האונגרים שדדו את כתר התורה עם ציץ מביתו של השכן יחד עם שאר הכסף והזהב ששדדו מכל היהודים. בחול־המועד סוכות ש. ז. בקרתי בהר־ציון ושם ראיתי את הכתר שלי, נכנסתי למשרד ובקשתי שיראו לי את הכתר, ומסרתי את סימניו, שם אבי ואמי חרוט על הכתר. שמש בית הכנסת של העיירה שלנו, ג׳ הגר בירושלים יודע את כל זה והוא יכול לאשר את דברי. אני דורש בכל תוקף להחזיר לי את הכתר תורה שלי תומ״י, כי כתר זה נעשה לשם ספר תורה זה שנמצא אצלי בבית הכנסת בנוה שאנן בחיפה, ואני רוצה להחזיר עטרה ליושנה.

תשובת הנתבע:

אין אני מכחיש שהכתר היה שייך לתובע, אבל אני טוען שזה נקרא ״מציל מזוטו של ים״, כי ברור שבימי השואה נתיאשו הבעלים ממנו וא״כ פקעה הבעלות מן הכתר, ויש לנו הזכות להשתמש בו. באופן אלטרנטיבי — במקרה ובית הדין יפסוק שהכתר־תורה שייך להתובע — אני דורש לחייב את התובע בסך —.50 (חמשים) ל״י, היות והיו לנו הוצאות בקשר להבאת כל תשמישי הקדושה ושמירתם. אני מעריך על חלק הכתר את הסכום הנ״ל.

הופיע העד ג׳׳ הוא מעיד:

אני הייתי 22 שנה שמש בקהלה של מקוב, אני יודע שאביו של התובע עשה כתר עם ספר תורה. הספר היה בבית הכנסת אבל הוא נשאר בעל הספר והיה יכול להוציאו מבית הכנסת. הכתר היה בבית פרטי על יד בית הכנסת ובשבת היו מעטרים את הספר בכתר זה. אביו של התובע נפטר מזמן ונשאר הכתר ברשות הבן, כי הוא בנו היחיד. את הכתר לקחו הנאצים האונגרים, ואני בעצמי שמתי את הכתר בשק למסור להם לפי פקודת הממשלה שחייבה את היהודים למסור להם כל הכסף והזהב. את הכתר הוצאתי מבית פרטי ולא מבית הכנסת כי היה יום חול. כאשר עליתי ארצה הבאתי את ספר התורה של התובע ומסרתי לו. הייתי שם שמש עד הרגע האחרון. ראיתי את הכתר על הר־ציון והכרתי אותו שזה הכתר של התובע.

בית הדין החליט לפנות במכתב להנהלת מלב״ן לברר את הנקודות האלו:

א. ע״י מי נאספו כל תשמישי הקדושה לאחר גמר המלחמה;

ב. ממי קבל הנתבע את תשמישי הקדושה שנאספו בגמר המלחמה באירופה;

ג. אם היו איזו תקנות או הוראות שבמקרה שמתגלים הבעלים החוקיים של הרכוש הנשדד ע״י הנאצים יחזירו אותם לבעלים, או לא.

בתשובה שנתקבלה מהמוסד הנ״ל נאמר בין השאר:

״החברה .J c.r שקבלה עליה את האפוטרופסות מאשרת שהבעלות האינדיבידואלית על החפצים הנדונים אינה יכולה להקבע. בקשר לספרים שקבלנו היה תנאי שהם מוחזקים אצלנו תקופה של שנתים כדי להרשות לתובעים יחידים להגיש את תביעותיהם. כעבור זמן זה הם חולקו. בתזכרת ממוסד זה מתברר כי באותו זמן של .J.C.R מצוין ש־ 3261 תשמישי קדושה נמסרו לישראל בתקופת 1.7.49-31.1.52״.

והנה בנדון דידן לכאורה הדין פשוט דפקעה זכות הבעלים מהחפץ מאותו הרגע שנשדד מהם, וכמו שמבואר בח״מ סי׳ קפ״א סעי״א

״שיירא שהיתה הולכת... ועמד עליה גייס וטרפה אם אינם יכולים להציל מידם ועמד אחר והציל, הציל לעצמו״.

וכן מבואר בסי׳ רנ״ט סעיף ז׳

״המציל מהארי והדוב וזוטו של ים הרי אלו שלו״.

ומדין יאוש בעלים נגעו בה, והוא הדין בנדון דידן שהדבר ברור שנתיאשו הבעלים מכל אשר להם, הרי לכאורה כל הקודם בהם זכה.

אמנם בסי׳ שסח פסק הרמ״א:

״הקונה מן הגנב לא צריך להחזיר הגניבה דקנאה ביאוש ושנוי־רשות, מיהו נהגו להחזיר כל גניבה ואין לשנות מן המנהג ואין חילוק בין גנב לגזלן״.

וכן כתב בסי׳ שנ״ו (סעיף ז)

״הכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפי׳ לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכותא״.

ועיין בש״ך שם

״דאע״ג דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא מה שהוא נגד הדין. מ״מ דיינינן הכי. דהכי נהיגי עכשיו גם בישראל, ואע״ג דמנהג גרוע שהוא נגד הדין לא אזלינן בתריה י״ל דהאי מנהג שהוא שנתקן כך, ופשיטא שיש בידי הדור לתקן תקנות״.

אם כן בנידון דידן נהי דנתיאשו הבעלים מהרכוש שלהם מ״מ מחויבים להחזיר לבעלים עפ״י התקנה הנ״ל.

אולם קצות־החשן בסי׳ רנ״ט העלה דלא כהש״ך וכתב:

״דזה לאו מנהג גרוע אלא מנהג טוב וישר הוא כמ״ש בגמ׳ באבידה לאחר יאוש מחזירין לפנים משורת הדין, משום הכי כשראו חכמי הדור לתקן שיחזיר לאחר יאוש אין זה מנהג גרוע״. והוכיח כדבריו ממ״ש המרדכי פ׳ א״מ: ״דכייפינן למיעבד לפנים משורת הדין אם היכלת בידו לעשות כו׳, כן ראב״ן וראבי״ה דכייפינן להו לעשות לפנים משורת הדין עכ״ל המרדכי, והיינו אע״ג דבעלמא לא כייפינן למיעבד לפנים משורת הדין, הכא ראו הב״ד לתקן תקנה זו לכופו לעשות הישר והטוב, וא״כ דוקא למי שהיכלת בידו ומשום הכי אין העני מחויב להחזיר ודי לו לעני במשפט כתוב עכתו״ד״.

— לפי דבריו דין זה דסימן שנ״ו ושס״ח הוא אותו הדין דסי׳ רנ״ט סעי׳ ה׳, במצא מציאה במקום שרוב נכרים מצויים אפילו נתן בה ישראל סימן דמצד הדין אינו מחויב להחזיר, אבל מצד התקנה כופין אותו להחזיר אם בעל האבידה הוא עני והמוצא הוא עשיר.

ולפי זה בנ״ד יש לדון דלא שייך האי דינא ד״ועשית הישר והטוב״ מתרי טעמי:

ראשית, כיון שכתר התורה נתון לקישוט במקום צבורי והוא נכס אשר הצבור משתמשים בו ואין בו זכות לגוף פרטי, אין על מי שיחול הדין של ״ועשית הישר והטוב״. שנית, לא נתברר לפנינו מצבו של התובע אם הוא שייך לאותו הסוג שעליו נאמר ״צדק משלך ותן לו״, ובפרט שהתובע טוען שברצונו להכתיר בכתר את ספר תורה שלו, ולא להשתמש בו לטובתו הפרטית, א״כ לכאורה אין מקום לחייב את הנתבע להחזיר את כתר התורה.

אך נראה כי להלכה ולמעשה יש להורות כהש״ך, שתקנה מיוחדת היתה לחייב להחזיר כל גניבה וגזילה לאחר יאוש ושינוי רשות, ואיננה נובעת מדין ״ועשית הישר והטוב״ וממילא חלה על הכל, יחד עשיר ואביון. ומשום טעם זה אין שום רמז בסי׳ שנ״ו ושס״ח לחלק בין אמיד ללא אמיד. וכן מבואר בדרכי משה סי׳ רנ״ט דהמרדכי לא איירי כלל בתקנת חכמי הדור אלא ס״ל דמדינא דגמרא כופין - בכל מקום - לעשות לפנים משורת הדין, ומשום זה הי׳ קשיא לי׳ להמרדכי למה לא חייבו בגמ׳ להחזיר גם בזוטו של ים וע״ז הביא תירוצו של הראבי״ה דאיירי שהמוצא הוא עני ע״ש (וכן משמע בביאור הגר״א סי' רנ״ט סעי׳ ה׳ שלדעת המרדכי כייפינן בכל מקום לעשות לפנים משורת הדין שציין לסי׳ י״ב בהגה״ה, כלומר ושם מבואר ברמ״א שתי דעות בזה, וכן משנמע דלא כהקצוה״ח מקו׳ הב״ש והב״ה באה״ע סי׳ כ״ח).

וא״כ דין זה דסי׳ שנ״ו שכתב הרמ״א ״דהכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה״ אין לו שום קשר לשיטת המרדכי, ודין זה נובע מתרומת הדשן סי׳ ש״ט, ואין שום הבדל בזה בין אם המחזיק את הדבר הנשדד לאחר יאוש הוא עשיר ובעל החפץ הוא עני, או להפך.

אולם אם נאמר כמ״ש הש״ך שהיה בזה תקנה מיוחדת, הרי לכאורה אין לנו רק כשבא לידו ע״י סיבת גזילה וגניבה דאף שקנה מדין יאוש ושינוי רשות, תיקנו שעליו להחזיר לבעליו, אבל אם שללו לגיונות בכיבוש מלחמה שזהו דין מיוחד שיש קנין ע״י כיבוש מלחמה כמבואר בגיטין ל״ח, יש לדון שאין לזה ענין להאי דינא דסימן שנ״ו, ויתכן דבכה״ג לא תיקנו שום תקנה שהזוכה מהם יהיה מחויב להחזיר, ועיי׳ בסנהדרין דף צ״ד ע״ב:

״כמשק גבים שוקק בו, מה גבים הללו מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף ממונם של ישראל כיון שנפל ביד עכו״ם מיד טהר״.

אמנם נראה כי בנ״ד לא שייך כלל ענין כיבוש מלחמה, שהרי הנאצים האונגרים ימ״ש פשטו ידיהם הטמאות באותם היהודים אשר ישבו לבטח בארצם תחת ממשלתם, ושדדו מהם כל חפצי ערך שנמצאו אצלם, וא״כ אין זה שלל מלחמה כלל, אין זה אלא מעשה שוד גזל וחמס. גם אחרי כן, כשנפל כל השלל בירי חיל כיבוש האמריקאי לא שייך לדון מדין קנין כיבוש מלחמה. כי הרי הם לא רצו ולא כווני כלל לזכות בשלל, והם אספו את השלל על מנת למוסרם לנציגי היהודים.

ומה שכתב הרמב״ם בתשובה (הו״ד בשט׳׳מ ב״מ דף כ״ד)

״שאלת מי שקנו מן השוללים ספרי קודש לקצת בתי כנסיות שבמדינות אם נאמר שקנה... תשובה אם ביזה זו היתה במצות המלך קנה ובטל דין ההקדש ואפילו כלי המקדש... בטלו קדושתן אמרו ובאו פריצים וחללוה. אמנם אם נשללו בלי רשות המלך או נגנבו יחזור זה הספר למקומו עכ״ל״,

נראה ג״כ דהכוונה הוא או בזמן מלחמה שלקחו במצות המלך ממדינת האויב, או באופן ששייך במצות המלך משום דינא דמלכותא.

אבל נ״ד דומה למ״ש הרא״ש בפירושו לנדרים כ״ח במוכס שאין לו קצבה ״הא לאו דינא הוא דדוקא בדבר שהוא שוה לכל בני המדינה יש לו רשות לעשות, אבל לא בדבר שאינו שוה, למעט לזה ולהרבות לזה, וכ״כ בש״מ בנדרים שם:

״ואומר  ר׳ דלאו דינא דמלכותא דינא אלא כשמשוה מדותיו על כל בני מלכותו״, אבל אם משוה למדינה אחת לא הוי דינאיה דינא כדתנן בגיטין לא היו סיקריקין ביהודה מהרוגי מלחמה ומפרש דין סיקריקין דאגב אונסי' גמר ומקני ואי לאו משום דאונס לא גמר ומקני אעפ״י שמצות המלך היתה עכ״ל,

ואפילו להחולקים ע״ז, נראה דהא כל הטעם דדינא דמלכותא דינא, הוא מטעם שהמלכות נותנת זכות ישיבה לישראל על אדמתם כמ״ש הר״ן בנדרים, וא״כ בנ״ד שהתכנית של הצוררים היתה לחסל את העם היהודי לגמרי ושללם לבוז, הרי הדבר פשוט שאין בזה משום דינא דמלכותא כלל, וא״כ גם נדון דידן נכלל באותה התקנה שתיקנו להחזיר לבעל החפץ כשבא לידו מסיבת גזילה ושוד, אפילו אחרי שנתיאשו הבעלים מהם.

נוסף על זה, לפי תוכן המכתב שקבלנו מהג׳וינט יש להניח כי אותו המוסד שטפל בתשמישי קדושה שנאספו ע״י חיל הכיבוש האמריקאי ונמסרו להם, לא עלה על דעתם לשלול את החפצים מבעליהם האמתיים. הם קבלו את זה על מנת למוסרם לבעליהם כשיתברר להם מי המה והחזיקו אצלם שנתים את ספרי התורה כי חשבו אולי במשך הזמן יבואו הבעלים לדרוש את שלהם, וא״כ גם אחר כך כשחילקו את ספרי התורה ותשמישי הקדושה למוסדות להשתמש בהם היה גם כן לפי רוח זה, באופן שמלבד התקנה הנ״ל י״ל גם משורת הדין שייכים לבעליהם.

ובדבר דרישת הנתבע מהתובע סך - 50 (חמשים) ל״י עבור ההוצאות שהוציאו על כתר־התורה,

בית־הדין רואה דרישה זו כמופרזת מאד, וסכום ההוצאות שיש לזקוף על חלק כתר התורה, הרי כבר קבלו את המגיע להם בזה שהשתמשו כל הזמן בכתר התורה של התובע, ואם כי דבר זה במחלוקת שנויה במי שמשתמש בחפץ חבירו, לא על מנת לגוזלו, אלא להשתמש בחנם אם הוא חייב לשלם דמי שימוש (עיי׳ מחנה אפרים הל׳ גזילה סי׳ י״ב). אמנם בנ״ד שעיקר יסוד הדין - שהתובע זוכה בכתר - בנוי על אותה התקנה הנ״ל, והנה הקה״י (הו״ד בפ״ת באה״ע סי' כ״ח סק״ד) פסק דכל זמן שלא בא הנגזל לדרוש את החפץ שלו, יש רשות להמחזיק להשתמש בהחפץ לכתחילה אפילו לאוכלו ולמכרו, א״כ כל מה שהוציאו היה לטובתם ובשלהם הוציאו, ואין לחייב את התובע בשום דבר.

לפי כל האמור אנו פוסקים:

א. על הנתבע להחזיר מיד את כתר התורה לתובע.

ב. אין לחייב את התובע בשום הוצאות שהוציא הנתבע בהבאת הכתר ובהחזקתו, אם היו כאלה.

ג. הוצאות המשפט, כל צד ישא בהוצאותיו.

הודע לצדדים ביום כ״ב באלול תשי״ד (20.9.52).