יחסי הגומלין בין בית הדין האזורי לבית הדין הגדול

עטרת דבורה חלק ג סימן ח

פסק הדין לפני עריכה 

מבוא

מערכת בתי הדין הרבניים מורכבת משתי ערכאות שיפוט, בתי הדין האזוריים ובית הדין הגדול המשמש כבית דין לערעורים. לעיתים מערכת בתי הדין מתמודדת עם התופעה של בתי דין אזוריים הנמנעים מביצוע פסקי דין של בית הדין הגדול שניתנו בניגוד לפסק דינם, הן ביחס לפסיקת חיובי ממון, והן ביחס לחיוב גירושין לאחר שבית הדין הגדול הורה לחייב או לאכוף על הבעל את הגירושין, בניגוד לפסיקת בית הדין האזורי. בהמשך נעסוק בפסק דינו של בית הדין האזורי בפתח תקוה מיום ה' אב תשס"ב (14.7.2002), שיובא להלן בפירוט, שבו בית הדין האזורי סרב לבצע ולהוציא לפועל חיוב גט שנפסק בבית הדין הגדול, ובסופו של דבר, לאחר שבעה חודשים הגט סודר בבית הדין הגדול.

מערכת השיפוט האזרחית, אינה נאלצת להתמודד עם תופעות אלו, לאחר שמוסכם על כל מרכיביה, שהמבנה ההיררכי של מערכת זו, אינו נותן מקום לתופעה כזו, ואינו מאפשר לשופט בערכאה הנמוכה את החופש והחירות לפסוק עפ"י שיקול דעתו לאחר שהערכאה שמעליו החליטה לבטל את פסק דינו, והוא מחויב לבטל את דעתו בפני הערכאה שמעליו. אציין לתקנות סדר דין אזרחי, סעיף 455, המסדירות את המשך הדיון בערכאה הנמוכה עפ"י הנחיית ערכאת הערעור ועל יסוד ההחלטות שכבר ניתנו בערכאה הגבוהה. במסגרת תקנות אלו, לא עלתה האפשרות שהערכאה הנמוכה לא תקבל את ההכרעה שניתנה בערעור. על יסוד תפיסה משפטית זו, קבע בג"ץ 35/72 קליר נ' בית הדין האזורי בירושלים וקליר, בנוגע ליחסי הגומלין שבין בית הדין האזורי ובית הדין הגדול - "מחובתה של הדרגה הראשונה לציית להוראותיה של דרגת הערעור". אך בג"ץ זה התחשב בעקרונות המשפט האזרחי בלבד, ועלינו לברר האם קביעה זו תואמת את ההלכה.

חובת הדיין לפסוק עפ"י ההלכה המוסכמת עליו ואינו רשאי לבטל דעתו

לא ניתן להתעלם מכך ששתי מערכות שיפוט אלו, הדתית והאזרחית, מושתתות על תפיסות עולם שונות. במערכת השיפוט האזרחית, מבחינה עקרונית אין מניעה להורות לשופט בערכאה הנמוכה לבטל את דעתו בפני פסק דינה של הערכאה שמעליו, ומכאן ואילך עליו לדון ולפסוק בהתאם להלכה שנקבעה בערכאה שמעליו, ולהתעלם מדעתו האישית. דעתו האישית ואמונתו ביחס ל"אמת המשפטית", חדלה להיות רלבנטית ככל שהדבר נוגע להמשך ההליך המשפטי שעליו הוא מופקד.

לעומת זאת, ביחס לפסיקת ההלכה בדיני התורה בכלל, ובמסגרת הליך שיפוטי בפרט, תפיסת היסוד ההלכתית היא שאין מקום שרב פוסק הלכה או דיין היושב על מדין, יפסוק הלכה למעשה בניגוד להכרתו ומצפונו, ויבטל דעתו בפני גדולים ממנו. אלא כל עוד פוסק ההלכה ירד לעומקה של הלכה כראוי, וגם לאחר עיון בדברי החולקים עליו, הרב הפוסק דבק בדעתו, וסבור שהצדק עמו, וכי הגדולים ממנו טעו בפסיקת ההלכה, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואינו רשאי לפסוק בניגוד למצפונו ולהכרתו. החריג היחיד לכלל הנ"ל הוא במסגרת דיון בבית הדין, כשדיין אחד נשאר בדעת מיעוט, עליו לפסוק כדעת הרוב, בהתאם להוראת הכתוב: "אחרי רבים להטות".

הגמרא בתחילת מסכת הוריות (ב.) קובעת שאפילו תלמיד הראוי להוראה, אינו רשאי לציית לבית הדין אם לפי מיטב הכרתו, בית הדין טעה בדינו, ובנסיבות מסוימות אף יחויב בקרבן על שגגתו אם טעה וסבר שיש לציית לפסק הדין המוטעה.

בספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה סי' רפג כתב:

"שהזהיר הדיין מהטות לדעת דיין אחר על צד ההשען אליו בחיוב החייב או זכוי הזכאי מבלתי שיהיה הדבר מובן אצלו לפי הקשו ושכלו מהקדמות התורה. והוא אמרו (שם) לא תענה על ריב לנטות. ירצה בזה לא תבקש בריב הנטיה לבד והוא שתטה עם הרוב או עם הגדולים ותשתוק ממה שיש בנפשך בדין ההוא".

ובספר החינוך מצוה ע"ז כתב:

"שלא ילך אחד מן הדיינים אחד דעת דיין אחד גדול . מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו בשכלו ... שנאמר לא תענה על ריב לנטות ורצה לומר לא תאמר על הריב דבר לנטות, כלומר מצד הנטייה לבד אחר דברי דיין אחד גדול או אחר הרוב ולא מצד הבנתך".

ועי"ש  במנחת חינוך שה"ה בדיני ממונות כן. וכן בערוך השלחן חו"מ סי' יח ס"ט כתב שאם הדיין אומר אני פוסק כדעת פלוני בלא להבין דבריו וק"ו בלא להסכים עם דבריו, אלא מבטל דעתו לדעת אותו פלוני, אינו דיין כלל.

ועיין בדברי הרא"ש במסכת סנהדרין פרק ד' סי' ו' שקבע: "היכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה, לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה ואם עשה כן, זהו דין שקר".

ודבריו הובאו בטור חו"מ סי' כה וברמ"א. בספר פלפולא חריפתא על הרא"ש (אות צ') כתב לבאר את דברי הרא"ש:

 "כשזה הדיין פוסק כאחד מהם בלא דעת עצמו, א"כ אין כאן דין כלל. ומכאן שגם שלשה שישבו בדין ושנים מהם חלוקים, לא יאמר השלישי, אף אני כמוהו של אחד מהם בלא ראיית טעמו, אלא לפסוק כמי מהם שירצה, שגם זה דין שקר, והוא פשוט".

הרי שההלכה נותנת לגיטימציה מלאה לכל תלמיד חכם הראוי להוראה לשאת ולתת כדרכה של תורה גם בדברי גדולים ממנו, ואף בפסקי הלכה של גדולי וחכמי הדורות שקדמו, עיין בדברי הרא"ש במסכת סנהדרין פרק רביעי סי' ו'. המגבלה היחידה היא, שלא לחלוק על דברי התלמוד, שקבלו מעמד מיוחד - "סוף הוראה" (בבא מציעא דף פו).

הרא"ש בתשובה כלל נה סי' ט' כתב את הדברים בנחרצות רבה, וז"ל:

"ומה שכתבת, כי הזקן החכם רבי יעקב בן שושאן, נ"ע, היה שלם באותן שתי המדות, ומי יעלה על לבו להרהר אחריו ולבטל פירושו, זו אינה ראיה. מי לנו גדול כרש"י זצ"ל, שהאיר עיני הגולה בפירושיו, ונחלקו עליו בהרבה מקומות יוצאי יריכו, ר"ת ור"י ז"ל, וסתרו דבריו, כי תורת אמת היא, ואין מחניפין לשום אדם", עכ"ל.

הרי שנאמנות פוסק ההלכה, לאמת הצרופה כפי מיטב הכרתו, או בלשון הרא"ש - "כי תורת אמת היא", זהו שיקול-על, הגובר על שיקולים כבדי משקל אחרים.

כפי הנראה, תפיסה זו עמדה ביסוד ההחלטה הנזכרת של בית הדין האזורי בפ"ת. הבסיס העקרוני לפסיקה זו הובהרה בהחלטה שניתנה בבית הדין האזורי בירושלים, בתיק תשכ"ח/842, המצוטטת בספר "סדר הדין" לפרופ' אליאב שוחטמן (במהדורה ראשונה עמ' 448 הערה 24), ובה כתב אחד הדיינים:

"תקנות הדיון שעל פיהם נקבעו פרטי פעולות וסמכויות בית הדין לערעורים, כוחם לחייב את הצדדים שהתחייבו לקבל עליהם כפסק דין סופי את החלטת בית הדין לערעורים. אבל אין בכח תקנה זו לחייב את הדיינים חברי בית הדין האזורי שהם יפסקו ויחתמו על פסק דין שונה מדעתם בגלל שכך נפסק בבית הדין לערעורים. וכל זה פשוט לכל לדינא. ועל כן כשיש צורך ... לקבל הוכחה או עדות נוספת, מן הראוי שבית הדין לערעורים הוא שיקבל בפניו העדות הזאת, ולא להעבירם לבית הדין האזורי שיפסוק שוב בדבר שכבר פסק עליו באופן אחר לגמרי".

כמובן, לאחר שבית הדין הגדול ידון בהמשך ההליך, הוא יהפך לערכאה ראשונה שאין מעליה ערכאת ערעור, אך סבר אותו דיין, שזהו הרע במיעוטו כשאין מוצא אחר.

וכן הרב חיים דוד הלוי זצ"ל בהיותו ראש אבות בתי הדין לתל אביב, במאמר שהתפרסם בקובץ תחומין חלק ט"ו עמ' 187, המתייחס למעמדו של בית הדין גדול, לאחר שביסס את הקביעה הנ"ל שהדיין אינו רשאי לפסוק בניגוד להכרתו, הוסיף (בעמ' 190):

"מכל הנ"ל יש ללמוד שתיק שהוגש בו ערעור על פסק הדין של בית הדין הראשון. ובית הדין לערעורים דחה דבריהם והנחה אותם בהערותיו, אין הם רשאים לדון ולפסוק לפי אותן הערות, אם אין הן מקובלות עליהם".

לכאורה היה מקום לטענה זו שעלתה בבית הדין בירושלים ובפ"ת ובדברי הרב חיים דוד הלוי זצ"ל. כיצד ניתן לחייב בית דין שיפסוק להיפך מהכרתו וממצפונו, ולהורות לו לעשות מעשה שלפי מיטב הכרתו הוא מוטעה, שהרי מלאכת השיפוט חייבת להיעשות מתוך אמונה של הדיין באמיתות פסק הדין.

למרות זאת, לענ"ד יש מקום לבחון מסקנה אחרת. למרות שאין לחרוג מהקביעה הנזכרת, שרב פוסק הלכה אינו יכול לפסוק בניגוד לדעתו לבטל דעתו בפני אחרים כשהוא סבור שטעות בידם, אע"פ כן היה מוטל על בית הדין בפתח תקוה לבצע את פסק דינו של בית הדין הגדול, למרות דעתם שההלכה היא כפי שנפסק על ידם, והבעל אינו מחויב בגירושין, ולא היה נכון לעכב את האשה שבעה חודשים נוספים, ללא גט.

וכן הייתה הנחיית נשיא בית הדין הגדול בדימוס, הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א, בחוזר מנהל בתי הדין /8/ תשס"ד שהורה לבתי הדין האזוריים: "אחר שבית הדין הגדול פסק צריכים לקיים את דבריו".

אציין כי אמנם בסעיף קנ"ג לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים (תשנ"ג), המתייחס לפסק דינו של בית הדין הגדול, נאמר כי בית הדין הגדול רשאי להחזיר את העניין לבית הדין האזורי "לשם דיון מחדש", ובסעיף זה חסרה התייחסות מפורשת לשאלת חובתו של בית הדין האזורי לעסוק בהוצאה לפועל של פסק דינו של בית הדין הגדול. אך ב"כללי אתיקה לדיינים, התשס"ח-2008" קיימת הוראה משלימה. בפרק שכותרתו היא "אי- תלות", מנסחי כללי האתיקה מצאו לנכון לנסחן כדלהלן -

5. (א)  בענייני שפיטה אין מרות על דיין זולת מרותו של הדין שלפיו הוא דן.

(ד)  אי-תלותו של הדיין אין משמעה פטור מלקיים הוראה של בית הדין הרבני הגדול שניתנה במסגרת ערעור על פסק דין או החלטה של הדיין, גם כשזו אינה נראית בעיניו, ועליו לבצע את הוראת בית הדין הגדול. סבר דיין כי קיימת לפניו מניעה הלכתית לפעול בהתאם להוראה כאמור של בית הדין הרבני הגדול, יכתוב את נימוקיו לכך ויעביר את התיק נושא העניין לבית הדין הרבני הגדול כדי שיחליט בדבר המשך הטיפול בתיק.

הפרשנות הסבירה לסעיף ד' הנזכר היא, שהעיקרון שנקבע בכללי האתיקה שעל הדיין "לבצע את הוראת בית הדין הגדול", אינה הוראה מסוייגת, אלא זו הוראה גורפת. מעיון בסעיף זה לא נמצא מקום לפרשנות המבחינה בין הוראה המצויה בתחום הפסיקה המהותית, ובין הוראה לביצוע הליך טכני ודיוני בלבד. למרות זאת, מאחר וגם בית הדין הגדול אמון על העיקרון שאין לאכוף על דיין שיתן פסיקה שיפוטית בניגוד להכרתו, וכאמור לעיל, נקבע האמור בסיפא של סעיף ד' המאפשר את ערוץ התקשורת בין שתי הערכאות.

אך עדיין, גם לאחר שבתי הדין ינהגו עפ"י כללים אלו, יש לברר מה הן העקרונות שעל פיהן ייקבע המשך ההליך, דהיינו כיצד יורה בית הדין הגדול לבית הדין האזורי לנהוג בנסיבות שנותרו על כנם חילוקי הדעות בין בית הדין הגדול ובית הדין האזורי, ולהלן אתייחס לנושא זה.

שיטת הגר"ע הדאיה ז"ל בספרו ישכיל עבדי

כבר לפי עשרות שנים, מערכת בתי הדין התמודדה עם תופעה זו. הגאון רבי עובדיה הדאיה זצ"ל, חבר בית הדין הגדול בזמנו, כתב בהחלטת בית הדין הגדול שנכתבה על ידו בשנת תשי"ב, והובאה בספרו ישכיל עבדי חלק ו' אה"ע סי' כה, בלשון זו:

"כאן במקרה דנא, כבר היה דיון בעירם ויצא פסק דין, והוגש עליו ערעור, ובית הדין הגדול, לא מצא יסוד לפסק בית הדין הראשון, ופסק אחרת, הרי מחובת בית הדין הראשון להכנע לפסק בית הדין הגדול, כפי החוק, וכפי פסק השלחן ערוך סי' יד סעיף א', ודנים להם בעירם כפי מה שיבוא בכתב בית הדין הגדול".

כאמור, הגר"ע הדאיה זצ"ל לא מצא מקום לאפשר מו"מ בין הדין האזורי לבית הדין הגדול, והורה בסכינא חריפה: "מחובת בית הדין הראשון להכנע לפסק בית הדין הגדול". עי"ש שהגר"ע הדאיה ז"ל ראה בתופעה זו, שביה"ד האזורי נמנע ממילוי הוראת בית הדין הגדול, - העדר כבוד בית הדין הגדול "שהוא כבוד של כל ישראל", וקבע כי תופעה זו גורמת "פוקה ומכשול בעתיד".

הבהרת הוראת הישכיל עבדי - כאמור הגר"ע הדאיה זצ"ל ראה בתופעה זו העדר כבוד ותקלה. מעיון ברקע של אותו פסק דינו, מתבארת קביעה זו. בתשובה זו הגר"ע הדאיה זצ"ל כתב:

"מחובתו של בית הדין הגדול לשמור על כבודו, ולעשות כל מאמציו לבצע את פסק דינו... ובפרט שכבר פנה לכמה מבתי הדין בת"א מקום המגורים של הצדדים, ולא מצא אוזן קשבת מי שהוא שהסכים לטפל בענין".

כמובן שהשתלשלות אירועים מסוג זה, שבה מוגשת פנייה להרכב אחד ואח"כ לשני וכך הלאה, וכל פנייה נתקלת בסירוב, היא זילות למערכת בתי הדין, מלבד העיכוב במימוש ההליכים שנפסקו לבעלי הדין, עם כל המשמעויות הכרוכות בכך.

הבהרת ראייתו של הגר"ע הדאיה זצ"ל מהשו"ע - ראייתו של הגאון רבי עובדיה הדאיה ז"ל מהשו"ע חו"מ סי' יד ס"א הנזכר, טעונה ביאור. מאחר וסעיף זה מתייחס לנסיבות שבית הדין הגדול משיב על שאלת בית הדין הקודם באמצעות הכתב בלבד, אך בלא שמיעת טענות הצדדים, לכאורה בנסיבות אלו, בסופו של דבר, פסק הדין המחייב את הצדדים הוא פסק דינו של בית דין קמא, שבחר לקבל את חוות הדעת של בית הדין הגדול, ופסק על יסוד חוות דעת זו. כן לכאורה מבואר בנימוקי יוסף במסכת סנהדרין סוף פרק ג' (דף י. בדפי הרי"ף), המובא להלכה בשו"ע סי' יג סעיף ו', שכתב:

"אם הוצרכו הדיינים לשאול דבר מב"ד הגדול, כותבין ושולחין, ובית הדין הגדול מודיעים להם דעתם והם דנין אותם, דליכא למימר שיפסקו בית דין הגדול עליהם את הדין, דהא בעינן שיהיו בעלי הדין עומדים לפני הדיינים".

יתירה מזו, בספר שער משפט סי' יד סק"ב באר הלכה זו, וכתב:

"אף שאין יודעין הדין, יכולין לשלוח לבית הדין הגדול והם פוסקים את הדין כפי מה שיצא מבית הדין הגדול, דהוי כפוסקים מתוך הספרים, וכו"ע נמי ממשה רבינו גמרי ... הא דשואלין לבית הדין הגדול והם דנים אותם כאן, היינו באופן שכשיבוא מבית הדין הגדול, הבוררים עצמם יסכימו לדבריהם מדעתם, שיראו עכשיו מה שלא ראו מתחילה, וא"כ זה הוי דעת הבוררים עצמם".

ולפי זה, הלכה זו אינה דומה לנידון שבו בית הדין הגדול שמע בעצמו את טענות הצדדים ופסק את דינו, וההוראה המחייבת את הצדדים, היא פסק דינו של בית הדין הגדול, ודעתו של בית הדין קמא כבר אינה מחייבת את בעלי הדין.

אך ראייתו של הגר"ע הדאיה מהשו"ע מתבארת עפ"י שיטת הב"ח סי' יג וסייעתו. הב"ח והש"ך בסי' יג נחלקו בשאלת קיומו של דיון שלא בפני בעל דין בדיני ממונות. לדעת הש"ך סק"ח, את גמר הדין של הודעת פסק הדין, ניתן לעשות שלא בפני בעל דין, אך לא את תחילת הדין. ואילו לדעת הב"ח, לכתחילה יש לעשות הכל בפני בעל דין, ובדיעבד כשר גם אם הכל נעשה שלא בפניו.

הב"ח הביא מדברי הנמוקי יוסף הנזכרים, והשו"ע שהביאו להלכה, וכתב על זה:

"והוא סותר למה שכתב הרשב"א בתשובה סי' אלף קי"ח דבדיני ממונות פוסקים אף שלא בפני בעל דין ... וכן פסק בשלחן ערוך סי' י"ח סעיף ו', והפסקים נראים כסותרים זה את זה. ואין לחלק ולומר דהיכא דלא טענו כלל לפני אותו בית דין מודה הרשב"א למה שכתב נמוקי יוסף דאין פוסקים ... והשתא ההיא דנמוקי יוסף איירי בלכתחילה, דאפילו בדיני ממונות בעינן שיהו בעלי דינין עומדים לפניהם אבל בדיעבד חותכים את דינו", עכ"ל הב"ח.

ובתומים סי' יג סק"ד הסכים לשיטת הב"ח וכתב:

"יש להקשות מהא דלקמן בסי' קכ"ד דנשים יקרות וכן בת"ח שולחים להם סופרי דיינים ושומעים טענותיהם וע"פ טענתם פוסקים בית הדין. וא"כ וכי לא יהיה הב"ד ששולחים הטענות לבית הדין הגדול כמו סופרי דיינים, ולמה לא יפסקו הב"ד הגדול עפ"י שמיעת הטענות מבית הדין הקטן. וע"כ צ"ל כדברי הב"ח דהיכא דאי אפשר, אף תחילת דין גומרים שלא שמעו טענות רק מפי שלוחים. והתם אי אפשר משום יקרא, אבל כאן, הא אפשר דב"ד הגדול שולחים לב"ד הקטן דעתם והם יפסקו בפני בע"ד. ויפה כתב הב"ח".

הרי מבואר שלפי דרכם של הב"ח והתומים, בהלכה זו, חלוקת התפקידים בין בית הדין הגדול ובית הדין הראשון היא כזו - הפסיקה המהותית היא פסיקת בית הדין הגדול, ואילו בית הדין קמא רק מתבקש להודיע לבעלי הדין את פסק הדין, הודעה שלכתחילה ראוי תיעשה בפניהם, כפי ההלכה המחייבת זאת לכתחילה אליבא דשיטה זו. לפי דרכם של הב"ח והתומים, זו גם כוונת הנמוקי יוסף והשו"ע שהביאו להלכה. ועיין בקצות החושן סי' יג ובישועות ישראל ס"ס יג שהסכימו שהעיקר לדינא כשיטת הב"ח.

לפי דרכו של הב"ח תתפרש גם הלכה זו שבשו"ע סי' יד ס"א בדרך זו, בית הדין הראשון שמע את הטענות ומעבירן לבית הדין הגדול, שהוא בית הדין השופט בין הצדדים עפ"י הטענות שבכתב, והוא בית הדין הקובע את פסק הדין. ובית דין זה, מחזיר לבית הדין קמא המתבקש רק להודיע לבעלי הדין את פסק דינו של בית הדין הגדול.

בהלכה זו של השו"ע סי' יד ס"א לא נאמרה הוראה המאפשרת שיקול דעת נוסף של בית הדין הראשון שקבל את פסקו של בית הדין הגדול. מכך הסיק הגר"ע הדאיה כי בית הדין קמא פועל בשליחותו של בית הדין הגדול שכבר פסק את הדין, ובנסיבות אלו דעתו האישית של בית הדין קמא כבר אינה רלבנטית. אמנם בנידון שבאותה הלכה, שבית הדין קמא לא ידע לברר את ההלכה באותו משפט, מסתמא בית דין זה לא יתנגד לבצע את פסק דינו של בית הדין הגדול. אך בצדק סבר הגר"ע הדאיה, שאילו קיימת אפשרות שפסק דינו של בית הדין הגדול לא יבוצע עקב אי הסכמה מהותית, (וכפי שעולה מדברי שער משפט הנזכרים), היה מקום שהדברים יקבלו ביטוי מפורש בהלכה זו. אלא מאחר ובית הדין קמא פועל בשליחות בית הדין הגדול, והפסיקה המהותית היא פסיקת ביה"ד הגדול, אין יותר נפקא מינה בדעתו האישית של בית הדין הראשון.

יצוין, באותו נידון שבתשובה זו, לאחר שבית הדין האזורי בת"א לא מילא אחר הוראת בית הדין הגדול, בית הדין הגדול קבע שהתיק יעבור לביצוע בבית דין אזורי אחר - בית הדין האזורי בירושלים. ביחס לבית דין זה, שלא דן בתיק ובעלי הדין לא הופיעו בפניו, ובשל כך אינו יכול לשמש כבית דין שיפוטי עבור הצדדים, כתב בתשובת ישכיל עבדי:

"בית הדין הגדול יש לו הזכות, לבצע את פסק הדין בעצמו, כפי שפסק, ואין בכוחם של הצדדים לסרב ... הרי שפסק הדין של בית הדין ירושלים, הוא בבחינת שלוחי דידהו של בית הדין הגדול, ויש לו היפוי כח של בית הדין הגדול, בפסק דין זה".

בהמשך אותו תיק, אחד מבעלי הדין טען, שבית הדין האזורי בירושלים נעדר סמכות לבצע את פסק דינו של בית הדין הגדול, מאחר שלא התקיים בפני בית הדין האזורי בירושלים הליך שיפוטי של שמיעת בעלי הדין בפני בית הדין, וכי בהעדר "שמוע בין אחיכם" בפני אותו הרכב, הוא אינו רשאי לאכוף פסק דין. אך הגר"ע הדאיה דחה טענה זו, והשיב שהיה מקום לפעולתו זו של בית הדין האזורי בירושלים,

"מכיון שהוא רק מבצע ומוציא לפועל פסק הדין של בית הדין הגדול ... גם ענין המזונות ... ואין מקום ערעור על בית הדין ירושלים, כי הוא רק מבצע כאמור, וכן נאמר במפורש בפסק הדין הגדול מיום כ"ו סיון תשי"ב".

כאמור באותו תיק, סבר הגר"ע הדאיה זצ"ל שבית הדין האזורי הראשון היה מחויב בביצוע ההוצאה לפועל של פסק דינו של בית הדין הגדול, ורק לאחר שבית הדין הראשון סרב לציית להוראת ביה"ד הגדול, התיק עבר להרכב אחר שהתבקש להוציא לפועל את פסק הדין ובלא דיון נוסף. ובשניהם, הטעם להוראה זו, על פי התפיסה שקבע, שבנסיבות אלו בית הדין האזורי הוא שלוחו של בי"ד הגדול.

כאמור, היסוד לשיטה זו הוא מההלכה בתחילת סי' יד שבה בי"ד קמא שלח מיוזמתו את טענות הצדדים לפסיקה בביה"ד הגדול. אך יש להוסיף ביאור בהלכה זו.

הבסיס ההלכתי של בית הדין הגדול כערכאת ערעור

כידוע בשנת תרפ"א (1921) עם כינונה של הרבנות הראשית לישראל, יחד עם בתי הדין האזוריים הוקם בית הדין הגדול לערעורים, ותקנות הדיון הסדירו את יחסי הגומלין בין שתי הערכאות.

גם קודם לכן פעלו מסגרות דומות בקהילות שונות. בספר ציץ אליעזר חלק טז סי' סז כתב:

"כפי הכתבים והפסקים הרבים שמגיעים לפנינו מדי פעם מהתם להכא, מתברר כי נהוג כן בפשיטות כנזכר, להיות בית דין גדול לערעורים, בכל ערי המערב, ובעוד ערים רבים במדינות התפוצות. וכך נהגו מלפנים בתקופות שונות, וגם התקינו תקנות בקשר לכך ככתוב בפנקסי קהילות רבים.  ובספר מ"ב ח"ד נדפס ג"כ בקשר לכך מכתב מהראש"ל הגר"י מאיר ז"ל וכה לשונו אודות כך: תמיד היה לנו ב"ד של ערעורים בכל ערי תורקיה, וזה דבר ידוע ומפורסם לכל חכם אשר ישב על כס ההוראה כי אחר הפס"ד של הב"ד הראשון יש לו זכות הבע"ד לערער על הפס"ד, בהגישו בכתב את ערעורו לראש הרבנים שבעירו, וראש הרבנים היה שולח את הפס"ד יחד עם הערעור לעיר הבירה קושטא רבתי, ושמה היה ב"ד גדול שמעיין בדין, והיה לו הכח לסתור הדין ולדונו מחדש, או לקיים הפס"ד וכו' וכן היינו נוהגים גם בירושלים ת"ו ובהרבה מקומות מקדמת דנא, ואין שום אדם ושום ב"ד פקפק בדבר הזה, ואם ראשונים כמלאכים נהגו ככה, אנו כבני אדם מדוע לא נלך בעקבותיהם".  

רבים דנו ביחס למעמדו של בית הדין הגדול עפ"י ההלכה. כיצד הדיון הנוסף בערכאת הערעור מתיישב עם הכלל ההלכתי - "בית דין בתר בית דין לא דייקי" (מסכת בבא בתרא דף קלח ע"ב), ומדוע פסק דינו של בית הדין הגדול מחייב את הצדדים ולא פסק הדין הראשון שניתן בבית הדין האזורי.

הרב הראשי לשעבר, הגאון הרב י"א הרצוג זצ"ל בתשובה (פסקים וכתבים כרך ט' סי' יג), כתב על סמכות בית הדין הגדול ביחס לבית הדין האזורי:

 "תיקון או ביטול פסק דין על ידינו אין זאת אומרת שאנו גדולים מאלו שפסקו, אלא שכך הוא תקנת הקהילות בארץ ישראל, ועל מנת כן מתדיינים ועל מנת כן דנים, ועל מנת כן ניתנה הסמכות".

וכן בהחלטת בית הדין הגדול מיום ט' טבת תש"ה בנשיאות הראשל"צ הגאון הרב ב"צ מ. ח. עוזיאל זצ"ל, יחד עם הדיינים הג"ר א.מ. ולקובסקי זצ"ל והג"ר יוסף מ. הלוי זצ"ל (פורסם באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל עמוד עא), נכתב כדלהלן:

"ביה"ד הגדול מוצא שכן יש לו סמכות לדון בערעור זה, מכיון שדבר הערעורים נתקבל לתקנת חכמים, שדינה כדין תורתנו הקדושה, וכל הנכנס לדין נכנס אדעתא דהכי".

הראשל"צ הגאון הרב ב"צ מ. ח. עוזיאל זצ"ל בתשובה (משפטי עוזיאל חלק חושן משפט סי' א'), האריך יותר בנקודה זו וכתב בלשון זו:

"אמנם בקונסטיטוציה המשפטית של עם ישראל, לא היה בית דין מיוחד לערעורים אלא בית דין הגדול ובית הועד, ואין זה מפני שקדמונינו התנגדו לבית דין של ערעורים, אלא מפני ששקדו על תקנת בתי הדין שבישראל להרימם במדרגה משפטית גבוהה מאד שכל הנכנס לדין יכנס בלב שלם ובטוח ובאמונה גמורה לשופטיו, ולכן בחרו לתת לבעלי הדין זכות הבחירה בדיינים והטילו עליהם לברור להם בית דין יפה. ובכל זאת נתנו גם זכות הביקורת לכל רב אשר ימצא טעות בדין ובהוראה וחייבוהו לחוות דעתו ולגלות את הטעות שבדין. אולם אם העם דורש, או שהשעה צריכה לכך היום, להכניס יפיפיותו של יפת באהלי שם, ולייסד בית דין לערעורים, אין אנו רשאים לאטום את אוזנינו מדרישתם וחייבים ומשועבדים אנו להם למלא את בקשתם זו... ואם עדיין ימצא מי שלבו נוקפו וחושש לומר שאין לנו לחדש דבר שלא מצאנוהו מפורש, ושגם בבית דין של ערעורים יש מקום לומר "בי דינא בתר בי דינא לא דייקי", אף אני אשיב ואומר שבמקום שהצבור מתקנים תקנה זו באופן כללי, וכל העומדים לדין סברו וקבלו למפרע שכל אחד מהם יכול לערער בפני בית דין לערעורים המקובל לכך, בזה אין שום ספק בדבר, שבית דין מצווים לכתוב כל פסקי דינם באופן ברור ומנומק, כדי שתהיה עליו אפשרות הביקורת, וזכאים בית דין של ערעורים לשוב ולדון בדין זה, הואיל ושני הצדדים וגם בית הדין הראשון קבלו אותם עליהם, לשוב ולברר את דינם בלי שום פקפוק". 

הרי שהראשל"צ הרב ב"צ מ. ח. עוזיאל קבע שזוהי תקנה שהציבור תקנו, ולאחריה שני בעלי הדין ואף בית הדין מקבלים על עצמם את הדיון על דעת כן.

וכן בספר ישכיל עבדי ח"ג חלק אה"ע סי' ב', בהתייחסות לשאלת "הנשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר", במסכת עבודה זרה דף ז., בתוך דבריו כתב:

"הנה נודע דשני טעמים נאמרו בדין זה שחכם שאסר וכו', הנה כל כי הא דכבר הב"ד הראשון מידע ידע דהדין אשר דן הוא מעותד לעמוד על הביקורת בכור המבחן לפני בית הדין לערעורים, מסתמא דאינו מחליט באיסורו לאיסור מוחלט, רק בתור גילוי דעת זמני עד אשר יעמוד לכור המבחן בבית הדין לערעורים. וכיון שכן לא יחול עליו שם חתיכה דאיסורא, ויכול בית הדין השני לערעורים להתיר מה שאסרו, אם נראה לעיניהם כן ע"פ הדין. גם לטעם השני מפני כבוד החכם האוסר, ל"ש בכהא דנידון דידן, דאדעתא דהכי מעיקרא ישבו לדין, דהרשות נתונה לבעל הדין לערער על דינם בבית דין אחר ולדון הפכו, ואין כאן זילותא דבי דינא, דכבר מחלו על כבודם זה לזה. ומטעם זה לא שייך נמי בנ"ד אומרם ז"ל אין ב"ד יכול וכו' אא"כ גדול וכו' דכל זה ודאי דאינו אלא מפני כבודו של בית הדין הראשון, ולכך אם הוא גדול ממנו וכו' דאין כאן זילותא דבי דינא מותר. ומינה דכל כהא דכבר הוקבע מעיקרא כן, ודאי דלא שייך זילותא דבי דינא כמובן".

וכן בתשובה בחלק ד' חלק חו"מ סוף סי' ב', חזר הרב ישכיל עבדי על שיטתו הנזכרת, ובתחילת אותה תשובה כתב בפשיטות, שמתכונת זו של ערכאת ערעור נקבעה כתקנה, ובאר הטעם בתקנה זו.

למעשה סברא זו, דמעיקרא אדעתא דהכי נחתי, נכתבה כבר בשנת תרע"ב, עוד קודם לכינון הרבנות הראשית, בתשובה שכתב רבי דוד פיפאנו ז"ל בספרו חושן האפוד (חלק חו"מ חלק התשובות סי' מב), ביחס למסגרת דומה של ערכאת ערעור שהיתה נהוגה במקומו, בבולגריה, וזה לשונו:

"כל כי האי גוונא דנידון דנן דמעיקרא הכי תקינו שרי וראשי הקהילות ... שיהיה לו רשות לבוא ולדון לפני בית דין הגדול ... אין כאן זלזול לבית דין הראשון, ומעיקרא אדעתא דהכי נחתי".

ולהלן דברי הגאון רבי אברהם שפירא זצ"ל בפסק דין (פד"ר חלק י' עמ' 180) שניתן בשבתו בבית הדין הגדול:

"בכל פס"ד יש שני יסודות שעל פיהן בי"ד לערעורים מבטל פסק דין של ביה"ד האזורי, חדא מכח תקנות הדיון ואדעתא דהכי הצדדים מתדיינים, שביה"ד לערעורים יבדוק מחדש את הבעיה אם יש כאן פס"ד בטעות, ואין כאן דין של בי"ד בתר בי"ד לא דייקי, ומכיוון שנשפטים מחדש ניתן פס"ד מחדש. ושנית שמכיון דכך נתקנו תקנות הדיון לכתחילה, י"ל דבית הדין פסק אדעתא דהכי שלא יעורער בבית הדין הגדול".

וכן בספר ציץ אליעזר חלק טז סי' סז כתב:

"בכלל של בי דינא בתר בי דינא לא דייקא, ישנו בזה כמה וכמה פרטי דינים ... אולם שונה הדבר לחלוטין כאשר המדובר על בתי דין האיזוריים כאן בארץ, כי הדיינים המשמשים בקודש בבתי דינים אלה, נכנסו מעיקרא למשרותיהם אדעתא דהכי שכל אחד מבעלי הדין יוכל להגיש ערעור על פסקי הדין לפני בית דין הגדול שבירושלים, וכך בכל דיון ודיון שבא לפניהם אדעתא דהכי נחתי.  הן הדיינים והן התובעים, והן הנתבעים, שתהא לכל אחד מבעלי הדין הזכות להגיש ערעור כנזכר, ומה שיצא מלפני בית הדין הגדול תהא זו הפסיקה האחרונה. וכיוצא בזה העלה בספר שו"ת חשן האפד חחו"מ סי' מ"ב על שהיה נהוג בכזאת במח"ק, דמאחר דכל העם אשר בשער והזקנים יודעים דזוהי תקנת העיר, אין כאן זלזול לבי"ד הראשון ומעיקרא אדעתא דהכי נחתי עיי"ש.  ועל זה מסתמכים בפשיטות גם כל העם כאן בארצנו, וגם החרדים הקיצוניים ביותר משתמשים בזכות זאת, ומגישים ערעורם לפני בית דין הגדול, ואני יודע ועד על כך". 

"ביחס לסברת "מעיקרא אדעתא דהכי נחתי", שכתב חושן האפוד בתשובתו הנזכרת, היה לדון האם דבריו מתייחסים לבעלי הדין בלבד או גם לדיינים. אך בדברי הגאון רי"א הרצוג זצ"ל הדברים מפורשים שכתב סברא זו גם ביחס לדיינים - "על מנת כן דנים". וכן הגאון רבי אברהם שפירא ז"ל כתב סברא זו הן ביחס לבעלי הדין - "אדעתא דהכי הצדדים מתדיינים, שביה"ד לערעורים יבדוק מחדש את הבעיה אם יש כאן פס"ד בטעות", והן ביחס לדיינים - "מכיון דכך נתקנו תקנות הדיון לכתחילה, י"ל דבית הדין פסק אדעתא דהכי שלא יעורער בבית הדין הגדול".

וכן בתשובת ציץ אליעזר הנזכרת כתב סברא זו הן ביחס לבעלי הדין והן ביחס לדיינים, כשכתב:

"כי הדיינים המשמשים בקודש בבתי דינים אלה, נכנסו מעיקרא למשרותיהם אדעתא דהכי שכל אחד מבעלי הדין יוכל להגיש ערעור על פסקי הדין לפני בית דין הגדול שבירושלים, וכך בכל דיון ודיון שבא לפניהם אדעתא דהכי נחתי. הן הדיינים והן התובעים, והן הנתבעים, שתהא לכל אחד מבעלי הדין הזכות להגיש ערעור כנזכר, ומה שיצא מלפני בית הדין הגדול תהא זו הפסיקה האחרונה". 

בנוסף, חשוב לציין נקודה נוספת שעלתה בדברי הגאון רי"א הרצוג זצ"ל: "על מנת כן ניתנה הסמכות". דהיינו להבדיל מבתי דין פרטיים שהם חסרי כח סמכות וכח אכיפה לחייב את בעלי הדין להתייצב לדין בפניהם ולבצע את פסק דינם, וכשיש כמה בתי דין קבועים באותה העיר, הנתבע רשאי לבקש להמנע מדיון בפני בית דין מסויים ולקיימו בפני בית דין אחר. לעומת זאת, בתי הדין הפועלים במערכת בתי הדין הרבניים, קבלו מהציבור ומהמחוקק סמכויות רבות וייחודיות. סמכויות אלו ניתנו להם על דעת כן שהם ינהגו במסגרת תקנות הדיון. אם בית הדין האזורי יבקש לראות עצמו כבית דין פרטי המשוחרר ממסגרת זו, עליו לבחון האם אמנם גם בנסיבות אלו ניתנו לו הסמכויות שבידיו, והתשובה ברורה.

חובתו של דיין במערכת בתי הדין למשימות הנחוצות לקיומה של מערכת בתי הדין

לכל דיין המתמנה כדיין במערכת בתי הדין הרבניים ידוע, שזו מערכת ממלכתית המיועדת לשרת את כלל הציבור, ולתת לציבור את השירות והמענה הראוי שהוא אמור לקבל במסגרת מערכת השיפוט הרבנית. כל דיין מחויב למלא את מלאכתו, בין אם זו מלאכת שיפוט, שבה מתקיימת המצווה "בצדק תשפוט עמיתך", ובין אם זו מטלה אחרת, שאינה שיפוטית מובהקת. כידוע הדיינים עוסקים באישור הצהרות ובמשימות נוספות שאינן שיפוטיות ככל שהן חלק מצרכי המערכת. וכל המלאכות גם יחד, מוטלות על הדיין כפועל שנשכר למלאכתו, ואין מקום שיימנע מהן.

באותן נסיבות שבית הדין הגדול פסק אחרת מבית הדין האזורי, ובית הדין הגדול החזיר את התיק לבית הדין האזורי שיבצע את פסק הדין, הרי שביחס לבעלי הדין, פסק הדין המחייב הוא פסק דינו של בית הדין הגדול, וכשכופים אותם לביצוע פסק הדין, כפיה זו נעשית כדין. על כן כשבית הדין האזורי יפעל לביצוע פסק הדין, ביחס להיבט זה, הוא אינו ממלא משימה שיפוטית מטעמו, המחייבת הזדהות מלאה של הדיין עם פסק דינו, אלא כמו שכתב בתשובת ישכיל עבדי הנזכרת, הוא במלאכתו זו כשלוחו של בית הדין הגדול וכידו הארוכה, ובכך למעשה דינו, כדינו של השוטר הממונה להוציא לפועל את פסק הדין של בית הדין הגדול.

מאחר והיסוד הראשוני למערכת המשפט הוא "שופטים ושוטרים תתן לך" וכו', ובפסיקתא פרשת שופטים: "תניא שופטים ושוטרים. רבי אליעזר בן שמוע אומר אם יש שוטרים יש שופטים, אם אין שוטרים אין שופטים". הרי שבנסיבות של פער בין פסק הדין של בית הדין הגדול ובית הדין האזורי, בכל הנוגע לביצוע פסק הדין והסדרת התנאים לביצוע פסק הדין וכיוצ"ב, בית הדין האזורי אינו נדרש לעסוק במלאכת שיפוט שבה הוא אמור להביא לידי ביטוי את פסק דינו שלו. אלא נדרש להיות מופקד על כל הכרוך בתקינות המערכת כולה שקבעה בתקנותיה, שפסק דינו של בית הדין הגדול הוא המחייב את הצדדים ויש להביא למימושו. ולעיתים לצורך מימושו, נדרש סיוע מבית הדין האזורי.

אמנם ביחס לבית דין פרטי, שפסק את הדין, ופסק דינו בוטל על ידי בית דין אחר, הגדול ממנו בחכמה ומנין, בהתאם לכללי ההלכה הפסוקה בשלחן ערוך חו"מ סי' כה, אין חובה על בית הדין קמא, לעסוק בהוצאה לפועל של פסק הדין השני. אך במערכת בתי הדין הרבניים, הדיינים בבית הדין האזורי מחויבים לתקנות הדיון, וגם אם הם סבורים שפסק דינם הוא הנכון, עכ"פ במסגרת המחויבות המוטלת עליהם כעובדי ציבור במערכת בתי הדין, עליהם להביא לביצוע מעשי של פסק הדין של בית הדין הגדול, ולהיות שלוחי בית הדין הגדול וידו הארוכה, כפי שהורה בתשובת ישכיל עבדי הנזכרת, על יסוד פסק השו"ע סי' יד ס"א שקבע את האפשרות להוראה כזו לביצוע השליחות, הוראה הניתנת ע"י בית הדין הגדול. 

בנסיבות שפסק דינו של בית דין קמא כבר בוטל, ככל שהדבר נוגע לבעלי הדין ולתיק נשוא הערעור, דעתם האישית של חברי בית הדין האזורי חדלה להיות רלבנטית. אין חולק שעל פי ההלכה, כפי שהתבארה בתשובות חושן האפוד, הגרי"א הרצוג זצ"ל הציץ אליעזר ופד"ר חלק י' הנזכרות, בעלי הדין, מחויבים לפסק דינו של בית הדין הגדול. וכתוצאה מכך בית הדין האזורי אינו רשאי לטעון שבמלאכת ההוצאה לפועל של פסק דינו של בית הדין הגדול, הוא מכשיל את בעלי הדין באכיפת פסק דין מוטעה עליהם.

השוטר המופקד על ביצוע פסק דינו של השופט, בהעדר עמידה בתנאים הקבועים בחו"מ סי' כה, אינו רשאי לטעון לטעות בפסק הדין, ואינו רשאי להתחמק ממלאכת ההוצאה לפועל, אלא כל עוד בעלי דין מחויבים לפסק דינו של השופט, גם השוטר עושה את המעשה הנכון. גם בבית הדין האזורי, שאינו אמור להתכנס לדיון בביטול פסק דינו של בית הדין הגדול, לא מתקיים ולא יכול להתקיים, ההליך שבכוחו לקבוע שבית הדין הגדול טעה טעות בדבר משנה ושעפ"י הדין פסק דינו אינו מחייב את הצדדים. על כן מאחר ולפי תפיסתו של בית הדין האזורי, הצדדים מחויבים לפסק דינו של בית הדין הגדול בלבד, על בית הדין האזורי למלא את הוראת ביה"ד הגדול ולעשות את כל הנדרש להוצאה לפועל  של פסק דינו.

המשך דיון בבית הדין האזורי על יסוד פסק דינו של בית הדין הגדול

דרכו זו של הרב הדאיה בתשובת ישכיל עבדי הנזכרת, אינה נותנת מענה מלא לכל הקשיים הקיימים. לעיתים הנסיבות הן, שפסק דינו של בית הדין הגדול אינו מסיים את הסכסוך בין הצדדים, ובית הדין האזורי נדרש להמשיך בדיונים, ולהמשיך במלאכת השיפוט, בהמשך להכרעה שכבר ניתנה בערעור, כפי הנידון בפסק הדין של בית הדין ירושלים ובדבריו הרב חיים דוד הלוי זצ"ל.

ואכן נראה שמוטל על בית הדין האזורי לקבל את פסק דינו של בית הדין הגדול, ולהמשיך בדיונים בהתאם. אמנם בנסיבות אלו, בית הדין האזורי כבר אינו משמש כידו הארוכה של בית הדין הגדול להוצל"פ בלבד, אלא יושב על מדין בתפקיד שיפוטי מובהק. אך מאחר והתקנות המחייבות את הצדדים העדיפו את ההכרעה בערכאת הערעור על פני פסיקת האזורי, ולתקנות אלו תוקף מחייב הן מצד החוק והן עפ"י ההלכה מפני שהן תקנות קהל שהתקבלו בציבור, עיין בפסק הדין של ביה"ד הגדול הנזכר לעיל שכתב - "דבר הערעורים נתקבל לתקנת חכמים", לכן מוטל על בית הדין האזורי להתייחס לצדדים כמי שקבלו עליהם בקניין מחייב, את העקרונות שהתקבלו במסגרת הערעור, ומעת שניתן פסק הדין בבית הדין הגדול, זוהי הלכה המחייבת גם אליבא דבית הדין האזורי.

כגון, אם בית הדין האזורי פסק שהבעל פטור ממזונות אשתו, אך בית הדין הגדול קבל את ערעור האשה וחייבו במזונות, אך עדיין נחוץ להשלים את הדיונים הרלבנטיים לבירור יכולתו הכלכלית של הבעל, הכנסות האשה וצרכיה וכיוצ"ב. הרי מאותו מועד שניתן פסק הדין בבית הדין הגדול, על בית הדין האזורי להתייחס לבעל כמי שמחוייב במזונות אשתו על יסוד התקנות שמעמדם כקניין בר תוקף, למרות שלמיטב הכרתו של בית הדין האזורי, הדין האישי אינו מחייבו במזונות. בנסיבות אלו, ביחס לבית הדין האזורי, עילת החיוב היא - התקנות שמעמדן הוא כתקנת קהל ובכוחן לחייב את בעלי הדין, גם אם הדין המקורי אינו מחייב. ובכך, המשך הדיונים לבירור תביעת המזונות וכן מתן ההחלטות לא יֵעָשו בניגוד להכרתו ומצפונו של בית הדין האזורי.

בנסיבות אלו, מצוות "בצדק תשפוט עמיתך", תתקיים באמצעות בית הדין האזורי, האמור להתחשב בכל הגורמים שיצרו את החיוב הממוני, לרבות פסיקת ביה"ד הגדול המחייבת את הצדדים עפ"י ההלכה.

דברים דומים כתב הגאון רבי אברהם שפירא זצ"ל ככל שהדבר נוגע לענייני ממון. בפסק דין בתיק 520\תשכ"ו, הובא בספרו של מ' אלון, "המשפט העברי", מהדורה שלישית, ירושלים תשמ"ח, עמ' 1523, לאחר שהגאון רבי אברהם שפירא זצ"ל קבע שהדיין אינו יכול לפסוק בניגוד להכרתו, ואינו רשאי לבטל את דעתו המהותית, כתב:

"בית הדין לערעורים יכול לשנות את פסק הדין, אבל פסק דין שני זה, יש לו מקום לדינא לחייב את בעלי הדין, שלכתחילה אדעתא דהכי באו לדון, שדינם יובא לדיון מחדש בפני בית הדין לערעורים, וכאילו באו מלכתחילה בפניו. אבל כל זה רק לגבי בעלי הדינים ולא לגבי הדיינים, שהסכמה והתחייבות של בעלי הדין אין בכוחם לשנות את דין התורה כפי שאותו דיין מבינו, ואין הוא יכול ואינו רשאי, אם בא דין זה ממש, או דומה לו, לפניו שוב, לפסוק אחרת מכפי שהוא סובר. יתר על כן, אם כי בדיני ממונות ומזונות וכדומה, הרי התחייבות של הנוגעים בדבר, נעשה מחמת עצמו גורם בדין לחיוב או לפטור, אין הדבר נכון במקרים של איסורים".

האם יש מקום להבחין בין דיני ממונות לדיני איסור והיתר וגירושין

בדברי הגאון רבי אברהם שפירא עלתה הטענה, שיש מקום להבחנה בין דיני ממונות ובין דיני איסור והיתר, כגון גירושין וסידור הגט בבית הדין האזורי, דוגמת התיק שנידון בזמנו בבית הדין בפ"ת, שבית הדין התבקש לסדר גט על פי פסיקת בית הדין הגדול. בנסיבות אלו, שקבלת הצדדים אינה מעלה ואינה מורידה, כיצד בית הדין האזורי יביא לאכיפת גט, כשלדעתו אכיפת הגט על הבעל תביא לפסילת הגט.

יש שיטענו, גם אם בית הדין האזורי יבצע את אכיפת הגט כשליח וכידו הארוכה של בית הדין הגדול, אם לפי מיטב הכרתו הוא מתבקש לסדר גט שאין בו ממש, לא ניתן לחייבו לפעול כן. לא נכון שמערכת בתי הדין תיתן לגיטימציה למתכונת כזו, שדיין בבית הדין האזורי יסדיר הליך להתיר אשה נשואה לעלמא, כשלמיטב הכרתו, גם לאחר סידור הגט היא עדיין אשת איש.

אך עדיין יש מקום לדון בשאלה זו. אקדים כי באותו תיק, 520\תשכ"ו, דברי הגאון רבי אברהם שפירא זצ"ל הנזכרים לעיל נאמרו במסגרת דעת המיעוט, ואילו דעת הרוב של הגאון ר"י בבליקי ז"ל והגאון רבי מרדכי אליהו ז"ל הסכימה באותו נידון של דיון בחרם דר"ג, שבית הדין האזורי יכול להשלים את הליך, כמבוקש על ידי בית הדין הגדול. כפי הנראה טעמם, מאחר ובעלי הדין מחויבים לפסק דינו של ביה"ד הגדול, ביה"ד האזורי אינו מכשילם בעבירה.

אציין לבירור הלכה העולה לעיתים על שלחנו של בית הדין, כיצד לנהוג בשאלת כפיית גט או חיובו, בנסיבות של מחלוקת הפוסקים, גם כשמחלוקת זו הוכרעה כדעת רוב הפוסקים שניתן לכפות, האם על יסוד הכרעה זו, הדין מאפשר את כפיית גט, או שאינו מאפשר זאת.

כידוע, בגמרא במסכת בבא בתרא דף מח. התבאר שבגיטי נשים, בנסיבות שהדין מחייב את כפיית הבעל בגירושין, כופין אותו עד שיאמר - "רוצה אני", מפני ש"מצוה לשמוע דברי חכמים".

על יסוד דברי הגמ', כתב החתם סופר בתשובה חלק אה"ע ח"א סי' קטז, אודות מחלוקת הרא"ש וראבי"ה בשאלת כפיית גט על בעל נכפה, בלשון זו:

"ועוד אני אומר דאפילו אי קמי שמיא דהלכה כהרא"ש, מ"מ כיון דאיכא דעת המרדכי דפליג ואין אתנו יודע להכריע, ממילא אם עבר וגירש ע"י עישוי, הוי אשת איש דאורייתא בודאי ולא מספק. וטעמא אני אומר, שהרי גט מעושה אפילו כדין ואומר רוצה אני, מ"מ איננו כשר אלא מטעם דאחז"ל ב"ב מ"ח ע"א מסתמא ניחא ליה לקיים דברי חכמים שאמרו לכופו להוציא, ועל דרך שהסביר הרמב"ם יפה סוף פ"ב מגירושין, והיינו כשברור גם למגרש שהעישוי כדין אליבא דכ"ע, א"כ מצוה לשמוע דברי חכמים. אבל הכא יאמר נא המגרש מאן לימא לן שמצוה לשמוע דברי הרא"ש, דלמא מצוה לשמוע דברי המרדכי, ואם גם מה שאמר רוצה אני היה בהכרח ולא ענה מלבו, ע"כ אין נראה שום הו"א לכייף לגרש", עכ"ל החתם סופר.

מדברי החת"ס היה נראה לכאורה, שבפלוגתת הפוסקים אם ראוי לכופו, אם כפו את הגט בהסתמך על דעת הפוסקים שאפשר לכופו, הגט בטל, ואפילו אינה ספק אשת איש, אלא נותרה ודאי אשת איש. ועיין בספר דבר יהושע ח"ג אה"ע סי' ל' שתמך בדברי החת"ס וביארו, וכתב שכשם שבדיני ממונות המוחזק יכול לטעון קים לי כדעת מיעוט הפוסקים, ה"ה לעניין כפיית גט אין מקום להכרעת ההלכה על פי דעת רוב הפוסקים, ולפי דרכו, כפיית הגט תתבצע רק כשהיא אינה שנויה במחלוקת הפוסקים.

אך בעטרת דבורה ח"ב אה"ע סי' צד, הבאתי פסק דין שנכתב בזמנו במסגרת דיון בבית הדין בטבריה, בנסיבות של מחלוקת הפוסקים בשאלת כפיית גט. והובאו דברי הפוסקים שבארו את דינו של החתם סופר כהלכה המתייחסת למחלוקת שלא הוכרעה, כגון מחלוקת הרא"ש והראבי"ה בשאלת כפיית גט על בעל נכפה, וביחס למחלוקת זו, נקט החת"ס ש"אין אתנו יודע להכריע". אך אין יסוד לקבוע שדברי החת"ס מתייחסים גם למחלוקת הפוסקים, שבה ניתנה הרשות לדיינים מורי הוראה ברי סמכא, לשאת ולתת בדברי החולקים ולהכריע בדבריהם הלכה למעשה, הן עפ"י הכרעת פוסקים אחרונים, והן בהכרעת בית הדין אשר יהיה בימים ההם שדן ונשא ונתן בדברי החולקים והורה לכפות על הגירושין.

ובספר שדי חמד כרך ז' מערכת גירושין סי' א' אות טו, הביא מדברי החת"ס, וסבר בדעתו כפי שהובן על ידי תשובת דבר יהושע, וכתב:

"לענ"ד יש לפקפק בטעמו, אטו כו"ע דינא גמירי, וא"כ נוכל לכוף מאן דלא ידע פלוגתא דרבנן קדישו הנ"ל. ואף מאן דגמיר וסביר נוכל לכופו, דכיון דהדין נותן לשמוע אל השופט שבימיו, והרי בית דינו סוברים דהדין הוא לכופו, א"כ נימא שפיר דאנן סהדי שמתרצה בכל לבו לשמוע דברי חכמים, ומי מבעלי דינים יוכל לסמוך על דעתו נגד דעת בית הדין שבימיו".

וכן בשו"ת שערי דעה (להג"ר חיים יהודה ליטווין ז"ל) ח"א סי' קיט כתב על דברי החת"ס :

"נראה לי שאין דבריו מוכרחין, שהרי לאו כו"ע דינא גמירי וכדאשכחן סברא זו בפ"ק דקידושין. והכוונה במה שאמרו ניחא ליה לקיים דברי חכמים, הוא על הבית דין שבזמנו שכופין אותו על זה, ועל דעתם הוא גומר ומגרש. וכדוגמא שאמרו בסוטה (דף כה) בטעמא דבי"ד מקנין לאשה שלא בפני בעלה, משום דסתמא דמלתא אדם מסכים על דעת בית דין ע"ש, דהכוונה על בית דין שבדורו העוסקין עמו בזה, וה"נ לענין גט מעושה".

וכן בפד"ר חלק ד' עמוד 166 בפס"ד של ביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים נ"ע ר"ע הדאיה, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, והגאון רבי בצלאל ז'ולטי, הביאו מדברי החת"ס, וכתבו על דבריו:

"ברם במקום שלפי כללי ההלכה המסורה בידינו, הדין הוא שכופין, למשל במקום דפליגי יחיד ורבים ולפי דעת הרבים כופין, בזה ודאי מן הדין יש לצוות לכפות לבעל לתת גט, והגט יהיה כשר כד"ת".

עוד ראוי לדון ולברר הלכה זו. היה מקום לחקור מי הם החכמים שהבעל מצווה לשמוע לדבריהם. האם אלו חכמי הגמ' והפוסקים שקבעו את ההלכה לחייב את הבעל בגט בנסיבות אלו, או שאלו הדיינים חברי בית הדין היושבים באותו בית הדין שדן בתביעת הגירושין ומורים לבעל לתת גט.

מלשון רש"י במסכת קידושין דף נ, א ד"ה דמצוה לשמוע דברי חכמים, שכתב:

"ואית לן לאחזוקיה בחזקת מקיים מצוה וגמר בלבו לקיים דברי בית דין".

משמע שהמצווה מתייחסת לחברי בית הדין שהורו לכופו בגט. וכן בתוספות רי"ד במסכת קידושין (שם), כתב:

"שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים פירש אבל עישוהו עכו"ם דאין מצוה לשמוע דבריהם לעולם אימא לך דברים שבלב דברים".

וכן משמעות דברי הרשב"ם מסכת בבא בתרא דף מח, א שכתב: "בעכו"ם פסול. ואף על גב דאמר רוצה אני וקא ס"ד דמקשה דבישראל כשר משום דמצוה לשמוע דברי חכמים ובעכו"ם פסול כיון דליכא מצוה אגב אונסי' לא גמר ומקנה ומגרש וקשיא לרב הונא דכיון דליכא מצוה לא מקני אגב אונסיה".

ואם המצוה היא מצוות חז"ל לא היה כותב שבעכו"ם ליכא מצוה.

וכן כתבו כמה אחרונים, הנצי"ב ז"ל בתשובת משיב דבר חלק ד' סי' מו, כתב:

"גט מעושה בב"ד כשר משום מצוה לשמוע דברי חכמים, ואין הפירוש משום שכך הוא הדין, דא"כ עישוהו גוים כדין ג"כ נימא הכי, ובגמרא מבואר דאם מצד מצוה לשמוע דברי חכמים ניחא הא דלא מהני עישוהו גוים, אלא פי' מצוה לשמוע דברי חכמים מה שמצווין אותו".

וכן מבואר בתשובת שערי דעה הנזכרת לעיל, שכתב:

"הכוונה במה שאמרו ניחא ליה לקיים דברי חכמים, הוא על הבית דין שבזמנו שכופין אותו על זה, ועל דעתם הוא גומר ומגרש".

וכן הוא בספר גט מקושר (להג"ר משה בולה) סי' יח ס"ג, שכתב:

"והיינו טעמא נמי בשלא כדין בישראל דאמרינן דכשר מן התורה ופוסל, מפני דהתם נמי איכא מצוה לשמוע דברי חכמים, דהיינו הבית דין שכפו אותו שטעו בדין ואגב אונסא ומצוה גמר ומגרש, ומשום הכי פוסל מן הכהונה דכשר הוא מן התורה, אבל כשלא כדין דגוים, דאין שם מצוה לשמוע דבריהם, משום הכי אפילו ריח הגט אין בו, דאין שם שום מצוה לא מצד הענין כיון שהוא שלא כדין, ולא מצד לשמוע דברי חכמים כיון שהן גוים".

לעומת זאת רבינו גרשום בפירושו למסכת בבא בתרא דף מח, א כתב להיפך:

"התם נמי סבר. האי מוכה שחין מצוה לשמוע דברי חכמים שגזרו כן ומתרצה".

וכן באור זרוע חלק א בחלק השאלות ותשובות סי' תש"ס, כתב:

"וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודחינן דילמא התם נמי סבר מצוה לשמוע דברי חכמים פי' כגון הא דתנן ואלו שכופין אותו להוציא סבר כיון שתקנו חכמים מצוה לשמוע דבריהם וגמר ומגרש ש"מ שאין כופין אותו לומר רוצה אני אלא בהנהו דתנינן במתני' אבל בכפייה שלא כדין אף על גב דאמר רוצה אני אין בו אפי' ריח הגט".

ובספר עונג יום טוב סי' קסח כתב:

"ע"כ נראה דהרמז"ל מפרש דהא דקאמר מצוה לשמוע דברי חכמים לאו היינו החכמים שכופין אותו עכשיו לגרש, וכדמשמע מלשון הרשב"א ז"ל בקדושין (דף נ'). אלא חכמים שאמרו שמחויב לגרשה. והיינו שכיון שמצוה לגרשה לא מקרי אונס כלל שלא נקרא אונס אלא אם כופין את האדם לעשות מה שאינו מחוייב לעשות. אבל מה שמצווה לעשות לא מיקרי אונס. וטעם זה שייך גם אם הבעל ע"ה ואינו יודע שהדין נותן לגרשה מ"מ כיון דבעצם הכפי' ליכא אונס הוי גט. וכיון דעיקר כונת אמרם מצוה לשמוע דברי חכמים היינו דמשום זה לא מקרי אונס דמחוייב לקיים מצות חכמים ולגרש".

אך נראה שניתן לפרש בדברי הראשונים, שבהלכה זו של "מצוה לשמוע דברי חכמים", קיימים שני המרכיבים, ראשית, הדין עצמו הקובע את חיוב הגירושין, ושנית, בית הדין שהורה לבעל את חיובו בגט, ומצוה עליו לשמוע דברי חכמים אלו. עיין בלחם משנה בהלכות גירושין פ"ב ה"כ שכתב:

"הר"ן פי' ... אבל בישראל דאיכא מצוה טפי, מצד הענין שהוא מצוה, ומצד דהוי שומע דברי חכמים, מפני כן כשר".

ובדרך זו יתפרשו דברי השדי חמד הנזכרים, במה שכתב:

"כיון דהדין נותן לשמוע אל השופט שבימיו, והרי בית דינו סוברים דהדין הוא לכופו, א"כ נימא שפיר דאנן סהדי שמתרצה בכל לבו לשמוע דברי חכמים, ומי מבעלי דינים יוכל לסמוך על דעתו נגד דעת בית הדין שבימיו".

דהיינו, בית הדין שהורה לחייב את הבעל בגירושין, הוא בית הדין המוסמך לפרש את ההלכה ולקבוע שכך קבעו חכמי הגמ' ופוסקי ההלכה. על כן, מצוה על הבעל לשמוע דברי החכמים, שהם חברי בית הדין המוסמכים לקבוע מהי ההלכה המחייבת את הבעל.

נחזור לנידון שבפנינו, במסגרת יחסי הגומלין בין בית הדין האזורי לבית הדין הגדול, ככל שהדבר נוגע לבעלי הדין בלבד, אין חולק שפסק דינו של בית הדין הגדול הוא פסק הדין המחייב בשני ההיבטים הנזכרים.

לכן גם ביחס לבעל שחויב בגירושין בבית הדין הגדול לאחר שבית הדין האזורי פסק שאין לחייבו, אילו היה מקום לומר שנותרו בפניו שני פסקי דין, של בית הדין האזורי ושל בית הדין הגדול, שעל פי ההלכה מעמדם שווה, הרי שעפ"י דרכו של החתם סופר בתשובתו הנזכרת, לא היה מקום שבית הדין הגדול בעצמו יחייבו בגירושין ולא יחוש לדעת ביה"ד האזורי. ובהכרח, שהלכה למעשה גם כשבית הדין הגדול מבצע בעצמו את חיוב הגט עפ"י פסיקתו שלו, הבעל מחויב בגירושין על יסוד הקביעה שפסק דינו של בית הדין האזורי כבר אינו קיים עבורו.

בנוסף, תקנות הדיון מחייבות את בית הדין האזורי שלא להורות לבעלי הדין בניגוד לפסיקת בית הדין הגדול, הרי שגם אם אין מניעה שבית הדין האזורי, בינו בין עצמו, ישאר בדעתו שפסק דינו שלו, הוא פסק הדין הנכון, אך מאחר וביחס לבעל, ההכרעה המחייבת, היא ההכרעה שהתקבלה בבית הדין הגדול, וכך ידוע לבעלי הדין. הרי שבפני הבעל המחויב בגירושין, אין שני פסקי דין שונים שניתנו משני בתי דין, ושמעמדן זהה. אלא מצוה על הבעל לשמוע בקולו של בית הדין הגדול. גם ביחס לנסיבות אלו, ניתן לומר ביחס לבעל הכפוי בגט בעקבות פסיקת בית הדין הגדול, את קביעתו של השדי חמד: "כיון דהדין נותן לשמוע אל השופט שבימיו, והרי בית דינו סוברים דהדין הוא לכופו, א"כ נימא שפיר דאנן סהדי שמתרצה בכל לבו לשמוע דברי חכמים".

לכן גם אם לולי תקנות הדיון, מבחינת ההלכה שני בתי הדין, בית הדין האזורי ובית הדין הגדול, נחשבים כשני בתי דין שווים, אך לאחר שבתי דין אלו פועלים במסגרת הידועה והמקובלת של מערכת בתי הדין בישראל, לאחר שהתקנות קבעו שפסיקת בית הדין הגדול היא הפסיקה המחייבת את בעלי הדין, ה"מצוה לשמוע דברי חכמים", המוטלת על בעלי הדין, היא מצוותו של בית הדין הגדול, ולא מצוותו של בית הדין האזורי שמעיקרא קיבל על עצמו שלא להורות ולצוות את הצדדים בכל ציווי הנוגד את פסיקת בית הדין הגדול.

האם בית הדין האזורי יכול לטעון לטעות בפסיקת ביה"ד הגדול

בגמ' מסכת ב"ק דף לב: ביחס לחיוב גלות של שליח בית הדין שהלקה והלה מת, העמידוה - "דטעה דיינא גופיה". הרי מבואר שאם בית הדין טעה, ושליח בית הדין ביצע הוראה מוטעית, כגון שבית הדין טעה במנין המלקות ושליח בית הדין המכה בשליחות בית הדין, סמך על בית הדין אך היה יכול להבחין בטעות ולא הבחין, אותו שליח יחשב כמי שעבר עבירה בשוגג, כשהלקה ללא צורך.

בהתאם לכך, לפי דרכו של הגר"ע הדאיה זצ"ל בתשובת ישכיל עבדי הנזכרת, גם לאחר שבית הדין האזורי יתבקש לבצע את סידור הגט בשליחותו של בית הדין הגדול, אם נפלה טעות בפסיקת בית הדין הגדול, הרי שהאחריות לתוצאות מהטעות הזו רובצת, הן על בית הדין הגדול שפסק את פסיקתו, והן על בית הדין האזורי שדינו כשליח בית הדין הגדול. לכאורה בנסיבות אלו, גם אם בהתאם למבואר, אין מניעה שבית הדין הגדול יבצע בעצמו את סידור הגט על יסוד פסיקתו שלו שהיא עבורו הפסיקה הנכונה, עכ"פ היה עליו להימנע מלהטיל על בית הדין האזורי שליחות כזו שאליבא דשיטתו אינה כהלכה.

כאמור ביחס לדיני ממונות אין מקום לטענה זו ומהטעם שהתבאר לעיל, אך ביחס לדיני איסור והיתר כגון סידור גט שבית הדין הגדול פסק לחייבו בניגוד לפסיקת בית הדין האזורי, ככל שהדבר נוגע לבית הדין האזורי בלבד, לכאורה היה מקום לטענה זו.

נוסיף ונציין כי הראשונים התייחסו לנסיבות של בית הדין שטעה בדינו לחייב גט. הרמב"ם בהלכות גירושין פרק ב' הלכה כ' כתב:

 "לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש, וטעו בית דין של ישראל ... הרי זה גט פסול, הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש",

וכן בשו"ע אה"ע סי' קלד סעיף ה', ומשמע שהגט פסול מדרבנן, ובב"ש סק"י הביא דעת הראשונים הפוסלים מדאורייתא. ויש לדון מה טיבה של הטעות הנזכרת ברמב"ם ובראשונים, וכיצד היא מתבררת.

כידוע במסכת סנהדרין דף ו. ודף לג. הגמ' מתייחסת לשני סוגי טעויות. "טעות בדבר משנה", דהיינו בהלכה הפסוקה מקדמת דנא, ו"טעות בשיקול הדעת", דהיינו טעות בהכרעה במחלוקת בניגוד למנהג שפשט (רמב"ם סנהדרין פ"ו ה"ב), או כנגד דעת רוב הדיינים (רש"י לג.). למרות זאת, בית דין שדן במחלוקת הפוסקים, ירד לעומקה של הלכה כדרכה של תורה, והכריע כדעת מקצת מהפוסקים, לכל הדעות גם מי שאינו מסכים לדעתו, אינו יכול לייחס לו טעות. עיקרון זה מיוסד על דברי הרא"ש במסכת סנהדרין פרק ד' סי' ו' שכתב:

 "היכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה, לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה ואם עשה כן זהו דין שקר. אבל אם חכם גדול הוא גמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו. ואפילו אם פסק חכם אחר בענין אחר, יכול החכם לסתור דבריו בראיות ולחלוק עליו כאשר כתבתי למעלה, כ"ש אם יש לו סיוע מאחד מן החולקין".

 וכן כתב הטור חו"מ סי' כה.

ועיין שו"ת רד"ך בית ג', שדברי הרא"ש מתייחסים גם למחלוקת הפוסקים בשאלת כשרות הגט ואיסור אשת איש. אך הביא כמה דוגמאות למחלוקות גדולי הראשונים, שלא הוכרעו ואין איתנו מי שיכול להכריע בהן, לכן מספק יש להחמיר. וכן הוסיף הרד"ך וכתב שביחס למש"כ בגמ' כדאי הוא רבי פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק, -

"דוקא באמוראים שהיה כח בידיהם לפסוק כיחיד, אף על גב דרבים פליגי עליה, אם סברתו נוטה כדברי היחיד, או מאן דגמיר וסביר וידע להכריע כדברי הפוסק היחיד מתוך הגמרא בראיות ברורות ונכוחות שהלכה כמותו בשעת הדחק. אבל אנן יתמי דיתמי שאין כח בידינו לפסוק כיחיד, פשיטא שאין לנו לומר כדאי הוא רבי פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק אפילו במילי דרבנן, אלא אם כן גמיר וסביר ויודע להכריע כדבריו בראיות ברורות ונכוחות, או שכבר נהגו כדברי היחיד".

לכן באותם המקרים שבית הדין הגדול פוסק לחייב גירושין בניגוד לפסיקת בית הדין האזורי, בנסיבות בהן בית הדין האזורי הסתמך על דעות הפוסקים שהורו שלא לחייב, ובית הדין הגדול ירד לעומקה של הלכה כדרכה של תורה, והכריע כדעת הסוברים שיש מקום לחייב את הגירושין, אין מקום שבית הדין שלא הכריע כך, יטען שפסיקה זו מוטעית.

על כן, על יסוד דברי הרא"ש והרד"ך, ובצירוף האמור לעיל בביאור דברי הגמ' שהיסוד לחיוב הגט נובע מהמצוה לשמוע דברי חכמים, מאחר וכאמור בית הדין הרלבנטי עבור הבעל הוא בית הדין הגדול, ועל יסוד דברי הרא"ש והרד"ך, גם בטרם נתקנו תקנות הדיון, בית הדין הגדול מוסמך להכריע במחלוקת הפוסקים ולפסוק בניגוד לפסיקה שהתקבלה בבית הדין האזורי, אם אמנם הכריע בראיות ברורות כדעת אותם פוסקים עליהם הסתמך בפסק דינו, וכמ"ש הרא"ש: "אפילו אם פסק חכם אחר בענין אחר, יכול החכם לסתור דבריו בראיות ולחלוק עליו". על כן מכאן ולהבא זהו פסק הדין האמתי והמחייב את בעלי הדין, ואין מקום לטענה של בית הדין האזורי שהוא נאלץ לבצע גט שאינו כשר.

אמנם היה מקום שלא להטיל את סידור הגט על בית הדין האזורי, אם בית הדין האזורי שכבר דן ופסק קודם שהוגש הערעור, סבור שפסיקת בית הדין הגדול היא טעות בדבר משנה. הן טעות בפסיקת ההלכה, והן טעות בעובדות שדינה כטעות בדבר משנה, כמ"ש הריב"ש סי' תצח: "כל שכן הוא, במה שהטעות הוא בדבר עצמו, ולא מחמת סברת הדין", וע"ע ישכיל עבדי חלק ו' אה"ע סי' צו סק"ז. אך בדרך כלל אין לבית הדין האזורי את הנתונים עליהם ניתן לבסס טענה כזו, בהעדר דיון שבו פרוטוקול הדיון בביה"ד הגדול. מה עוד שתקנות הדיון אינן נותנות מקום לדיון מחודש מסוג כזה בבית הדין האזורי, וגם בית הדין האזורי אינו מבקש להיכנס לדיון כזה, לכן למעשה מציאות כזו אינה אמורה להיות מעשית.

אמנם מאחר ובאיסור אשת איש עסקינן, אם אכן סבור ביה"ד האזורי שנפלה תקלה ונמצאה טעות בעובדות או בהלכה שנפסקה בפסק דינו של בית הדין הגדול, סעיף 5 (ד) לכללי האתיקה מאפשר לבית הדין האזורי לגלות את אוזנו של בית הדין הגדול בהשגותיהם, ובית הדין הגדול יעיין וישיב להם כדרכה של תורה וינתנו ההוראות המתאימות.

פסק דין שאינו מנומק

בפתיחת דברינו הזכרנו פסיקה של בית הדין האזורי בפתח תקוה שנמנע מביצוע סידור גט לאחר שהבעל חויב בו בבית הדין הגדול. אציין כי פסק דין זה פורסם בחוברת "הדין והדיין" מס' 2 (פרסום שאינו באמצעות הנהלת בתי הדין ואמינות עריכתו פחותה), וכיון שכן לא מצאתי מניעה להתייחס אליו גם במסגרת הנוכחית, לאחר שעיינתי בשלושת ההחלטות הרלבנטיות - שתי החלטות ביה"ד האזורי והחלטת הגדול. להלן ההחלטות של בית הדין האזורי והגדול באותו תיק.

בית הדין האזורי פסק כדלהלן -

"לאחר שמיעת טו"מ הצדדים ועיון בחומר שבתיק נראה שאכן בני הזוג בנפרד כ-20 שנה. וכבר למעלה מ-10 שנים הגישו בקשה משותפת להתגרש דבר שלא מומש גם בגלל סירוב האשה להתגרש עד שהבעל לא יעשה כרצונה בנושאים הכספיים ... בא' אב תש"ס פתחה האשה שוב תביעת גירושין כנגד הבעל, וביה"ד עשה הרבה ניסיונות להביא את הצדדים להסכם, וזאת כיון שאף אחד מהצדדים לא הוכיח את טענותיו כלפי הצד השני, וכל הטענות שטוענת היום האשה לחייבו מחמתם בגט אין בהם ממש, והדבר היחיד העומד כאן הוא הפירוד הארוך בין הצדדים, שלפחות במשך תשע שנים נראה לא הפריע לאשה. ולכן המלצנו לאשה לקבל הצעת הבעל לפצותו בסכום שהיה נראה לנו מתקבל על הדעת בענין הדירה. טענת ב"כ האשה שאין לדון בדירת עמידר באשר אינה רכוש של הצדדים היא חמורה ביותר וההצעה לפנות לבית המשפט להגיש תביעותיו אינה מקובלת כאשר היא מוצעת מפי "טוענת" בבי"ד  ללא שום נימוק הלכתי. לאור האמור לעיל מחליטים: א) אין מקום למתן פס"ד לגירושין לאור האמור לעיל. ב) באם תודיע האשה שהיא מסכימה לתת לבעלה המגיע לו לפי הדין, נקבע דיון. על האשה להודיע עמדתה תוך חודש מהיום".

בית הדין הגדול קיבל את הערעור על פסק הדין, וכתב:

"פסק דינו של בית הדין האזורי בפתח תקוה, אינו נראה לנו. מדובר בפירוד של כ-20 שנה, כאשר במהלך השנים, כל אחד מן הצדדים חי את חייו. לדברי הבעל, אשתו בגדה בו, ולדברי האשה, הבעל בגד בה. חמש הבנות של בני הזוג, גודלו על ידי האשה בלבד, והיא הכניסתן לחופה. הבעל לא נטל חלק בגידולן של הבנות, ולא בנישואיהן. שני הצדדים מעוניינים בגירושין. הבעל מעכב את הגט, עד אשר תתקבל דרישתו לחצי הדירה. מדובר בדירת עמידר, שאינה שייכת לאף אחד מן הצדדים. לחברת עמידר, קריטריונים משלה, והיא אינה כפופה לשיפוטו של בית הדין הרבני. הצענו לצדדים, כי יתגרשו לאלתר, וכי לאחר הגירושין יעמדו להם זכויותיהם בדירה, כפי שהן היום. שניהם יוכלו לפנות לחברת עמידר, ולבקש את מימוש הזכויות. ב"כ הבעל, אינו מסכים לכך, ודרישתו כי האשה תשלם לבעל את דמי מחצית הדירה כשוויה בשוק, או קרוב לכך. יצוין, כי לאשה כתובה בסכום רב (50000 דרהם מרוקאי, הכתובה נכתבה על ידי כבוד הגר"ש משאש שליט"א). גם אם נניח, כי אין מקום לחייב את הבעל בתשלום הכתובה, הרי יש מקום לחייבו בגט. בנסיבות אלו, כאשר שני הצדדים אינם רוצים זה בזה, ולדברי הבעל אשתו אסורה עליו, יש מקום לחיוב בגט. נושא הדירה, אינו בשיפוטו של ביה"ד הרבני, ולכל היותר ניתן לציין ששני הצדדים יתייצבו לפני חברת עמידר, לאחר הגט, ויעמדו בזכויותיהם הקיימות לפני הגט. אנו קוצבים לצדדים 20 יום לסידור גט. ניתן לסדר את הגט בביה"ד האזורי בפתח תקווה, או בבית הדין בירושלים. אם הבעל לא יסכים לתת גט תוך פרק זמן זה, נדון בהפעלת צווי הגבלה נגדו".

עם קבלת פסק דינו של בית דין הגדול, ניתנה החלטה נוספת בבית הדין האזורי, וכדלהלן:

"פסק הדין שנשלח אלינו ע"י כבוד ביה"ד הגדול, מיום ט"ו תמוז תשס"ב, בו דוחה ביה"ד הגדול את פסק הדין שלנו, ביה"ד האזורי דפ"ת בתאריך כ"א אדר תשס"ב, הגיע אלינו ומעורר בנו שאלות חמורות. אין חולק על כך שפירוד של קרוב ל-20 שנה הוא חמור ביותר הן לבני הזוג עצמם המעוגנים איש מאחיו והן כ"מכשלה" לחטאים וכו'. אך בוודאי כשנכנסים לעומק הענין ובודקים הרקע בכללותו ורואים גם בפרוטוקולים של ביה"ד במשך הדיונים הרבים והמאמצים הרבים(!) שהשקיע ביה"ד האזורי בפ"ת בהרכבים שונים, אנו רואים בבירור שלנכונות להתגרש היתה שותפות בין הצדדים מיני אז, ורק תביעות כלכליות שהעלתה האשה הם היו ה"מוקש" במימושם של הגירושין. האם תביעותיה היו צודקות? ביה"ד הגדול לא עונה לשאלה זו ורק קובע שהואיל ולאשה יש את כתובתה והבעל עצמו מעונין להתגרש וודאי יש מקום לחייבו בגט. אנו תוהים מאוד על קביעה זו. האשה שגרמה להוצאתו של בעלה מהבית ע"י תלונות וכו' במשטרה, אין לה מכח כך זכויות יתר מבחינת הדין. אין החלטה או פס"ד שקובע שהבעל חייב לגרש את אשתו אלא רק האשמות הדדיות שלא הוכחו על אף שביה"ד קבע מספר פעמים מועד להוכחת טענות האשה כנגד הבעל, לא הוכיחה האשה את טענותיה, ולא הגיעו לשלב של פסיקה, הואיל ושני הצדדים היו מעוניינים בגירושין, ורק תביעות האשה הם שמנעו עד כה את הגירושין. לענ"ד המו"מ הממוני שנוהל ע"י ביה"ד ובו הסכים הבעל למכור את חלקו בזכויותיו בדירה בסך 20,000 $ ראה פרוטוקול ביה"ד מיום ה' אב תשס"א, הצעה שנשללה ע"י האשה, מהווה הצעה סבירה שיש להענות לה. קביעת ביה"ד הגדול לנתק בין "חיוב" הבעל בגט, דבר שאיננו מסכימים לו וכדלעיל, לבקשותיו הרכושיות שהן לגיטימיות בעינינו, היא קביעה שאנו תמהים עליה שהרי היא נוגדת עמדת רבותינו מצוקי ארץ. מצינו במהרי"ק שורש ק"ב שדן לענין כפית יבם בחליצה שאומר שאפילו כשחל על היבם חיוב לחלוץ בכל אופן במקום שיש לו תביעת ממון הרי תביעה זו מעכבת את החיוב. עי"ש. כך גם כותב בשו"ת שיבת ציון סי' צ"ו שכשמעלה היבם טענה ממונית סבירה הרי זה מעכב את חיוב החולץ. כמו כן מובא בשו"ת מהרשד"ם חלק ה' סי' ס' שאם הבעל חייב לגרש ואפילו אם הוא מאלה שכופין אותו לגרש בכל אופן אם מתנה הבעל שתחזיר לו חפצים שלו, הדין עימו, ואין בידינו לכופו. עי"ש. גם לאגרות משה אעה"ז סי' קי"א מצינו שפסק כן כשהעיכוב מצידה של האשה, עיכוב ממוני, הרי זה מבטל חיוב הבעל בגירושין.

יש לציין פסק הדין של הרב ..., שנידון בכנס הדיינים האחרון שבו פסק כנ"ל שאין לחייב הבעל בגט כשתביעותיו הממוניות נכונות וסבירות והדבר נתקבל ע"י כל הדיינים הנוכחים שהסכימו  לדבריו. סופו של דבר, לענ"ד יש חשש של גט שלא כדין אם נחייב הבעל בנידון שלפנינו בגירושין תוך התעלמות מדיון בתביעות ההדדיות הממוניות של הצדדים".

עד כאן מההחלטות הנ"ל.

ביחס להחלטות אלו, יש מקום לכמה הערות:

א. בית הדין הגדול נמנע מהוראה לבית הדין האזורי בפתח תקוה לסדר את הגט, אלא כתב: "ניתן לסדר את הגט בביה"ד האזורי בפתח תקווה, או בבית הדין בירושלים". ובכך השאיר את הנושא לשיקול דעתו של בית הדין האזורי. בנסיבות אלו, למעשה בית הדין האזורי נדרש ע"י בית הדין הגדול להתייחס לשאלה זו של קביעת המשך ההליך, ונזקק לנמק את עמדתו, שהיתה סירוב לסדר את הגט.

סביר להניח שאם בית הדין הגדול היה מאריך בבירור השיקולים ההלכתיים שעמדו ביסוד פסק הדין של בית הדין האזורי (למרות שלא נכתבו בו נימוקים הלכתיים), והיה מברר בבירור הלכתי מנומק, מדוע בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, לכל הדעות אין יסוד לטענת הבעל לעיכוב הגירושין, מסתבר שהדברים היו מתקבלים בעיני בית הדין האזורי, ואותה אשה לא היתה מתעכבת ללא גירושין שבעה חודשים נוספים.

ב. הפעם הראשונה שבה בית הדין הפוסק, מצא לנכון לנמק את פסיקתו בנימוקים הלכתיים, היתה בהחלטתו האחרונה של בית הדין האזורי, שניתנה לאחר שהתקבל אצלו פסק דינו של בית הדין הגדול.

הן בית הדין האזורי בפסיקתו שלא לחייב את הגט, והן בית הדין הגדול בפסיקתו לבטל את פסיקת ביה"ד האזורי, הביעו את עמדתם לחיוב או לשלילה, אך שני פסקי הדין נעדרים נימוקים הלכתיים המתבקשים ומחוייבי המציאות בנסיבות אלו, מאחר ולמעשה בפסיקתם זו ניתנה הכרעה במחלוקת הפוסקים, אם שלא לחייב את הבעל בגירושין או לחייבו.

לעיל הבאנו מדברי הרא"ש והטור שכתבו: "אם חכם גדול הוא גמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו. ואפילו אם פסק חכם אחר בענין אחר, יכול החכם לסתור דבריו בראיות ולחלוק עליו כאשר כתבתי למעלה, כ"ש אם יש לו סיוע מאחד מן החולקין", עכ"ל. ובנו של הרא"ש בספרו זכרון יהודה סי' נד, הביא מדברי אביו, והוסיף: "הנה כתב בהדיא שבמקום שיש מחלוקת בין הפוסקים, שאין רשות לאדם לפסוק מדעתו כאחד מהם, בלי ראיות".

ובספר קונטרס הספקות (לאחיו של בעל קצות החושן) כלל ה' סעיף ג' הביא מדברי הרא"ש, וכתב:

"הנך רואה שצריך שיהיה חכם גדול וגמיר וסביר ואז יכול להכריע, ואי לאו בר הכי הוא הוי דין שקר כשפוסק כאחד מהם. וכן נראה מדברי התוס' דב"ב ס"ב ... וכ"כ הנימוק"י בריש פרק המוכר את הבית [ב"ב ל"ד ע"א מדפי הרי"ף ד"ה מיבלע] בשם רבינו יונה בשם ר"י הזקן, דהיכא דאיכא פלוגתא דתנאי או דאמוראי ולא אשכחן סוגיא דעלמא כחד יש לדיין לדון כפי מה שדעתו נוטה, ואי מסתפקא ליה המוציא מחבירו עליו הראיה, ע"ש. אלמא דאין רשות ביד הדיין לפסוק בפלוגתא דרבוותא כמי שירצה, אלא דוקא אי סבירא ליה הכי, כלומר שסברתו נוטה לזה. אלא שמדברי התוס' והנימוק"י משמע דבסברתו נוטה לחוד נמי סגי, ומדברי הרא"ש משמע דלא סגי בהכי עד שיכריע בראיות".

בנוסף, מהר"ל מפראג ז"ל בחידושי גור אריה על מסכת שבת דף י. כתב לבאר את המושג "דין אמת לאמיתו", וז"ל:

"וכן כאשר פסק הדין בשיקול דעת, כגון תרי תנאי דפליגו, או תרי אמוראי, ופסק כאחד, ופסק לפי הסוגיא דעלמא דפסקי כחד. כיון שלא פסק הדין ע"פ התורה ובאמת, רק לפי סוגיא דעלמא, לא נקרא דין זה אמת לאמיתו, רק כאשר הדיין פוסק דין לפי החכמה האמתית, והגיע הממון ג"כ למי ששייך לו, וזה משמע דין אמת לאמיתו, כלומר שהדין אמת בכל צד, כך יראה".

בהתאם לאמור, אמנם כל אחד מבתי הדין הנזכרים, סבר שפסיקתו תואמת ל"סוגיא דעלמא", עיין בהחלטה השניה של בית הדין בפ"ת שהסתמכו על הדעה הרווחת בין הדיינים, לפי דעתם, שמעמדה של דעה זו היא כ"סוגיא דעלמא" עפ"י שיטת רש"י. אך עדיין אין זה "דין אמת לאמיתו" לפי דרכו של מהר"ל מפראג. וכן לשיטת הרא"ש והטור, מאחר ושני הרכבים אלו, של בית הדין האזורי ושל בית הדין הגדול הכריעו במחלוקת הפוסקים, היה מוטל עליהם להציג את הדעות השונות הרלבנטיות לנסיבות שבפניהם, לשאת ולתת בדבריהם, ולהכריע הלכה למעשה. קשה לקבל פסיקה זו, שלא לחייב גירושין לאחר עשרים שנות פירוד וטענות הדדיות חמורות והעדר רצונם בשלום בית, ללא כל הנמקה הלכתית, וכן קשה לקבל ביטול פסק דין של בית דין אזורי, שלא לחייב גירושין, ופסיקת חיוב גירושין בלא הנמקה הלכתית.

אסיים פרק זה בשתי תשובות של הגאון רי"א הרצוג זצ"ל בספר "פסקים וכתבים" ח"ט. בסי' יג כתב ביחס לפסקי דין של בית הדין האזורי:

"בדרך כלל אין דעתי נוחה מהמנהג שנהגו בתי הדין לשלוח לנו פסקי דין בלתי מנומקים ... כשאין נימוקים מפורשים, קשה לבית הדין לערעורים למצוא את הטעות, אם ישנה, אבל הרי האמת צריכה להיות מטרתנו והמשפט לאלוקים הוא".

ובסי' ט', הוסיף הגאון רי"א הרצוג ז"ל ביחס להנמקה מפורטת בפסקי הדין של בית הדין הגדול:

"טוב שאנחנו ננהג כן, כדי שממנו ילמדו אחרים, וחוץ מזה יש במנהג זה תועלת מרובה".

לפי האמור לעיל, בנסיבות מסוימות, הנמקה זו מחויבת על פי הדין.

ג. בית הדין הגדול, בסיום החלטתו הנזכרת כתב: "אם הבעל לא יסכים לתת גט תוך פרק זמן זה, נדון בהפעלת צווי הגבלה נגדו". הרי שחברי בית הדין הגדול, לא מצאו לנכון להורות לקיים את הדיון בצווי ההגבלה בבית הדין האזורי. אך נקודה זו טעונה עיון ובירור עקרוני, מה עוד שמשמעות החלטה זו היא שבעלי הדין מחויבים לכתת רגליהם למרחקים, ממקום מגוריהם לבית הדין הגדול בירושלים, לדיון אחד או יותר, בכל הכרוך בביצוע צווי ההגבלה והחמרתם בהתאם לצורך, ויש לבחון האם אמנם אילוץ זה בלתי נמנע.

ראשית אציין, כי מהבחינה העקרונית, גם בהעדר פסיקת חיוב גירושין ניתן להורות על צווי הגבלה, וכפי שר"ת גופיה קבע בספר הישר סי' כד, עיין בספר עטרת דבורה חלק ב' סי' פ'- פג. על כן בכל מקרה אין דין צווי הגבלה כדין אכיפה ישירה של הגירושין, וגם בית דין שקבע שלא לחייב את הבעל בגירושין, אלא רק המליץ להתגרש על יסוד טענת "מאיס עלי" וכיוצ"ב, רשאי להפעיל צווי הגבלה ככל שהן במסגרת "הרחקות דרבינו תם".

כאמור צווי הגבלה שאינם כוללים עונשי גוף כמאסר, או עונשי ממון ישירים, יסודם ב"הרחקות דרבינו תם", שהובאה כהלכה פסוקה בבית יוסף אה"ע סי' קלד ובלבוש אה"ע סי' קלד ס"י, וברמ"א סי' קנד סעיף כא. הלכה זו היא מהלכות הציבור שהוטלו על בית הדין, המאפשרות לבית הדין לתת הוראות לציבור ולא לבעל. נראה שיסוד הדברים הוא עפ"י דברי החתם סופר בתשובתו חלק חו"מ סי' קעז שכתב, שקבע כי מלבד החוב שהוטל על בית הדין לדון ולשפוט בין שני בעלי דין, ישנן משימות המוטלות על בית הדין בשליחות כלל הציבור. זה לשון החתם סופר:

"דבר זה מוטל על כל ישראל, וב"ד שליחותיהו דכל ישראל עבדי, שנתמנו שלוחא דישראל, ועי"ז נפטרו כל אחד ואחד מלהשגיח, כי העמידו גברי רברבי בחריקוהו".

מטעם זה, הלכה זו של "הרחקות דרבינו תם", אינה הלכה המתייחסת לסרבני גט בלבד, אלא נקבעה בשלחן ערוך גם ביחס לדיני ממונות, כאמצעי לחץ על אדם המחזיק בממון חבירו שלא כדין. בשולחן ערוך חושן משפט סי' טו סעיף ה' פסק הרמ"א:

"אם נראה לב"ד שאחד גוזל חבירו ולא יוכלו להוציא ממנו בדין, יכולין לגזור על שאר בני אדם שלא ישאו ויתנו עמו, ואם היא אשה שלא תנשא לאיש ולא יעסקו בשידוכיה עד שתוציא מידה שאינו שלה".

וכן ברמ"א חו"מ סי' שנח סעיף ה':

"מעשה באשה אחת שהחזיקה בשל יתומים, וגזרו שלא ישא אותה שום אדם, כדי שלא להחזיק ידי עוברי עבירה",

ועיין מהרש"ם ח"ב סי' רכו. הרי שהלכה זו נובעת מהלכות הנהגת הציבור, שהוטלה על בית הדין בהתאם לנסיבות ועפ"י שיקול דעתו.

על כן מאחר שגם אליבא דבית הדין האזורי, ככל שהדבר נוגע לבעל עצמו, ודאי שפסק דינו של בית הדין הגדול הוא פסק הדין היחיד המחיבו. בשל כך אין מניעה שבית הדין הגדול יטיל על בית הדין האזורי להורות לציבור להתרחק מהבעל שאינו מציית לפסק הדין שהוטל עליו.

מסקנות

א. בעת שהדיין עוסק בהליך שיפוטי, הדיין אינו רשאי לפסוק פסק דין שעפ"י מיטב הכרתו ומצפונו אינו נכון, גם אם גדולים וטובים ממנו סוברים כן, וגם אם בית הדין הגדול פסק כן.

ב. למרות זאת, מאחר וביחס לבעלי הדין ולבית הדין האזורי, פסק דינו של בית הדין הגדול הוא פסק הדין המחייב, מוטל על בית הדין האזורי להיות שלוחו של בית הדין הגדול ולעסוק במלאכת ההוצאה לפועל של פסק הדין.

ג. במקרים שהתגלו חילוקי דעות בין בית הדין האזורי ובית הדין הגדול, מאחר שהתקנות והחוק נתנו מעמד מחייב לפסק דינו של בית הדין הגדול בלבד. כתוצאה מכך, מכאן ואילך עפ"י ההלכה, הדין האישי המחייב את הצדדים הוא כפי שהורו להם בבית הדין הגדול, וגם אליבא דבית הדין האזורי, דינם כשני צדדים שקבלו עליהם הוראה זו בקנין. על כן גם בית הדין האזורי רשאי ומחויב לנהוג עם בעלי הדין בהתאם, ואין מניעה בהמשך הדיונים בבית הדין האזורי על יסוד החלטת בית הדין הגדול.

וכן ביחס לחיוב הבעל בגירושין, לאחר פסיקת ביה"ד הגדול, שביטל פסק דין של ביה"ד האזורי ששלל חיוב גט. מבחינת הבעל, וכפי הידוע לו, פסק הדין המחייב את הבעל הוא פסק דינו של בית הדין הגדול. אם בסיום הליך הערעור, בוטל פסק דינו של בית הדין האזורי, פסיקתו של בית דין זה כבר אינה מחייבת את בעלי הדין. לכן ככל שהדבר נוגע ל-"מצוה לשמוע דברי חכמים", מבחינתם, המצווה היא מצוותו של בי"ד הגדול, לרבות ההכרעה ההלכתית וקביעת ביה"ד הגדול שהדין מחייב את הגירושין, על כן כפיית הבעל בגט עפ"י ציווי ביה"ד הגדול, היא כדין, גם אם תיעשה באמצעות בית הדין האזורי הפועל בשליחותו של בית הדין הגדול. אם בית הדין האזורי יציג טענה לטעות בדבר משנה, כללי האתיקה מאפשרים ערוץ הידברות זו, וינהגו בהתאם להוראת בית הדין הגדול.

ד. לאחר חיוב הגירושין בבית הדין הגדול, אין מניעה להטיל על בית הדין האזורי לדון בהפעלת צווי הגבלה גם אם בית הדין האזורי קבע קודם לכן שלא לחייב את הגירושין. ואין מקום להטריח את בעלי הדין בנסיעות ממקום מגוריהם לירושלים לדיונים בכל הנוגע לצווי ההגבלה.

ה. במסגרת חובת בית הדין לדון דין אמת לאמיתו, הוטלה עליו החובה לנמק את פסק הדין כדרכה של תורה. בנסיבות של הכרעה במחלוקת הפוסקים, נימוקים אלו הן הכרח ומחויבים עפ"י הדין. חובה זו מוטלת הן על בית הדין האזורי והן על בית הדין הגדול.

אם פסקי דין היוצאים מבית הדין האזורי ומבית הדין הגדול יהיו מנומקים כדבעי, מלבד שהדבר יביא להרמת קרן התורה בכלל ושל בתי הדין הרבניים בפרט, יש להניח שהמקרים שבהם יתעוררו קשיים, כתוצאה מפסיקה שונה של שני בתי דין אלו, יצטמצמו ביותר.

עד כאן מהמסקנה העולה מכל האמור לעיל כפי שכתבנו בזמנו, אך לאחרונה בעת שנזקקנו ליישם הלכה זו מצאנו עצמינו בקושי גדול לפעול למעשה בהתאם לאמור, ולאכוף פסק דינו של בית הדין הגדול לחייב את הגירושין בנסיבות שבהן היה ברור לנו בבית הדין האזורי שעפ"י ההלכה אין יסוד לחיוב הגירושין, וכי לדעתנו שגה בית הדין הגדול בפסק דינו, וזאת מאחר ולא נכון לקבוע את מעמדו של בית הדין האזורי כמוציא לפועל בלבד, של פסק דינו של בית הדין הגדול, שהוא פסק הדין המחייב את הצדדים, אלא על בית הדין האזורי לתפקד גם כבית דין הדן בין הצדדים ביחס לאמצעים הנכונים עפ"י ההלכה להביא למימוש חיוב הגירושין, הליך שיפוטי לכל דבר, המחייב שמיעת טענות ופסיקה משפטית בהתאם לנסיבות. על כן נזקקנו לכתוב את ההחלטה דלהלן, שבה חרגנו מהאמור לעיל, ולהלן נוסח ההחלטה:

הדיונים בתביעת האשה לגירושין התקיימו בהרכב אחר בבית דין זה, וביום ... ניתן פסק דין מנומק שבו בית הדין פסק שלא לחייב את הנתבע בגירושין, אלא המליץ לצדדים לקיים מו"מ על מנת להגיע להסכם גירושין. האשה ערערה על פסק הדין, ובהחלטת בית הדין הגדול מיום ... הערעור התקבל, והבעל חויב לתת גט לאשתו.

התיק חזר להרכב בית הדין האזורי שדן בתיק, אך לאחר שאחד הדיינים בהרכב קמא פסל עצמו עקב נסיבות של קרבה לבא כח אחד הצדדים, ועפ"י החלטת נשיא בית הדין הגדול, התיק הועבר לדיון בפני הרכב זה.

הצדדים זומנו לדיון בפני ההרכב הנוכחי, ובפתיחת הדיון בית הדין נוכח שהאשה עומדת על תביעתה לגירושין, ומאידך הבעל עומד על עמדתו שאין הצדקה לגירושין ואינו מסכים לתת גט עפ"י פסיקת בית הדין הגדול. בנסיבות אלו, התובעת ביקשה מבית הדין לקבוע שפסיקתו של בית הדין הגדול לחייב את הבעל בגירושין, היא הפסיקה החלוטה והבלעדית המחייבת את בית דיננו, שאינה יכולה לעמוד לדיון מחדש. על יסוד פסיקה זו ועמדתה הנזכרת, ביקשה שבית הדין ידון בבקשתה, שהוגשה עוד קודם לדיון, לדון באמצעים המתחייבים בגין סירובו של הבעל להתגרש, כגון "מזונות מעוכבת" וצווי הגבלה. מאידך, הנתבע ביקש לפעול עפ"י סעיף ע"א לתקנות הדיון המתייחס לנסיבות שהדיון עבר מהרכב אחד להרכב אחר, ולהתחיל את בירור התביעה מתחילתה ולשמוע את טענות הצדדים ביחס לתביעה לגופה.

כמו כן יצוין שלאחר הדיון התקיים בפני בית הדין הליך גישור מחוץ לפרוטוקול, שבו נעשה מאמץ לסייע לצדדים לסיים את ההליך בהסכם גירושין, אך ההליך לא הביא את הצדדים לידי הסכם. בנסיבות המתוארות, מוטל על בית הדין לקבוע את המשך ההליכים בין הצדדים.

לאחר עיון בחומר שבתיק, בית הדין מחליט כדלהלן:

יצוין להחלטת הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין לשעבר, הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל בתיק ערעור תש"מ/293 בהחלטה מיום י"ט שבט תשמ"ד, ופורסמה בספר "סדר הדין בבית הדין הרבני" לפרופ' אליאב שוחטמן חלק ג' עמ' 1361 בנסיבות הדומות לנידון דנן, שבו בית הדין האזורי פסק שלא לחייב את הבעל בגירושין, ובית הדין הגדול פסק לחייב את הבעל בגירושין, שהחליט שאין מקום להחזיר את התיק להמשך הדיון בפני ההרכב הראשון שפסק שלא לחייב את הגירושין, מאחר ובית דין זה כבר גילה דעתו ואין אפשרות לכוף אותו לפסוק דין תורה בניגוד לדעתו. בנסיבות אלו קבע הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל כדלהלן:

"ברור הוא שבכל מקרה כזה, יש להעביר את הדיון לבית דין אזורי אחר שלא דן בזה ואין לו דעה משוחדת בנידון. נכון הוא שגם הוא אינו מחויב ועומד ומוכרח לפסוק כפי שפסק בית הדין הגדול... הוא רשאי לפסוק כדעתו, והמפסיד יהיה רשאי לערער על כך בבית הדין הגדול, אבל כל זה רק אחרי שמיעת הטענות מפי בעלי הדין ולא עפ"י הצצה בתיק ... שאר בתי הדין בעיר אינם פסולים, והם חייבים לשמוע טענות ולדון דין כפי שיראה להם, אפילו בניגוד לדעת בית הדין הגדול, אבל רק לאחר שמיעת הטענות כנ"ל",

 עד כאן מפסק דינו של הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל.

וכן שם בעמ' 1364 הוסיף מפסק דינו של הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל שהאריך בקביעה זו שאין מקום שבית דין אזורי יבטל דעתו ויפסוק פסיקה שאינה מקובלת עליו רק מאחר שכך היא פסיקת בית הדין הגדול, הגם שזו הפסיקה המחייבת את בעלי הדין.

בפסק דין זה, שנכתב בתיק 520\תשכ"ו, שהובא בספרו של מ' אלון, "המשפט העברי", מהדורה שלישית, ירושלים תשמ"ח, עמ' 1523, לאחר שהגאון רבי אברהם שפירא זצ"ל קבע שהדיין אינו יכול לפסוק בניגוד להכרתו, ואינו רשאי לבטל את דעתו המהותית, כתב:

"בית הדין לערעורים יכול לשנות את פסק הדין, אבל פסק דין שני זה, יש לו מקום לדינא לחייב את בעלי הדין, שלכתחילה אדעתא דהכי באו לדון, שדינם יובא לדיון מחדש בפני בית הדין לערעורים, וכאילו באו מלכתחילה בפניו. אבל כל זה רק לגבי בעלי הדינים ולא לגבי הדיינים, שהסכמה והתחייבות של בעלי הדין אין בכוחם לשנות את דין התורה כפי שאותו דיין מבינו, ואין הוא יכול ואינו רשאי, אם בא דין זה ממש, או דומה לו, לפניו שוב, לפסוק אחרת מכפי שהוא סובר. יתר על כן, אם כי בדיני ממונות ומזונות וכדומה, הרי התחייבות של הנוגעים בדבר, נעשה מחמת עצמו גורם בדין לחיוב או לפטור, אין הדבר נכון במקרים של איסורים".

(במאמר מוסגר יצוין: באותו תיק, 520\תשכ"ו, דברי הגאון רבי אברהם שפירא זצ"ל הנזכרים לעיל נאמרו במסגרת דעת המיעוט, ואילו דעת הרוב של הגאון ר"י בבליקי זצ"ל והגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל הסכימה באותו נידון של דיון בחרם דר"ג הרובץ על הבעל שתבע את הגירושין, שבית הדין האזורי יכול להשלים את הליך, כמבוקש על ידי בית הדין הגדול. כפי הנראה טעמם, מאחר ובעלי הדין מחויבים לפסק דינו של ביה"ד הגדול שבאותו נידון כבר אין חרם דר"ג, ביה"ד האזורי אינו מכשיל את הבעל בעבירה של חרם, גם לפי דרכם. אך אין כך פני הדברים בחיוב הבעל בגירושין כשבית הדין האזורי סבור עקרונית שעפ"י ההלכה אין תקנת חכמים המחייבת את הבעל לתת גט.)

ובספר סדר הדין שם בעמ' 1364 הביא מפסק דינו של בית הדין הגדול בהרכב הדיינים הרה"ג הרב שלמה דיכובסקי שליט"א הרה"ג ח"ג צימבליסט שליט"א והרה"ג הרב אברהם שרמן שליט"א בתיק ערעור תשנ"ז/778 שאין מקום שבית הדין הגדול יחייב בית דין אזורי לדון בניגוד לצו מצפונו ולהלכה הנראית לו, וכי:

"הנוהג המקובל הוא שאותו בית דין הקובע את חיוב הגט הוא עצמו אוכף את פסק דינו... הנמנע מלעשות כן, ומטיל את המלאכה על בית דין אחר, פועל בניגוד להלכה, וגם בניגוד לחוק".

במקרה דנן לאחר עיון בפסק דינו הנזכר של בית הדין הגדול, נוכחנו שבעת הזו ובטרם דיון מחודש לגופה של תביעת הגירושין, הכולל את שמיעת טענות הצדדים והעיון בראיותיהם, איננו יכולים להסכים למסקנות העקרוניות ההלכתיות של בית הדין הגדול, (הגם שהמסגרת הנוכחית אינה מתאימה להרחיב ולנמק בנידון). כיוון שכן, ככל שהתובעת היתה מסכימה שבית דין זה ידון בין הצדדים בתביעת הגירושין לגופה ובלא להיות מחויב מראש לפסק הדין של בית הדין הגדול לחיוב הגירושין, היה מקום לפעול על פי הוראתו הנזכרת של הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל, שהינה ההוראה הנכונה מבחינה הלכתית, ובית דין זה היה דן ופוסק בתביעה לגופה כדרכה של תורה, ולאחר מכן ועל יסוד הפסיקה, היה מקום לדון בסעדים שבית הדין התבקש לדון בהן. אך בנסיבות המתוארות, שהתובעת עומדת על זכותה החוקית, שפסיקת בית הדין הגדול היא הפסיקה המחייבת את הצדדים, ושלא לפתוח כעת לדיון מחדש את הפסיקה לחיוב הגירושין שכבר ניתנה, ומבקשת להותיר בעינה פסיקה זו של בית הדין הגדול כהוראה שבית דין זה מחויב לה, נראה לנו שדיון בהרכב זה כמבוקש על ידי התובעת, לא יוכל לסייע לצדדים לסיים את ההליכים, אלא יביא לתסבוכת מיותרת, שכבר כעת נכון להימנע ממנה.

בנסיבות המתוארות, ומאחר שהתיק התקבל בהרכב הנוכחי עפ"י החלטת הראב"ד מיום... אנו מוצאים לנכון להחזיר את התיקים של הצדדים לכב' הראב"ד שייקבע את ההרכב שידון בתיק, כמתחייב מהחלטה הנזכרת של נשיא בית הדין הגדול, או ישקול לפעול עפ"י סעיף 5(ד) לכללי האתיקה לדיינים תשס"ח-2008 ובהתאם לפסק דינו הנזכר של בית הדיון הגדול בתיק ערעור תשנ"ז/778.

עוד יצוין, בנסיבות המתוארות, בפני התובעת פתוחה הדרך לפנות ישירות לבית הדין הגדול ולבקש שידון בבקשות התלויות ועומדות, לסעדים הנגזרים מפסק דינו של בית הדין הגדול, ויצוין לבג"ץ 9111/00 בפסק דינו מיום י' אדר תשס"א (5.3.2001).

עד כאן מההחלטה הנזכרת. בסופו של דבר התיק הועבר להרכב אחר שמצא לנכון להמשיך לדון בתיק זה.