דיון בין בני זוג אודות רכוש הרשום על שם צד ג' שאינו בעל דין בדיון זה

עטרת דבורה חלק ג סימן ט

בפני בית הדין תביעת הבעל לחלוקת הרכוש, ובדיון הראשון הצדדים הביעו הסכמה, המעוגנת בקנין, שהרכוש ואיזון המשאבים יחולקו בהתאם להוראות חוק יחסי ממון, עיין להלן סי' יד.

בנסיבות אלו של דיון בחלוקת הרכוש, לעיתים עולה השאלה כיצד להתייחס לרכוש הרשום כעת על שם צד ג', לעיתים קרוב משפחה, ולעיתים צד ג' שעמד בקשרים עסקיים עם אחד הצדדים. ביחס לשאלה זו שבה מצד האשה עלתה הטענה שרכוש הרשום על צד ג' שייך לבעל, וכי רישום זה אינו משקף את הבעלות, כתבנו:

אמנם מההיבט העקרוני נתונה לבית הדין הסמכות לדון בסכסוך שבין האיש והאשה בחלוקת הרכוש, בכל הקשור לרכוש של אחד מהם או של שניהם, הן המצוי בידי אחד מהצדדים, והן המצוי ברשות צד ג'.

דא עקא שפסיקת בית הדין אינה יכולה לחייב צד ג'. אם ייפסק שלבעל זכויות ממון בחברות שבבעלות אותו צד ג', פסק הדין לא יחייב את אותו צד ג' להעביר זכויות ממון לאיש או לאשה, אלא יוכל לשמש כפסק דין הצהרתי בין הצדדים בלבד לצורך ההתחשבנות ועריכת האיזון בזכויותיהם.

כאמור, מסגרת הדיון בבית הדין עפ"י חוק, מצומצמת לדיון שבין שני הצדדים בלבד, ולא ניתן לצרף צד ג' לדיון במעמד של "בעל דין" היכול להציג טענות ולעמוד על זכויותיו, אלא במעמד של עד בלבד. עפ"י ההלכה, לא תהיה תועלת בעדותו, בהיותן במעמד ההלכתי של "נוגע בדבר" הפסול לעדות, מלבד טעמים נוספים המונעים מבית הדין עפ"י ההלכה לפסוק עפ"י עדות זו כשהוא קרוב משפחה הפסול לעדות. בנסיבות אלו ככל שבית הדין יקבל את הבקשה לדון ברכוש הרשום על שם אותו צד ג', ובהתחשב שלא ניתן לאכוף עליו מעמד של "בעל דין" בניגוד לרצונו וללא הבהרה מתאימה שזהו מעמדו המשפטי, יהיו לדיון המבוקש על ידי האשה שתי השלכות שליליות:

ראשית, יהיה זה דיון לוקה בחסר בהגדרתו, עקב העדר מעמדו של אותו צד ג', כבעל דין לכל דבר, עם השלכות העלולות לפגוע פגיעה שיש בה ממש ביכולתו של בית הדין לעשות צדק ולהוציא דין אמת לאמיתו ביחס לשני בעלי הדין דנן.

שנית, אם בית הדין ייעתר לבקשה, בכך בית הדין כופה על הצדדים לנהל מערכת דיונים כפולה באותו נידון, האחת בבית הדין, כשההשלכות מהדיון יהיו רק לבעלי הדין דנן. ומאחר שהפסיקה שתינתן בבית הדין לא תוכל להוות "מעשה בית דין" המשליך על אותו צד ג', והמחייב אותן, הצדדים יאלצו לנהל מערכת דיונים נוספת בבית המשפט ביחס לאותו רכוש, שבה אותו צד ג' יצורף כבעל דין לכל דבר וענין. במתכונת דיונים כזו קיים עיוות דין, וכפל השקעת משאבי זמן יקרים והוצאות.

יתירה מכך, עפ"י חוק יחסי ממון, הזכויות שהאשה צברה בנכסי הבעל בתקופת הנישואין הינן זכויות אובליגטוריות, ואינן זכויות הקנויות לה מעת יצירתן, והן אמורות להבשיל לידי זכויות הקנויות לה רק לאחר פקיעת הנישואין, וככל שבעת פקיעת הנישואין עולה הטענה שהרכוש הרשום על שם צד ג', למעשה שייך לבעל והינו בר איזון בין הצדדים, הדבר ברור שהסדר ההגיוני והתקין של הדיונים הינו קודם להשלים את בירור מערכת יחסי הממון שבין הבעל לאותו צד ג'. ורק לאחר שבירור זה יושלם ויינתן פסק הדין, ניתן יהיה להמשיך ולקיים את הדיון שבין הצדדים דנן. יתכן מאד שלבעל אין עניין בבירור יחסי הממון שבינו לבין צד ג', על כן במסגרת אותו דיון תצורף האשה כצד נוסף גם לדיון זה, אך בנסיבות המתוארות דיון זה אינו יכול להתקיים בבית הדין, ומן הכרח שבעת הזו מסגרת הדיון בבית הדין תצומצם לרכוש ולזכויות ממון הרשומים על שם אחד הצדדים או על שם שניהם. אך לא יתקיים דיון על רכוש הרשום על שם כל צד ג' אחר. לאחר שיושלם הדיון שבין הבעל לאותו צד ג', ותינתן החלטה אודות היקף זכויות הממון של הבעל ברכוש הרשום על שם אותו צד ג'.

אמנם כבר ניתן צו לגילוי מסמכים גם ביחס לרכוש המצוי בידי צד ג', אך צו זה ניתן במסגרת סמכות בית הדין שהובהרה בסעיף ד' להחלטה שניתנה בנידון ולצורך בירור התביעה שבין שני הצדדים דנן. אך בנסיבות שהתבררו כעת וככל שהדבר נוגע לדיון המהותי ביחס לרכוש הרשום על שם צד ג', הקביעה היא כאמור.

הפסיקה הנוכחית ניתנה ברוב דעות, ולהלן התייחסות לטענת עמיתי בדעת המיעוט.

א. טענתו שלא תהיה מערכת כפולה של דיונים, בעת הזו אין לה בסיס מוצק בטרם התקיימו הדיונים במכלול הרכוש, לרבות הרכוש הנטען על ידי האשה כרכוש משותף והמוחזק בידי צד ג'.

ב. יתכן מאד שאין זהות אינטרסים בין הבעל לאותו צד ג', וכלל לא ברור שהבעל יוכל לייצגו, ושטענותיו ייחשבו כטענותיו. בכל מקרה גם לו היתה זהות אינטרסים, ייצוג כזה יוכל להיעשות רק בכפוף להסכמתו ולסמכות בית הדין בעניינו.

ג. בנסיבות המתוארות שקיים חשש שלא ייעשה צדק עם הצדדים עקב המגבלות המובנות בדיון המבוקש,  כאמור, לא נאמרו ההלכות הפסוקות בחו"מ סי' יב סעיף א' וסי' כו סעיף א', אלא אדרבה מוטל על הדיין שלא לדון בין הצדדים. ועיין בשו"ת מוהרא"ל צינץ סי' ל' אות ד' שאין לבית הדין לדון בין הצדדים כשקיים חשש שלא יהיה בפני בית הדין כל המידע המשפטי הנחוץ לפסיקת הדין כראוי, ובית הדין עלול לבוא לידי עיוות דין, אלא ידונו בערכאות ששם יהיה בפני הערכאות המידע המשפטי לאשורו, עי"ש במש"כ:

"ואין לומר ירד עמו בדייני ישראל ונפסוק לו כפי דיניהם וכמ"ש רמ"א סימן שס"ט, דהא ליתא אלא בדין מבורר שאנו בקיאין בדיניהם כיצד הוא, או אפשר לבררו בקל, אבל בענין שנוגע בעמק משפט... כ"ש שהב"ד אין יכולין לברר דינם אלא ע"פ טוענים ומליצים והרי אפילו המליצים עצמם כל מליץ מחזיק צד שלו שהוא יהי' הזוכה, א"כ פשיטא שראובן מוכרח לברר זכותו בדיניהם ואין עסק לב"ד של ישראל בכך כלל", עכ"ל

דהיינו כשקיים אצל בית הדין חשש לעיוות דין, כגון בנידון תשובת מוהרא"ל צינץ, עקב החשש שהוראות החוק אינן ברורות לבית הדין לאשורן, או בנידון דנן שטרם הושלם הדיון שבין הבעל למבקשות, עדיף שבית הדין יסלק עצמו מדיון העלול שלא יביא לבירור האמת אלא לעיוות הדין, וסביר מאד שכך יהיה בהיעדר צד ג' העומד על זכויותיו והטוען את טענותיו. הסתלקות זו נועדה כדי שהתביעה תתברר בביהמ"ש במסגרת דיונית הכוללת את שלושת הצדדים, כשמסגרת כזו ניתן להביא לבירור העובדות כמתחייב, וכידוע כשאחד מבעלי הדין מודיע לביה"ד על סירובו לדון בדין תורה אין את האיסור המפורש בחו"מ סי' כו ס"א.

וע"ע שם בתשובת מוהרא"ל צינץ שאם יש שלושה בעלי דין, ואחד מהם הלך לערכאות לתבוע את השני, אין מקום שבית הדין ידון בחלק אחר של הדיון שבינו לבין בעל דין שלישי, כשבית הדין אינו יכול לדון בכולו, בנסיבות שבהן הדיון בין שני הצדדים המסכימים לדון בדין תורה יוכל להתברר כראוי רק לאחר השלמת הדיון בין התובע וצד ג' המתקיים בערכאות. וז"ל:

"זה מ"מ פשיטא שלא יש לשמעון עסק משפט עם ראובן כל זמן שלא יברר זכותו נגד לוי, ומי יוכל לדון על לוי שלא בפניו. וכל זמן שלא זכה שמעון כנגד לוי בדייני ישראל, אין עסק משפט כלל בין שמעון לראובן ואי אפשר שידינו ביניהם הב"ד כלל, נמצא שמה שלא רצה לעמוד עם לוי בדייני ישראל הוא כאילו לא רצה לעמוד עם ראובן בדין כלל. ואילו היה שמעון מציע דבריו לפני ב"ד והיו הב"ד נזקקין לשמוע דבריו מאחר שצווח שראובן לא רצה לעמוד עמו בדייני ישראל, א"כ הב"ד היו אומרים לו שצריך לדון עם לוי בדייני ישראל בטרם ידון עם ראובן כלל, ואחר שלא נתרצה לעמוד עם לוי גם ראובן א"צ לעמוד עמו בדייני ישראל שמשפט אחר להם ומדויל ידי' משתלם".

הרי שמוהרא"ל צינץ הורה שאין טעם שבית הדין יתכנס לדיון בתביעות שבין שמעון לראובן, כל עוד הדיון שבין שמעון ללוי המתנהל בערכאות, אינו מתברר בבית הדין יחד עם הדיון שבין שמעון לראובן. על אותו משקל יש לקבוע גם בנידון דנן. דהיינו: אמורות להתנהל שתי מערכות דיונים, האחת בין הבעל לאותו צד ג' אודות הזכויות הקנייניות ברכוש הרשום על שמו, והשניה בין הבעל והאשה. עפ"י סדר ההליך הדיוני התקין, מקומו של הדיון השני הוא רק לאחר השלמת בירור מערכת הדיונים הראשונה, ולאחר שינתן פסק דין במערכת יחסי הממון שביניהם, אם קיימת או לא, ומה היקפה. רק לאחר השלמת הדיון וכתוצאה מהפסיקה שתינתן, יוכל להתחיל הדיון בתביעת האשה לחלקה בזכויות הממון הרשומות אצל צד ג'. על כן מאחר שאותו צד ג' ממאן להצטרף לדיון  בבית הדין לבירור מתכונת יחסי הממון שבינו לבעל, וגם קיימת לכך מניעה משפטית, כאמור, בנסיבות אלו לא ניתן לקיים בבית הדין את הדיון השני בין הצדדים דנן בטרם הושלם הדיון הראשון, וכפי שקבע מוהרא"ל צינץ בנידון שלו, וכאן קיים יסוד סביר לחשש שדיון במתכונת המבוקשת על ידי האשה יביא לעיוות הדין.