צו מניעה לריצוף חניית בניין

החלטה זמנית

רקע

בתיק זה ניתן על ידינו צו מניעה על המשך עבודות ריצוף בחניון של בנין ברחוב ... כשנימוק הצו היה העובדה שמדובר בשינוי מטרות, שכן מטרות המקום הזה הינו חניון וע"י הריצוף משנים את המטרה לביהכ"נ ו \ או חדרי ספח ושירות של ביהכ"נ.

לבקשת הצדדים נקבע דיון דחוף ולאחר שבאו בפנינו הצדדים וחתמו על שט"ב וקבלו על עצמם בקנין לקיים את פסק הדין, ולהביא חתימות נוספות כדי שיהוו גוף מייצג לפחות באופן סמלי של דיירי הבנין [ע"י הבאת לפחות עשרה חתימות של דיירים בעל דירות בבנין], וחתימות הגבאים בבית הכנסת כדי שיהיו גוף מייצג של המתפללים בבית הכנסת, שמענו את הצדדים.

התובע מבקש צו החזרת המצב לקדמותו, כשבקשתו העיקרית היא לא לשנות בכלל את מטרת החניון, ובאופן פרטי הוא מתנגד לריצוף החניון בטענה שהדבר לא חוקי ולא מתאים לכניסת רכב למקום, וכי עצם הריצוף יתן הרגשה של ביהכ"נ במקום וגם אם אף אחד לא יפריע את מעבר הרכב ההרגשה תהיה כי הוא מחלל את קדושת ביהכ"נ, וכי העובדה שיוצרים המשך אחד לביהכ"נ עד למעלית הרכב גורמים לכך שבנותיו לא יוכלו להכניס ולהוציא דברים לחניה.

הנתבעים מבקשים לפחות באופן זמני עד להחלטה של יועץ תנועה האם ניתן לנסוע על מרצפות לתת להם לרצף והם מוכנים להתחייב שבאם לא יעמדו בתנאים יחזירו את המצב לקדמותו, הדבר חשוב במיוחד בשל חג השבועות המתקרב ובא, יש כאן ציבור הנצרך לכך והם רוב ככל הדיירים ולא יגרם כל נזק לתובע.

דיון והכרעה:

בבואנו לדון בהחלטה זמנית עלינו להשים כנגד עינינו את הנזקים וההשלכות שיגרמו מהחלטה זמנית זו, כשבראשם הפתגם הידוע שאין יותר קבוע מזמני, בעיה נוספת העומדת לנגד עינינו בהחלטות זמניות הן החוסר בנתונים הדרושים לצורך החלטה, לדוגמא בהחלטה עקרונית בשאלה כאן נצטרך להחליט בין השאר בגורל השטח למי שהוא שייך טרם ניתן החלטה אם ניתן לרצף שטח שהוא בבעלות ציבורית בהסכמה של רוב דיירי הבנין או כפי הגדרת הנתבעים כל דיירי הבנין לבד מאחד (יש לזכור שמדובר בבנין בעל שלושים ושמונה דירות שמתוכן יש לתובע שתי דירות, ולעיריה עוד שתי דירות כך שלכה"פ יש כאן בעלות של ארבעה דירות שמתנגדים בוודאות ולא מדובר כפי שמציגים זאת הנתבעים ב'כולם' חוץ מאחד, מלבד זאת חלק ממתפללי ביהכ"נ הינם שוכרים ולא בעלי הדירות, ולא ברור בכלל מה עמדתם בענין), הגם שהתובע לא הכחיש אבל גם הנתבעים לא הביאו בפועל הסכמה של בעלי הדירות לריצוף זה, רק נטען בפנינו שכל דיירי הבנין מלבד התובע מרוצים מכך, כמו כן לא היה לנו הפנאי לעיין בתקנות הבית המשותף בשביל לראות האם ניתן לכפות שינוי מטרה ברוב או שכדי לכפות שינוי מטרה יש צורך בהסכמה של מאה אחוז מהשותפים.

אך מלאכתינו הוקלה כשהוצג בפנינו חוו"ד של עו"ד מיכאל טפירו שלטענת המציגים - הנתבעים הוא קרוב של אחד הנתבעים [וראה מה שהארכנו בזה בשו"ת חמר משה (סי' נד) אם חוו"ד מומחה של קרוב מועילה], בה הוא קבע כי אין מקום ליתן צו מניעה בשל העובדה שמדובר בהחלטה שניתנת להסכמה ברוב דיירים ורוב הדיירים הסכימו.

ביה"ד לא נכנס לפורמילזציה שבענין לפיה לא ניתן ליתן החלטה ברוב דיירים ללא קביעת אסיפה חוקית ושקילת כל הצדדים קודם להחלטה של שינוי יעוד של שטח, ולא בדק האם בתקנון זה ניתן להביא להחלטה ברוב ללא אסיפה חוקית.

שכן די היה לביה"ד בציטוטים מתוך התקנון שציטט כבוד עורך הדין כדי לקבוע את עמדתו בענין לפחות בצורה זמנית.

עורך הדין ציטט שלשה סעיפים מתוך התקנון. א. כי ניתן להחליף ריצוף ברוב של שישים אחוז. ב. כי ניתן להכשיר חניה ברוב של שישים אחוז. ג. כי ניתן לייחד או להקצות חניה ברוב של שישים אחוז.

ועלינו לדון האם המקרה שלנו דומה לאחד משלשת המקרים המוזכרים בתקנון כשאנו יוצאים מנקודת הנחה שעוה"ד שכתב את חוות הדעת בדק בתקנון [שלא עמד בפנינו] ולא מצא סעיף יותר מפורש הנוגע לנו.

ומשכך, אין ספק שהחלפת ריצוף הכוונה באם רוצים לשנות את צבע הריצוף או לחדש ריצוף, אבל לא להוסיף ריצוף במקום בו לא היה ריצוף עד עכשיו, לעומת זה הסעיפים הנוגעים להכשרת חניה או לייחוד חניה בהחלט דומים יותר למקרה שלנו בה רוצים לבטל חניה, אלא שיש לחלק טובא בין הרצון להוסיף חניה לבין הרצון לבטל חניה, ולא ניתן להוכיח מכך שניתן להוסיף חניה לכך שמותר גם לבטל חניה, נמצא שאין בתקנון מפורש בשום מקום שיש אפשרות לבטל חניה ללא הסכמת כל השותפים שהשתתפו על דעת כך  שיש בנין כך וכך חניות וכפי המסומן בתשריט, ואם אין מילתנו אמורה לגבי אדם פרטי שהחלטה באה להיטיב עמו לכל הפחות במעבר ציבורי השייך לכולם לא ניתן לשנות את מטרת השותפות ללא הסכמת כל השותפים (עי' שו"ע חו"מ סי' קעו ס"י), ואם מצאנו שלהוסיף חניה בבנין ניתן שכן זו היא טובת כל השותפים מנין לנו שניתן לשנות בהסכמת רוב כדי להמעיט בחניות הבנין.

לאור העובדה שביה"ד הינו אביהם של יתומים (רמב"ם נחלות פ"י ה"ה) ומשום כך עליו להפך בזכותם כמש"כ ר"י מלוני"ל (ב"ק לז ע"א), וה"ה והוא הטעם שי"ל שהם אביהם של ציבור, רוצה ביה"ד להפך שוב בזכותו של הציבור ליצור שם ביהכ"נ, וע"כ הנתבעים יכולים להגיש חוו"ד נוספת שתוכיח את זכותם להחליט בדרך של רוב על שינוי מטרה.

יודגש כי ביה"ד סבור שלמרות שהוא מחויב להפך בזכותם של ציבור, אין בכך הטלת פגם בחובת הדיין להשוות את בעלי הדין בכל דבר (כמבואר בשו"ע חו"מ סי' יז ס"א), שהרי מבואר בגמ' (שבת קיט ע"א):

אמר רבא תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לקמאי לדינא לא מזיגנא רישי אבי סדיא כמה דלא מהפיכנא בזכותי'.

והרי ודאי שרבא לא השתבח בעצמו בדבר שהוא פגם בהתנהלות הדיין, הרי שהעובדה שביה"ד סבור שהוא צריך להפך לטובת צד אחד יותר מלטובת הצד השני אין בכך משום חסרון בהשוואת בעלי הדין, לפיכך החלטה זו היא זמנית עד לקביעת דיון נוסף במעמד שני צדדים לאחר שהציבור ימלאו את התחייבותם ביחס להחתמת השכנים והגבאים הנוספים כפי שהתחייבו.

החלטה:

איך לכך הוחלט:

הנתבעים לא ימשיכו בעבודת הריצוף עד לקביעת דיון נוסף במעמד שני צדדים לאחר שהציבור ימלאו את התחייבותם ביחס להחתמת השכנים והגבאים הנוספים כפי שהתחייבו.

הרב שלמה שרגא - אב"ד, הרב עובדיה ועקנין - דיין, הרב משה פרקוביץ - דיין