חזקה בבית כנסת טשערנוביל בצפת

עטרת דבורה כרך ג סימן כו

ביה"ד צפת תיק 931983/1

בבית הדין התקיים דיון לבקשת הרב פלוני להורות על חזרת ישיבה פלונית שהוא עומד בראשה לבית הכנסת טשערנאביל בצפת. לטענתו, עקב שיפוץ שנערך במקום התעורר הכרח לפנות את המקום באופן זמני, וכעת לאחר השלמת השיפוץ, נמנעה חזרתו עם הישיבה למקומם הקודם בבית הכנסת. לטענתו, מטרת ההקדש לקבוע את המקום לתורה ולתפילה לרבות בחורי ישיבה המצויים בהליך של התקרבות ולתורה ומצוות.

מנהלי ההקדש שהשתתפו בדיון בקשו לדחות את הבקשה וטענו שקיומה של ישיבה במקום מונעת מבעלי בתים הגרים בקרבת מקום להשתלב בפעילות בית הכנסת לתפילה ולימוד תורה. וכי מאחר והישיבה מיועדת לבחורים שהתרחקו מתורה ומצוות במגמה לקרבם, למרות חשיבות העניין, הימצאותם במקום אינה תואמת את אופי המקום כפי המתחייב. לדבריהם, אין מניעה שהישיבה תמשיך במקומה הנוכחי בבית מדרש הסמוך, ואי החזרתם למקומם הקודם לא יביא לסגירת הישיבה.

לאחר העיון בטענות הצדדים אנו מחליטים -

נקדים ונציין להחלטה מפורטת שניתנה בבית הדין ביום י"ד טבת תשס"ז שבה נקבעו ההסדרים ביחס להקדש זה.

בהמשך לקבוע בהחלטה הנזכרת, יובהר, אין ספק כי בזמנו לא נמצאה עילה להתערב בהסכמת הצדדים לאפשר לישיבה פלונית להתמקם בבית הכנסת, וזאת על יסוד ההנחה שהדבר יחזק את לימוד התורה במקום, ולא יגרום שינוי באופי המקום. אך מאחר וכעת מנהלי ההקדש טוענים שהימצאותה של ישיבה זו בבית הכנסת מביאה לשינוי באופי המקום ומונעת את השתלבותם של בעלי בתים ולומדים אחרים בבית הכנסת, וגם בדיון שהתקיים התקבל הרושם שיש בסיס מוצק לקביעה זו, על כן אנו מאשרים את החלטתם שלא לאפשר חזרת פעילות הישיבה בבית הכנסת.

אמנם מן הראוי היה שמלכתחילה היו פונים לבית הדין בבקשה לאשר צעד זה, ובכך הנושא היה מוסדר בדרך נכונה, לרבות בהודעה מסודרת לרב פלוני. אך לא היה נכון להחליף מנעול ולקבוע עובדות בשטח להשאיר את הרב פלוני במצב של אי בהירות, כשרק לאחר מעשה, לאחר שהרב פלוני פנה לבית הדין, מנהלי ההקדש פנו לבקש אישור מבית הדין בדיעבד. למרות זאת, לגופו של ענין כעת לאחר הדיון, הבקשה מתקבלת.

אין באמור כדי למעט את חשיבות פעילותו של הרב פלוני במשך שנים רבות בקירוב רחוקים לאביהם שבשמים וללא ספק שכרו רב. למרות זאת, מאחר ומנהלי ההקדש מופקדים על ניהול ההקדש על פי מטרותיו, היה מקום להוראתם לרב פלוני, וזאת בהעדר זכות מוקנית לישיבה פלונית לפעילותם בבית הכנסת.

אילו היה מקום לטענה שלאחר שנים רבות של לימוד תורה בבית כנסת זה זכתה הישיבה בחזקת לימוד תורה במקום זה, היה מקום לדון אם ניתן להוציאה בטרם התבררו הטענות, ובטרם התברר המשקל הראוי לכל טענה או אירוע שהוזכר בדיון, אך לא מצאנו בפוסקים שדנו בחזקה מסוג זה.

מצאנו בפוסקים חזקה שהוחזקו ציבור לקיים מצוה כגון תפילת הציבור, בביתו של פלוני, שלא ישנו ויעברו לביתו של אדם אחר בלא טענה שיש בה ממש, עיין מהרי"ק שורש קי"ג וחו"מ סי' קמ"ט סעיף ל' ברמ"א. וכן החזקה המבוארת בשלחן ערוך או"ח סי' קנ"ג סעיף כ"ב "אדם שהוא רגיל בשום מצוה, כגון גלילה" וכו'. ובמג"א סי' תקפ"א סק"ו שכתב:

"נהגו שמי שמתחיל להתפלל או לתקוע, אין ליתן המצוה לאחר, כמו שכתוב סוף סי' קנ"ג".

בפוסקים כתבו כמה טעמים בהלכה זו -

הלבוש כתב הטעם שאין לבטל חזקה משום דרכי שלום, וז"ל בחלק אורח חיים סי' קנג סעיף יז:

"מי שהיתה בית הכנסת בביתו ימים רבים, אין הציבור יכולין לשנותה לבית אחר, שכבר זכה הוא במצוה משום דרכי שלום".

והרדב"ז כתב הטעם מפני שאם יורידוהו מחזקתו, יבואו לידי חשד שסילקוהו מפני שאינו הגון למצווה זו.

וז"ל הרדב"ז חלק ד' סימן אלף פח (יא):

 "לענין חזקה, אע"ג דלענין שאר חזקות דעלמא כל חזקה שאין עמה טענה כגון שטר היה לי ונאבד, אינה חזקה וכ"ש להחזיק כנגד רבים, שאני הכא דהוי חזקת מצוה ולא מידי חסרי. וכיון שהחזיקה זו כמה שנים להיות מדלקת ההיכל במקום שכל הקהל רואים אותה ולא מיחו בידה מאז עד עתה אין לך חזקה גדולה מזו. ולא זו בלבד אלא כל מי שהחזיק בשום מינוי בקהל אין יכולין לסלקו אלא אם כן אינו מתנהג כשורה במינויו. עיין במרדכי פרק חזקת הבתים. וגדולה מזו תנן בגיטין פרק הניזקין נותנין את העירוב בבית ישן מפני דרכי שלום פי' שאם רגילין לתת את העירוב בבית של אחד מבני החצר אין משנין אותו מפני דרכי שלום וכתבוה כל הפוסקים. והשתא אם בדבר שאינו של מצוה שיהיה העירוב מונח בביתו אמרו כך כל שכן בהדלקת ההיכל שהיא מצוה דכתיב על כן באורים כבדו ה' דאיכא דרכי שלום ... אין משנין אותו ... והכא נמי איכא חשדא שמא יאמרו מפני שלא היו מדליקין אותו כהוגן סלקוהו".

ובתשובת הגרע"א תניינא סי' יב כתב שאין צורך לטעם חשדא, אלא מאחר שכבר זכה במצווה זו אין יכולים לסלקו ממנה.

כל האמור מתייחס לנסיבות בהן הציבור קבעו שאדם מסוים התמנה לזכות את הרבים במצוות המוטלות על הצבור, כגון שיתפללו בביתו או שהוא יוציאם ידי חובה בתקיעת שופר וכיוצ"ב. אבל אם חבורה של לומדים קיבלה רשות ללמוד בבית הכנסת, הגם שכבר למדו שם כמה שנים, רשאים הגבאים לבקש מהם לעבור למקום אחר, ואין יסוד לטעון שהוחזקו ללמוד כאן ושלא ניתן להוציאם אלא בטענה שיש בה ממש.

סברת חשדא או דרכי שלום שכתבו הפוסקים, היינו במצוות הנעשות כמינוי של הציבור למען הציבור, ובנסיבות אלו כל שינוי בהנהגת הציבור ביחס לאותו אדם עלול להביא לידי חשד או העדר דרכי שלום. אך חבורת לומדים היושבים ולומדים לעצמם, בבית הכנסת על יסוד הסכמת הגבאים, עם כל חשיבות הענין, אין זכותם של חבורת הלומדים למנוע מהגבאים לדרוש מהם לעבור למקום אחר, והגבאים רשאים להביא לידי סיום את ההסכמות שהתקבלו קודם לכן. ביחס לנסיבות כאלו לא מצינו בפוסקים שהורו שהלומדים זכו בחזקה להמשיך ללמוד במקום זה, חזקה המונעת לסיים את ההסכם עמם.

וכן כתב בספר שו"ת זכרון משה (להגר"מ ברומער) חאו"ח סי' ב' אות לא, בנידון חבורה של חייטים שנהגו להתקבץ להתפלל בנפרד בתוך בית הכנסת בחדר מיוחד להם בשבתות וי"ט לאחר סיום התפילה. ונידונה שאלת חזקתם להמשיך במנהגם. ביחס לטענה זו לחזקה שהוחזקו בתפילה ובקריאת התורה במקום זה, האם זו עילה להורות לגבאים שהם מחויבים לאפשר להם בחזקתם זו, כתב בתשובת זכרון משה:

"לכאורה י"ל  דהא מבואר בחו"מ קמ"ט ובאו"ח קנ"ג דמי שהחזיק במצוה א"צ ג' שנים לזה ואסור לשנותו ... עכ"פ כבר החזיקו במצוה זו להיות קוראים שם בכל שבת אחר גמר תפלת שחר בביהכ"נ ובבהמ"ד וא"צ כלל טענה לזה ... אך באמת זה אינו, דענין חזקת מצוה לא שייך רק ברבים הנזקקים למצוה אחת, כמו גלילה או להתפלל בבית אחד, ומצוה זו אי אפשר לעשותה על ידי כולם רק ע"י אחד מהקהל שיהי' גולל הס"ת, או דביתו יהי' מיוחד לתפלה, או לעירוב וכדומה, אמרינן שפיר הואיל שנעשה הסכם וחזקה שתהי' מצוה זו שלהם נעשית על ידו, שוב אסור לשנותו, משא"כ בכזה. הגע עצמך אם הי' אחד מחזיק בדבר מקהל לצורך מצוה שלו באופן דלא הווה לדידהו מצוה כלל, פשיטא דבעי לזה חזקה ג' שנים וטענה כמו בכל מקום. דמאי איכפת להו במצוה דידי' הואיל  דאצלם לא הווה זה מצוה כלל, וזה פשוט וא"צ לפנים כלל. וא"כ הכי נמי דהחזיקו החבורה שלא יתפללו הקהל באותו פרק והם יקראו שמה, וגם בענין הקריאה לא יתערב זר בתוכם זולתי בני החבורה דידהו, פשיטא דמאי איכפת לרבים לבטל מצוותם בשביל סדר הקריאה שלהם, וע"כ צריך לנחות בזה בחזקה של ג' שנים וטענה כמו בכל מקום, ובהכי אמרינן כנ"ל, דלא הוי חזקה בשל רבים, והוא ברור ונכון".

עוד יובהר כי בנסיבות הנוכחיות אין לישיבה פלונית זכות של "חזקת תשמישין" בבית הכנסת. חזקה זו התבארה בטור חו"מ ריש סי' קנג שכתב:

"יש חזקה שאינה לגוף הקרקע, אלא להשתמש בדרך שהחזיק להשתמש, וכאשר יסיר תשמישו ישאר המקום פנוי לבעליו".

ובספר עליות דרבינו יונה ב"ב ו: כתב לבאר את ההבחנה בין "חזקת קרקע" ל"חזקת תשמישין", וז"ל:

 "חזקה שאין עמה טענה דלא מהניא, דוקא לענין חסרון קרקע, אבל היכא דליכא חסרון קרקע, אלא סבל שעבוד ותשמיש, כגון בחזקת שופכי ושורי, חזקה היא".

וכעין זה בריב"ש סי' תעא:

"וכן ידעת, מה שהסכימו הגאונים ז"ל שחזקת החלונות, והזיזין, וכל כיוצא בהן, מדבר שאינו גזל גוף קרקע, אלא נזק לבד, כגון סמיכת הקורות וגפת וזבל, וסיד. וכל נזקי פרקין דלא יחפור, ומרזב, ומזחילה, ודכולהו נטפי, ושופכי, אינן חזקת שלש. אלא מכי מבריר הזיקיה, ושתק, מחל".

הרי שכשנעשה שימוש קבע בגוף הקרקע, המונע מבעלי הקרקע שימוש דומה, אין בכך "חזקת תשמישין" אלא "חזקת קרקע" שאין בה ממש בלא טענה שנעשה קנין לזכות בזכות זו.

ובחידושי הרשב"א כתב תוספת ביאור בהלכה זו. הרשב"א בחי' למסכת בבא בתרא דף כח: באר החילוק בין שתי החזקות:

"קרקע אינו נקנה במחילה אלא במכירה ונתינה, ולא עדיף שתיקה ממחילה מפורשת, ואלו אמר לי' שדי מחולה לך לא אמר כלום, כ"ש מחילה מתוך שתיקה, אבל שעבודין שיש להן חזקה בטענת סבלנות כדעת הגאונים ז"ל נקנין הן במחילה, שאלו הוציא זיז על חצר חברו וא"נ שנעץ קורה בכותלו יכול הוא למחול לו שלא יסלקם משם שאין זה כנותן קרקע אלא כמוחל על השעבודים, וכן נמי אכילת פירות אחר שאכל את הפירות הרי חזר על האוכל לחוב בעלמא ויכול הוא למוחלו מה שאין כן בגופו של קרקע",

עכ"ל הרשב"א, וכעין זה בחי' הר"ן בקצרה.

וכן עולה מדברי נתיבות המשפט סי' קמ ס"ק כ', שכתב בלשון זו:

"שאני הכא דאחר רוצה להחזיק בגוף הקרקע שהרי רוצה להשתמש בו עולמית ושבעה"ב לא ישתמש בו כלל, ולכך בעינן חזקת ג' שנים וטענה. משא"כ בשותף מיירי שרוצה להחזיק רק לענין שיהיה יכול להעמיד בהמות ... בזה הוי שתיקה מחילה מיד כמו מחילת שעבודין, אבל אם השותף טוען טענת מכירה על גוף המקום שיהיה שייך לו תמיד, דינו כאחר דבעי ג' שנים וטענה".

לפי זה, גדר הלכה זו נקבע על פי דרך הקניין בנסיבות שהכל נעשה בהסכמה. דהיינו, באותם מקרים שיש צורך בקניין גמור, כגון כסף שטר או חזקה, אך מחילה בלבד אינה תחליף לקנין, אם ירד למקום בלא קניין המועיל, נכנס לגדרי "חזקת קרקע", ואין מחילה תחליף לקנין. אבל במקרים שבהם די במחילה כדי להתיר את השימוש במקום, הרי שאם השתמש והלה ראה ושתק, יחשב כמחילה, ודי בכך.

בהתאם לאמור: מאחר ושכירות קרקע והשאלת קרקע לשימוש קבע, שבעצם טיבם מונעים מבעל הבית שימוש דומה, טעונים קנין ולא די במחילה, בהעדר טענה שנעשה קנין, לא יכולה להתקבל טענה לזכות בשימוש של קבע בבית הכנסת על יסוד "חזקת תשמישין".

על כן בנידון שבפנינו שאין טענה שנעשה הסכם בר תוקף המחייב את מנהלי ההקדש לאפשר לישיבה פלונית להתמקם בבית הכנסת ללא הגבלת זמן, אין לישיבה חזקה במקום זה, ומנהלי ההקדש רשאים לפי שיקול דעתם להודיע על סיום הרשות שניתנה. בשל כך לא היה הכרח להיכנס לבירור הטענות והתלונות שעלו בדיון ולבחון את המשקל שיש לטענות אלו. בהעדר חזקה, די במה שכבר נטען בדיון כדי להצדיק את שיקול הדעת של מנהלי ההקדש. ובודאי שיש יסוד לטענה המייחסת להימצאות הישיבה במקום, שינוי באופי החסידי הראוי לבית כנסת מסוג זה.

ניתן ביום  כ"ח בסיון התשע"ג  (06/06/2013)

הרב אוריאל לביא אב"ד                הרב דניאל אדרי דיין                   הרב יוסף יגודה  דיין