ביטול הסכם גירושין

עטרת דבורה חלק ג סימן כ

להערה שנכתבה על פסק זה

הצדדים היו זוג נשוי, והתגרשו ביום ..., קודם לגירושין, ביום ... ניתן פסק דין לאישור הסכם גירושין. כעת בפנינו תביעת הבעל לשעבר [פלוני] לביטול הסכם הגירושין, וכן הוגשה תביעה שכנגד לחיוב בתשלום הכתובה, אם יבוטל ההסכם, והתקיים דיון בתביעה לביטול ההסכם.

עיקרה של התביעה נסוב על יסוד הטענה שמצבו הנפשי הרעוע של הבעל בעת חתימת הסכם, מצדיק את ביטול ההסכם, מאחר שהבעל לא היה כשיר לשקול כראוי את ההסכם ומשמעויותיו.

לאחר הדיון ניתנה החלטה שבה נכתב כדלהלן:

"בבית הדין התקיים דיון ראשון בתביעתו של [פלוני] להורות על ביטול פסק הדין לאישור הסכם הגירושין.

כעת עם השלמת הדיון, ובטרם בית הדין יתייחס לטענות הצדדים, בית הדין מאפשר לתובע להשלים את כתב התביעה באמצעות הצגת חומר המבסס את טענתו ביחס למצבו הרפואי נפשי במעמד הדיון לאישור ההסכם.

החומר יוצג לבית הדין תוך 30 יום."

וכן יצוין שביום ... ניתנה ההחלטה הבאה:

"כעת בפנינו בקשות משני הצדדים, ועותק מכל בקשה יועבר לעיון הצד השני.

לאחר עיון בחומר שבפנינו הוחלט - אין מקום לעיכוב נוסף בהשלמת ההליך לבירור התביעה, ועל התובע להעביר לבית הדין עד ליום ... כל חומר רפואי שהתקבל אצלו, וכן עד למועד זה יורשה להציג סיכומי טענות מטעמו, וכעבור שבעה ימים הצד השני רשאי לסכם את טענותיו, ולאחר מועד זה יינתן פסק דין.

אם יוצג חומר רפואי המחייב דיון נוסף, תבוטל הוראה זו, והמשך ההליך ייקבע בהתאם. מאחר שלא הוגש כל חומר רפואי כמתחייב, והתקבלה בקשה מטעם הנתבעת ניתן בזאת פסק הדין על יסוד החומר שבתיק."

נקדים ונצטט קטעים מפרוטוקול הדיון. הבעל באמצעות ב"כ טען:

"ההסכם נחתם על ידי הצדדים ביום ... הטענה שלנו היא, שביום זה ועוד קודם לכן, מרשי היה מאושפז בבית החולים ... הוא היה מאושפז שם מיום ... ושוחרר ביום ..., הנסיבות על פניו תמוהות מאוד, כיצד הוא חתם על ההסכם, אם הוא היה כשיר, מרשי לא זוכר שהוא חתם על ההסכם, מה שבטוח הוא לא הבין על מה הוא חותם, זה ברור שאדם המאושפז בבית חולים, ועוד ב"[א']" הוא לא אדם כשיר.

ביה"ד: הצדדים נכחו בדיון שלושה חודשים לאחר השחרור שלו מהאשפוז.

ב"כ התובע: הוא עדיין היה תחת השפעה של כדורים, הוא לא היה מיוצג, הוא היה במצב נפשי קשה, עד היום הוא לא במצב נפשי תקין, כל זה מביא לנו את החשש כיצד ההסכם נחתם? וכיצד הוא חתם?...

ב"כ התובע: הוא היה גם אז במצב נפשי קשה, ובוודאי שגם אם הוא אישר את ההסכם, הוא לא הבין את המשמעות של ההסכם, מעיון בפרוטוקול לא ברור אם הוא נשאל על ידי בית הדין באשר להסכם, אם הוא הבין את תוכנו של ההסכם.

השאלות שעולות הן לאופן ההתנהלות של ההסכם, בהסכם יש התחייבות שלו לתשלום מזונות גבוהים בסך 6000 שקל עבור שלושה ילדים, עם תוספת של 5 אחוז. השאלה אם ההסכם נחתם כדין? אם הוא בכלל יכל לחתום על כזה דבר? בייחוד שהוא היה בבית החולים [א'], לא מדובר באדם שהיה בבית חולים רגיל ושוחרר.

ביה"ד: מה היתה הכנסתו באותו עת?

ב"כ התובע: הוא לא עובד היום והוא גם לא עבד אז, האם זה נשמע סביר שאדם שלא עבד ונמצא במצב נפשי קשה, יחתום על הסכם כזה? ובנוסף גם יתחייב שהוא לבדו ישא במלוא ההוצאות הרפואיות? שהוא מעביר לה את כל הזכויות בבית? מעבר לכך, עוד נקבע בהסכם הזה שהוא לוקח על עצמו את כל החובות והוא משחרר את האשה מחובות אלו. מכל ההתייחסויות האלה אין שום סיכוי שאדם שפוי יחתום על הסכם כזה. כשקבלתי את מרשי מי שליוותה אותו זאת אחותו...

ביה"ד: בעבר לפני האשפוזים במה עבדת?

התובע: בניהול קיבוצים.

ביה"ד: מה היה גובה המשכורת שלך?

התובע: בערך 10,000 שקל.

ביה"ד: האם כשהתחייבת בהסכם על הסכום שנרשם, זה היה על סמך ההכנסה הזו?

התובע: הייתי במצב שקבלתי קצבת נכות וזה לא הספיק, ביום החתימה על ההסכם לא היה לי שום הכנסות גם לא קצבת נכות. צריך להבין שאני לא הבנתי את מהות ההסכם, במשך שנתיים ההסכם לא היה אצלי, לא עבדתי. הייתי בבית, מידי פעם עבדתי בעבודה מזדמנת, לא יכולתי לשלם 6000 שקל, היא עיקלה לי את קצבת הנכות.

ביה"ד: לאור האמור מה מבוקש?

ב"כ התובע: אנחנו נבקש לבטל את הסכם מעיקרו, מכיוון שההסכם לוקה בספק רב."

מאידך גיסא, הנתבעת באמצעות ב"כ טענה:

"כל התביעה נולדה בעקבות עיקול של קצבת הנכות למזונות הקטינים, וזאת לאחר שנתיים שהסכם הגירושין אושר, עד היום לא שמעתי שום טענה שהלקוח לא היה בצלילות הדעת, ושהוא לא היה כשיר לעמוד לדין, היא טוענת שהיא לא פסיכולוגית ושהיא לא יודעת אם הוא היה כשר לעמוד לדין, אני אפנה את ביה"ד למכתב השחרור של בית החולים "[א']", שממנו לא עולה שום אינדיקציה לכשירות מצבו.

ביה"ד: לטענתם ההסכם נחתם בזמן שהוא היה מאושפז?

ב"כ הנתבעת: בזמן החתימה הוא היה מאושפז, אבל בכתב השחרור נכתב שהוא משתף פעולה ואין לו הזיות, בוחן המציאות שלו תקין, מה גם שהוא בכתב ידו תיקן את ההסכם וטענה זו לא הוכחשה, בסעיף 7.2 להסכם, בכתב ידו הוא מתקן את ההסכם לטובתו, אפי' אם נניח שדעתו השתבשה עליו, הוא מוסיף בכתב יד, 'אין באמור לעיל כדי להוות ויתור של הבעל על זכויותיו ככל שהן קיימות.'

ביה"ד: האם זה נכתב על ידו?

ב"כ הנתבעת: כן.

ביה"ד: בניסוח של מי זה נכתב?

ב"כ הנתבעת: בניסוח שלו...

ביה"ד: לטענתו בזמן החתימה לא היתה לו הכנסה, והוא גם לא קיבל שום קצבה, באותה שעה איך היא ציפתה שהוא ישלם כזה סכום?

ב"כ הנתבעת: הוא ידע שחלק מתשלום המזונות זה כפרת עוונות, הוא הכניס אותה לפשיטת רגל, הוא רצה להביא אותה למצב של מעורבות בחובות, הוא הבין שהוא פותח דף חדש לטובת הילדים ולכן הוא הסכים לסכום הזה.

ביה"ד: אבל מאיפה הוא יביא את הכסף?

הנתבעת: הוא עבד, מחובתם של הורים לפרנס את ילדיהם, זו אחריות של כל הורה לדאוג לילדיו.

ביה"ד: זה נכון ועל זה אין חולק, אבל אחרי הכול מדובר על התחייבות בסכום גבוה.

ב"כ הנתבעת: הם חיו ברמת חיים גבוהה. כל האשפוז שלו זה היה במטרה להעמיד פנים, הוא הכניס את החשבון המשותף ליתרת חובה של 400 אלף שקל, זה לא שנוצר יתרת חובה על הימורים או על בילויים של האשה, הוא זה שמשך כסף כדי לתחמן את הנושים שלו, כשהיא נקלעה לפשיטת רגל, הוא רצה לכפר על מה שהוא עשה ולכן הוא לקח על עצמו את כל החובות.

ביה"ד: אתה טוען שהוא אשפז את עצמו למראית עין?

ב"כ הנתבעת: כן. הטענה שלנו שכל התביעה שלו נולדה רק בגלל שהתחילו לגבות ממנו את המזונות, עד אז לא היה אכפת לו גם אם היה רשום 10 אלף שקל, עד אז לא הייתה לו שום טענה."

עד כאן קטעים מפרוטוקול הדיון.

מהחומר שבפנינו עולה שאמנם בעת החתימה על הסכם הגירושין הבעל עדיין היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש, ולאחר ארבעה ימים השתחרר מבית החולים. אך חלפו שלושה חודשים מיום השחרור מבית החולים ועד למועד שבו הבעל התייצב בבית הדין עם אשתו לאישור ההסכם ולאחר מכן לסידור הגט. אין ספק שבמעמד הדיון בית הדין קיבל את הרושם הברור שהבעל במצב תקין. שאם לא כן בית הדין היה נמנע מלזמן את הצדדים לסידור הגט למועד קרוב. לאחר שכידוע אין תוקף לסידור הגט, כשמצבו הנפשי של הבעל אינו תקין. ללא ספק בזמנו בעת הדיון הנ"ל, בית הדין בחן ונוכח שהצדדים מודעים להוראות ההסכם והן מקובלות עליהם, וזאת כפי המקובל בכל דיון לאישור הסכם.

ביחס לטענה שבעת החתימה על ההסכם הבעל היה מאושפז ייאמר כדלהלן: מאחר ובפנינו הסכם גירושין בר תוקף עם פסק דין המאשרו, נטל הראיה להעדר כשירות הבעל בעת חתימת ההסכם מוטלת עליו. מהתיקונים שהבעל ביקש לבצע בכתב ידו בגוף ההסכם במועד חתימת ההסכם נראה שבאותה עת הבעל היה כשיר וידע לעמוד על זכויותיו. וכן ממכתב השחרור שהוצג בפנינו ביחס לאשפוז הנ"ל אין הכרח לקבוע שבאותה עת הבעל היה חסר כשירות לחתום על הסכם גירושין. אך גם אם כנטען על ידו, ובאותו מועד של חתימת ההסכם אכן לא היה כשיר, עדיין אין יסוד לביטול פסק הדין, מאחר שהמועד הקובע לבחינת כשירותו הוא המועד שבו הצדדים הופיעו לבית הדין לאישור ההסכם, וזאת מפני שני טעמים:

ראשית, כידוע חתימה על הסכם גירושין אינה מחייבת ואינה בתוקף אלא לאחר שהצדדים מתייצבים בפני ערכאה שיפוטית לאישור ההסכם. נציין לאמור בספר ציץ אליעזר חלק טז סי' נג שכתב:

"מנהג המדינה הוא שעריכת הסכם בין צדדים וחתימתם עליו מחייב את הצדדים שלא יוכלו לחזור בהם, ומכל שכן שהוא כן כאשר מקבלים עליו גם אישור בית דין, או בית משפט, ואם כן הרי חתימה על הסכם כזה הוא כעין סיטומתא, שנפסק על זה בחו"מ סי' ר"א סעי' א' שנחשב זה קנין גמור ואין אחד מהם יכול לחזור בו."

וכן העלו בפד"ר ח"ג עמ' 363 שגם הסכם גירושין ללא קניין, יש לקיים את ההסכם מדין סיטומתא, וכן בפסקי דין נוספים.

וכן נציין לאמור בפד"ר כרך יט עמ' 274 בסיכום פסק הדין:

"המנהג הוא שכל זוג המתגרש לא סומך דעתו על הסכם גירושין עד שביה"ד יאשר אותו ויתן לו תוקף של פס"ד. לכן הסכם שלא הובא לביה"ד לאשרו אין לו תוקף אפילו לא מטעם סיטומתא כי מנהג הסוחרים הוא להביא הסכם לאישורו של ביה"ד."

על כן מאחר שההסכם אינו מקבל תוקף בעת חתימתו על ידי הצדדים, אלא רק עם התייצבות הצדדים לדיון בבית הדין לאשרו, המועד של ביצוע קניין ה"סיטומתא" הוא מעמד הדיון ואישור ההסכם ע"י בית הדין, ודי שבמעמד זה ברור לבית הדין שההסכם מקובל על שני הצדדים, ובכך באותו מעמד ההסכם מקבל תוקף על יסוד קניין סיטומתא. על כן המועד הקובע לבחינת כשירותו של התובע הוא מועד הדיון בבית הדין, ולא מועד החתימה על ההסכם.

על כן בהעדר אסמכתא להעדר כשירות התובע בעת הדיון, אין לנו אלא לדחות את התביעה.

שנית, גם בלא הטעם של קניין סיטומתא, מטעם נוסף יש לקיים את פסק הדין לאישור ההסכם וזאת על יסוד הסכמת הצדדים בבית הדין והבקשה שההסכם יאושר ושיינתן להסכם תוקף של פסק דין. וזאת מפני שגם בהעדר קניין, די במעמד הדיון כאמור, כדי שיינתן תוקף להסכם על יסוד הדיון, ובלא שנזקק לברר כעת את כשירותו של הבעל בעת החתימה על ההסכם.

בספר שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סי' עד כתב:

"אין לבוא לטעון לביטול ההתחייבות מכח זה שלא קיבל בזמנו קנין על התחייבותו, דעל כן הדגשתי להזכיר העובדא שההסכם סודר בזמנו בפני בית הדין, והיינו מפני דאז נראה לי דדינא הוא שאינו טעון לקנין. ואמינא לה ממה שמצינו ברמ"א בחו"מ סי' קס"ג סעי' ב' שפוסק, דכל דברי הקהל אינם צריכים קנין. ומסביר הלבוש שם, דלכן דברי הקהל אינם צריכים קנין משום דהוי כאילו נעשו בבי"ד ומה שנעשה בפני בי"ד אין בו חזרה ע"ש. הרי לנו, שדבר ברור הוא, שמה שנעשה בפני בית דין אין בו חזרה ולא צריך קנין, ולא עוד אלא דמזה נובע מקור הדין גם מה שדברי הקהל נמי אינם צריכים קנין, מפני דהוי ליה זה כאילו נעשו בבית דין."

ועיין בספר עטרת דבורה ח"ב חלק חו"מ סי' כד בפסק דין מבית הדין בטבריה שבו כתבנו לבסס פסיקה זו של הציץ אליעזר, והעלנו שהסכמות שהוצגו לבית הדין ובקשת בעלי הדין לאשר את ההסכמות ושיינתן להן תוקף של פסק דין, עם מתן תוקף של פסק דין להסכם, ההסכמות אלו קיבלו תוקף ללא קניין נוסף.

על כן בנידון דנן, גם אם במועד החתימה על ההסכם, הבעל נעדר כשירות לחתימה על הסכם, כפי טענתו, עכ"פ גם בהעדר החתימה, לאחר שהצדדים הציגו לבית הדין את ההסכמות וביקשו שהן יאושרו ושיינתן להסכמות אלו תוקף של פסק דין, עם מתן פסק הדין, ההסכם בתוקף.

בעקבות טענות שעלו מצד התובע בכתב התביעה ובמהלך הדיון, שעיקרן הבעת טרוניה על ביה"ד שאישר את ההסכם, למרות המחיר הכבד שהבעל שילם במסגרת ההסכם, שעיקרו דמי מזונות בסך 6000 שקל חודש לשלושה ילדים וויתור על הדירה בקיבוץ ותכולתה - הטענה נדחית על הסף וביה"ד אינו נכנס לבחינת טענה זו.

יובהר: הליך אישור הסכם גירושין בפני בית הדין אינו הליך בעל אופי אדוורסרי, אינו הליך שנועד להכריע בהכרעה שיפוטית בין שני יריבים המתעמתים ביניהם. אישור הסכם הממון הוא הליך פורמאלי שאינו מצריך דיון מהותי לגופן של הסוגיות הנכללות בהסכם (בג"ץ 01\8578 חליווה נגד חליווה). ונוסיף ונצטט מפס"ד של ביהמ"ש העליון ע"א 189/95 שבו נכתב כדלהלן:

"הרי שכאן מדובר באישור הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג. אישור כזה איננו "פסק-דין". אין הוא מכריע במחלוקת שבין הצדדים. אין בית-המשפט בודק את תוכנו של הסכם הממון המובא בפניו לשם אישור תוכנו ואין הוא אמור לאשר את תוכנו. כל שעושה בית-המשפט הוא מתן אישור להסכם, לאחר שנוכח שבני-הזוג עשו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו (סעיף 2 (ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג)."

על כן אין מתפקידה של הערכאה השיפוטית המאשרת את ההסכם להתערב בהסדרים הרכושיים הקבועים בו מתוך ניסיון לשנותו או להשיג איזון רכושי אחר ממה שהוסכם בהסכם בטרם הצדדים הופיעו לאישור ההסכם. אלא קודם לאישור ההסכם יש לוודא שהצדדים הבינו את פרטי ההסכם ומשמעותו, וכי ההסכם נחתם ברצון חופשי, ואינו פוגע בתקנת הציבור.

יתכן שצד אחד להסכם הסכים להתחייב בהתחייבויות מרחיקות לכת, על מנת להשיג יעד מסוים החשוב לו באותה שעה, ולשם השגתו הוא מסכים לשלם מחיר כבד, וזאת לאחר שהפעיל שיקול דעת בטרם חתם על ההסכם. בנסיבות אלו, בית הדין יאשר את ההסכם בכפוף לתנאים הנ"ל, ובכפוף לכך שההתחייבויות שבהסכם בתוקף עפ"י ההלכה.

כמו כן אין מקום לטענה בדבר העדר ייצוג הבעל בעת הדיון לאישור הסכם, מאחר וההסכם נחתם שלושה חודשים קודם לדיון בבית הדין לאישורו, ובפרק הזמן שחלף משחרורו מבית החולים ועד למועד הדיון לאישור ההסכם, לא הייתה מניעה לבעל להתייעץ עם כל אדם שיחפוץ. בנוסף, מאחר שאין מדובר בהסכם מורכב וסבוך, אלא הסכם פשוט, כישוריו של הבעל אפשרו לו להבין את מהות ההסכם, או לקבל את ההסברים הנאותים מכל גורם שיבקש.

מאחר וההליך לאישור ההסכם בבית הדין אינו הליך שיפוטי הדורש הצגת טענות וראיות, וכמבואר לעיל, בנסיבות המתוארות - העדר עורך דין במעמד אישור ההסכם בבית הדין, אינה עילה לביטולו.

יתירה מזו, טענה מסוג זה, הייתה אמורה לעלות במועד הסמוך לאישור ההסכם, ולא לאחר שנתיים. ונציין לסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 המחייב הודעה מתאימה תוך זמן סביר לאחר שנודעה עילת הביטול.

נראה שבנידון זה שהטענה לביטול ההסכם היא כמפורט לעיל, גם עפ"י ההלכה לכל הדעות לא תתקבל טענה לביטול ההסכם לאחר זמן סביר מהמועד שנודעה עילת הביטול. ונבהיר את דברינו. הרמב"ם בהלכות מכירה פרק טו הלכה ג', ביחס לטענת מקח טעות, כתב:

 "הלוקח מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא, והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום, אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום, הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר".

וכן פסק בשו"ע חו"מ סי' רלב סעיף ג'. הרי שרק אם ראה המום ולא השתמש במקח, אין דנים אותו כמי שמחל, גם אם שהה זמן רב.

אך עיי"ש במגיד משנה שם במש"כ ויש מי שכתב וכו' ובסמ"ע סק"י ובפתחי תשובה סק"א.

והנה דברי הרמב"ם מתייחסים למקח טעות, ובספר מחנה אפרים דיני אונאה סי' ד' כתב בביאור דעת הרמב"ם כדלהלן:

"לכאורה נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות מכירה דכל שלא נשתמש במקח אחר שידע המום, אפילו שהה כמה ימים הרי זה מחזירו, ולא אמרינן כיון דידע ושתק הרי זה נתרצה דחזקה אין אדם מתפייס במומין".

ולפי זה דווקא במקום שקיימת חזקה שאינו מוחל, כגון במקח שנמצא בו מום. אבל כשאין חזקה כזו, כגון בנידון זה, בסתמא נידון כמי שמחל. על כן בדין אונאה מעל שתות, לאחר פרק הזמן שיראה לתגר או לקרובו, כבר אינו יכול לחזור בו, כי אין חזקה שאין אדם מתפייס באונאה כזו.

וכן האריך לבאר בספר גליא מסכת חלק חו"מ סי' ד' (דף יד מדפי הספר) וכתב שבאונאה -

"שפיר אמרינן מדשהה זמן משנודע לו ולא תבע, ואין מדרך בני אדם להשהות תביעה שאינה ברורה כל כך, ומסתמא מחל, משום חיבת המקח אין מקפיד על דמיו שהוסיף ... דוקא בתביעת דיני אונאה אמרינן כך מהני תרי טעמי דאמרן בהן, חדא דיש כמה בני אדם שאין מקפידין על שווי של הקניה אחרי שחשקה נפשו בגוף עסק המכר, ועוד דתביעתו אינה ברורה מאי קתבע אי דמי אונאה או ביטול מקח או אפשר נשתנה השער, ותביעה כזו אין מדרך להשהות, ומוכח מזה שזה האיש הוא מבני אדם שאין מקפידין על דמי שיווי המקח, וא"כ מאי דשהה ולא תבע אונאתו הווה ראיה שמחל תביעתו, ואינו חוזר אחרי זמן לתבוע אחרי שמחל".

משא"כ בתביעה לביטול מקח עקב מום במקח, אין אדם מתפייס במום, ובנוסף, התביעה היא ברורה, לכן בטרם החל להשתמש במקח, גם שהייה ארוכה עד להגשת התביעה, אינה מוכיחה מחילה. עד כאן מתשובת גליא מסכת.

לפי זה בנידון דנן שהתובע טוען שמצבו הנפשי הרעוע של בעת חתימת ההסכם, מצדיק את ביטולו, מאחר שטענה זו מעצם טיבה אינה ברורה ודורשת מאמץ רציני להוכחתה, וכלל לא ברור שהסכם אכן לא היה מקובל עליו, לאחר שכבר אושר בבית הדין בהסכמתו. בנסיבות אלו אם התובע השתהה פרק זמן ניכר בהגשת התביעה, והתביעה לא הוגשה לאחר שחזר לבריאותו, כשעילת הביטול כבר היתה ידועה לו, מקרה זה אינו דומה לטענת מקח טעות שבה קיימת החזקה שאין אדם מתפייס במומין, ולכן אנו קובעים שהעיכוב בהגשת התביעה נובע מפני שתביעתו ברורה, אבל במקרה דנן יש מקום להניח שמחל על תביעתו, ולאחר מחילה כזו, כבר אינו יכול לחזור בו ולשוב ולתבוע.

סיכומו של דבר: התביעה לביטול פסק הדין לאישור הסכם הגירושין, נדחית.

להערה שנכתבה על פסק זה