תביעות בין קבלן הבנייה לקבלן אינסטלציה ששכר

בס"ד 

פסק דין

שבין:

התובע - א. ג.

לנתבע - י. א.

הדין ודברים שבין הצדדים

טענות התובע:

א.      6000 ₪ + מע"מ שלא שולמו.

ב.      מע"מ על 2000 ₪ שלא שולם.

ג.       נזקים שעשו לי בברכות של הביוב סך 3,500 ₪.

ד.      נזק שהייתי צריך לעבוד בלי חשמל מוערך ב 1,200 ₪.

ה.     חצי יום שהושבתו עובדים כי לא היה חשמל סך 750 ₪.

ו.        פגיעה בצינור ניקוז מזגן שכנראה עשה אחד מבעלי המלאכה, לא מוערך בסכום.

ז.       הרכבת כלים סניטריים שהייתי צריך להגיע כמה פעמים בעוד שהמקובל להגיע פעם או פעמיים מקסימום סך 350 ₪.

תשובות הנתבע:

א.      סיכמנו על מחיר 45,000 ₪ כולל הכל.

ב.      לגבי הברכות של הביוב הודעתי לו שלא יעשה את העבודה, ואם עושה האחריות עליו ובכל אופן השתדלתי לפגוע כמה שפחות, ולא ניזקו הברכות רק מכסים ואני תיקנתי, ושום יזם לא היה נותן לו לעשות ביובים לפני פיתוח.

ג.       חשמל נאמר לו במפורש שאין ולכן אין לשלם לו לא על החשמל ולא על השבתת העובדים.

ד.      היו דברים שלא הגיעו (שטוצרים) מקזז לו רק עבודה וחומרים בלי זמן שלי ס"ה 3,560 ₪.

ה.     שכח לשים נקודה בתוך הבידן והיה צריך לשבור ולעשות הכל מחדש ס"ה 1200 ₪.

ו.       התכניות שמציג לא על זה דיברנו אלא אמרנו הכל, וביקש כסף באמצע העבודה והסכמתי להוסיף לו, אילו הייתי יודע שיבקש תוספות הייתי מחליט אם להמשיך איתו את העבודה או לא, א"א לאחר מעשה לבא ולבקש תוספות על העבודה.

תשובות התובע:

א.      לגבי השטוצרים כל אחד מקבל מגרש מהעיריה והמים העיריה שמה וזה שלהם ואסור לנגוע לפי חוק ולכן גם אם סכמנו הכל ולא לפי תכנית לא סיכמנו להתחייב על השוטצרים, ואני לא חייב אפי' שבפועל העיריה מעלימה עין ונותנת לעשות את זה, זה מחוץ לגבול המגרש, והייתי צריך רק לעשות חיבור ועשיתי ויותר מזה אני לא חייב.

ב.      לגבי מה שתיקנת בקלקול של הברכות אכן חלק אתה תיקנת וחלק אני והחלק שלי שווה 3,500 ₪.

ג.       לגבי חשמל שאלתי ואמרו מפורש שיש וגם בתחילה היה כבל חשמל ואח"כ זה הפסיק.

ד.      מעולם לא נגעתי בקו חשמל של העיריה ולא סיכמתי על זה, זה פלילי ולא אעשה את זה.

ה.     הבידן זה היה מתנה. והוא רצה את המתנה ואני לא חייב לו על זה כלום.

ו.        אם לא היתה תכנית והכל כלול למה הנתבע הסכים לשלם כסף על הקומה העליונה?

תשובות הנתבע

א.      לאור התנהלות התובע אני תובע את מלא הסכום שעלה לי, עלות חומרים 1560 ₪ , עלות ימי 3 עבודה של 2 פועלים 3,000 ₪ יום עבודה של אביו עם עלויות של משאית סך 3,500 ₪ ליום עבודה סך הכל 10,500 ₪ ס"ה 15,060 ₪.

ב.      לאור עיכוב העבודות של סיום הבניה בגין התובע הפסדנו חצי חודש שכירות ס"ה 2,500 ₪ .

ג.       התובע סירב לחתום על החוזה ולכן אין חוזה חתום, האחראי מטעם העיריה היה בעת ביצוע התכנית כך שלא ניתן לומר שזה לא חוקי, אנו ביצענו את מערכת הביוב וא. ג. עשה רק תיקונים ולכן לא ניתן לומר שעבדנו לפי תכנית.

ד.      מדובר בהטיה של צינור מחומר גמיש של 10 ס"מ ללא חיתוך, ולא כתוב בשום מקום שזה פלילי, והרי אמרו חכמים שהמוציא מחברו עליו הראיה ואיך אפשר לחייבני?

תשובות התובע

א.      אם מדובר בהטיה של הצינור איך זה לקח 3 ימים?

ב.      החוזה שהציג הנתבע הוא שקר גמור כי התאריך שמתנוסס בראשו הוא מתאריך לאחר שכבר קיבלתי 20,000 ₪ האם יתכן שהוא נתן לי כ"כ הרבה כסף ולא הציג לי חוזה עד לתאריך כ"כ מאוחר לאחר נתינת הכסף?

תשובת הנתבע

א.      מצ"ב תמונה, והיה צריך גם להגביה את הביובים ולסיים את עבודות הפיתוח.

ב.      מבוקש שהתובע יציג את תעודותיו כדי שנראה שהוא מוסמך בכלל לעשות עבודות אינסטלציה, בנוסף התובע לא עשה את עבודתו נאמנה כשהביא ילדים בגילאים 14 – 16 לעשות את העבודה.

ג.       בנוסף מבוקש אחריות על העבודה שהתובע ביצע שבע שנים כמקובל בתחום. 

עדויות

לאור בקשות הצדדים ניהלתי שיחות עם האחראי על המים במועצה, ועם שני קבלני אינסטלציה בהסכמת הצדדים השיחות נערכו שלא בפניהם, התוצאה של השיחות היתה כדלקמן:

אחראי על המים אמר - שידוע לו שבמקומות אחרים לא מרשים לנגוע בצינור בשום אופן, אבל במועצה זו מ.ש. עם הפנים לאזרח, ולכן הוא בא למקום כשמזיזים כדי לראות שלא נגרם נזק.

וקבלני האינסטלציה אמרו - שהם בחיים לא היו עושים דבר כזה והסבירות שלא היתה הסכמה לבצע פעולה מעין זו כי זה לא חוקי, יצויין שאת האחראי על המועצה הביא הנתבע ואת קבלני האינסטלציה הביא התובע.  

טענות הנתבע

א.      לאור העובדה שמנהג המקום במועצה זו שונה, מוטלת היתה חובה על התובע לברר את מנהג המקום ולנהוג לפיו.

ב.      לגבי התכנית שטען התובע שלא קיבל - הוא קיבל תכנית ראשונית ובא לעשות שינוים במקום וסימן עם צבע כחול, ובעקבות זאת האדריכלית שינתה את התכנית והוא קיבל אותה ליד מודפסת, והאדריכלית יכולה להעיד.

ג.       בנוסף יש לדיירים טענות על האינסטלציה וצריך לראות אם הוא עשה עבודה מקצועית בכלל.

תשובת התובע

א.      הנתבע קרא לי אחרי שהוא לא הסתדר לבד, ואחרי שהוא בדק את מקצועיות העבודה שלי במקומות אחרים, ואף התייעץ איתי על בניה במקומות אחרים, ופתאום כשמגיע לשלם הוא מעלה ספיקות על טיב העבודה שלי?

תשובת הנתבע

א.      אני מכחיש שראיתי עבודה שלו באיזה מקום קודם לכן, אולי אבא שלי ראה, ומה שהתייעצו איתו במקומות אחרים ולקחו אותו לא כי סמכו עליו אלא כי היה לאבא שלי עומס מאד גדול.

סיכום התביעות:  

תביעות התובע הינן: א. 6,000 ₪ שלא שולם לו. ב. 1360 ₪ מע"מ שלא הועבר לו. ג. נזקים בברכות הביוב בסך 3,500 ₪. ד. נזקים של עבודה בלי חשמל 1950 ₪. ה. הרכבת כלים סניטריים שהייתי צריך להגיע כמה פעמים לפחות סך 350 ₪. ו. פגיעה בצינור ניקוז כנראה ע"י אחד מבעלי המלאכה.

תשובות הנתבע הינן [לפי האותיות של תביעות התובע]: א. בקשה לקיזוז והשבה עבור השטוצרים שלא נעשו בסך 15,060 ₪ + 1200 ₪ על תיקון נקודת בידן שלא נעשתה במקום המתאים + הפסד חצי חודש שכירות סך 2,500 ₪. ג. הנזקים בברכות הביוב נעשו לאור התעקשותו של התובע לעבוד בשלב לא מתאים וסוכם שהאחריות עליו מלבד זאת השתדלתי לתקן את המעוות. ד. לגבי החשמל כך סוכם מראש ולראיה הובאו חוזים עם בעלי מלאכה אחרים שכך סוכם עמם. בנוסף תבע הנתבע: אחריות על העבודה.

הדיון:

1. ערך החוזים שלא נחתמו

ותחילה נבהיר הצדדים מודים כי לא נחתם חוזה בין הצדדים ואין זה משנה כל כך באשמת מי, מי חתר שיהיה חוזה חתום ומי התחמק ולמה, בסופו של יום לא נחתם חוזה בין הצדדים כך שאין ערך בהצגת חוזה או תכנית שלא נחתמה כי בהחלט יתכן שהסיבה שהצד השני לא הסכים לחתום כי לא הסכים לסיכום הכתוב בחוזה, ועל כן הצגת חוזה שאינו חתום איננה מהווה ראיה לשום דבר, אלא השאלה בדר"כ במקרים כאלו מי פנה למי לבקש לקיים את העיסקה שאת זה לא ניתן להוכיח מכך שהוצג החוזה, ובמקרה זה שבו כל אחד טוען שחוזה אחר הוא החוזה בודאי אין ערך להצגת החוזים, ברור הדבר כי היתה הסכמה שבע"פ בין הצדדים ועלינו לברר מה היתה ההסכמה בין הצדדים, מאחר ואין דרך לברר זאת עלינו לקבוע כי ההסכמה היתה כפי המנהג המקובל מאחר ומסתבר שהצדדים הסכימו לפי המנהג המקובל, ויש יסוד להניח שאילו היו הצדדים פועלים שלא על פי המקובל היו מעלים את זה על הכתב, הגם שאין זה ראיה מוכרחת שהרי בשלב זה שהיתה הסכמה בעל פה היה גם אימון בין הצדדים ויתכן שמטעם זה לא העלו הצדדים את הסכמותיהם על הכתב, ואם אחד הצדדים טוען שההסכמה לא היתה לפי המנהג המקובל הרי הוא זה שמנסה להוציא מיד המנהג המקובל ועליו הראיה.  

ועל כן נדון בתביעות הנתבע, הנתבע טען שלא סודרו השטוצרים דבר שעלה לו בסופו של דבר [בצירוף דברים נוספים כמו סיום עבודות הפיתוח] סך 15,060 ₪ בבירור שערך הבורר בהסכמת הצדדים [תחילה בהסכמה מלאה ואח"כ בנסיגה של הנתבע מהסכמה לבירור אצל קבלני אינסטלציה שהביא התובע בטענה שהם חבריו אך לא הביא חוות דעת נגדיות] הרי שהמציאות היא שקבלני איסטלציה בכל הארץ אינם עושים עבודה סביב השטוצרים לטענתם מדובר בדבר פלילי אך דבר זה לא הוכח על ידי התובע אף שנתבקש כמה פעמים, ועל כן לטענתו מסתבר שהוא לא התחייב על כך, תשובת הנתבע היתה שלמרות שבכל הארץ הדבר לא מקובל באותו האזור בעצמו הדבר מקובל ולכן מוטל היה עליו לברר דבר זה מראש, אלא שטענת התובע לא היתה שסיכמו על עבודה כללית וצריך לברר מה היא העבודה הכללית שבזה יש מקום לטענה שיברר מה מקובל באותו המקום, אלא שהוא מעולם לא סיכם על החלק הזה בעבודה כי לדעתו אין לו סמכות ואפשרות לנגוע ולעשות את זה, כך שהטענה שעליו היה לברר מוכיחה כי הנושא לא עלה במפורש בדיון ביניהם, ואם באמת המקובל הוא בין העובדים בתחום שלא עושים את העבודה הזו, ומוכח מתוך תשובות הנתבע שהנושא הזה לא עלה לדיון, אין לנו אלא לקבל את גירסת התובע שהוא מעולם לא התחייב על העבודה הזו, זאת ועוד התכנית שבידו של התובע לא הגיעה מהחלל החיצון אלא הדרך היחידה שהוא יכול היה לקבל את התכנית היא אך ורק מידיו של הנתבע, וא"כ שהנתבע מציג תכנית מתוקנת שכוללת את העבודה שביקש איננה מיישבת למה הנקודה הזו לא נמצאת בתכנית הראשונה שהוצגה לתובע והרי לדבריו מהרגע הראשון זה היה חלק מהתכנית ולמה זה לא נמצא בתכנית הראשונה? הרי לדבריו התכנית השניה היא רק תיקון של התכנית הראשונה? לענין זה מקובלים עליי דבריו של הנתבע כי האדריכלית מוכנה להעיד שאכן היו תיקונים בתכנית והיא תיקנה אותם אבל אין היא יכולה להעיד שאכן התכנית הזו המתוקנת נמסרה מודפסת לידי התובע כי מנין לה לדעת זאת? לכן לא הוצרכתי לברר אצלה נקודה זו, משכך ומסיבות נוספות נראה כי גירסתו של התובע עדיפה יותר לענין זה ומתקבלת ולא ניתן לקזז את עלות העבודה של השטוצרים מעבודתו של התובע.

לגבי הבקשה לקזז עלות של תיקון הבידן טען התובע שהבידן היתה מתנה שנתן ואם היא לא היתה טובה אי אפשר לחייב אותו בתיקון שלה, טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבע ושתיקתו כהודאה כך שגם את הסכום הזה לא ניתן לקזז.

2. חיוב על מניעת הרווח

לגבי הבקשה לקזז את עלות מחצית חודש שכירות שהפסיד הנתבע בגין איחור התובע בעבודתו, כשלטענתו היה לו חוזה חתום ואין כאן שאלה של גרמא אלא של נזק ברור, טענה אותה מכחיש התובע מכל וכלל לטענתו הוא לא איחר בעבודתו דבר, אף הפסיד ימי עבודה מיותרים בשל הזמנות לבא לעבוד כשהסחורה לא היתה בשטח, ואעפ"כ כשהסחורה הגיעה התאמץ ושלח את שותפו ואח"כ הצטרף גם הוא לעבודה, וכשעזב את השטח עדיין היו בשטח בעלי מלאכה רבים כך שלא ניתן לומר שהוא אשם בכך.

והנה בדרך כלל במקרה של הכחשה בין צדדים אנו מחייבים את הרוצה להוציא ממון [את התובע] שבועה, ומאחר ואין נוהגים כיום להשביע מפשרים ביניהם, ואין לומר שכיון שאין זה תביעת ממון אלא רק תביעה על מניעת רווח דהיינו שהמשכיר – הנתבע לא יקבל רווח על השכרת הנכס שלו אבל לא שהפסיד ממון, ובזה הרי אמרו בירושלמי (ב"מ פ' איזהו נשך ה"ג) שהמבטל כיסו של חברו פטור משום שאין אנו מחייבים על מה שהזקתי אדם שלא הרויח אלא על מה שהפסיד, אמנם דין זה הוא רק באדם מן השוק שהזיק אבל פועל שקבל על עצמו עבודה בקבלנות והתחייב להגיש אותה בזמן ובגין שלא עשה את העבודה היתה מניעת רווח חייב, בשונה מפועל שאין חייב במניעת רווח, כמש"כ בנתיבות המשפט (באורים סי' קפג ס"ק א):

@ולכן נראה דשם ביו"ד מיירי בנותן לו למחצית שכר על זמן, וכיון דפועל יכול לחזור בו וכמבואר לעיל (סי' קע"ו סכ"ג) במקבל עיסקא לזמן, וכיון דיכול לחזור בו מלהיות פועל, פטור מלשלם. וכאן נמי הטעם, כיון דשליח בחנם הוא, יכול לחזור משליחותו כמבואר בסימן של"ג (ס"ה) בהג"ה, ולכך אין לו עליו אלא תרעומת. ולפ"ז נראה, בשליח בשכר ולא נתן לו לזמן רק בקבלנות על עסק לקנות בתרעא דמשיך, ולא קנה, חייב לשלם לו מניעת הריוח כדרך שהרויחו שאר הסוחרים מטעם אם אוביר הנ"ל.    

וא"כ יש לחייב כאן הגם שמדובר במניעת רווח, אמנם י"ל שזה רק אילו היה חוזה חתום בין הצדדים שבו היתה נכתבת ההתחייבות לתאריך אז היה ניתן לבא ולומר לא עמדת בהתחייבות ולכן עליך לשלם את הרווח שהפסדנו בגין אין כיבוד ההתחייבות שלך, ועל זה היתה באה ההכחשה שלא הוא אשם באיחור, אמנם מאחר ואין חוזה חתום הרי שהתובע במקרה דנן לא היה צריך להודות בכלל שזהו התאריך וממילא לא ניתן היה לחייב אותו על איחור התאריך, אלא שזה לא יועיל כיון שגם בהכחשה על התאריך ניתן היה לחייב אותו שבועה, וא"כ אין זה משנה העובדה שהחוזה לא חתום כיון שהנתבע טוען בברי שסוכם על תאריך מסוים, והרי ודאי יכול היה להציג חוזה שכירות או חוזים אחרים עם קבלנים שיאששו את טענותיו וא"כ נראה שאכן נקבע התאריך זה והיה צריך לכאורה לפשר ביניהם בשבועה.

אלא שמעיון בטענותיו נראה שהוא טוען שהנתבע לא עמד בתאריכי האספקה טענה לה הסכים הנתבע [הגם שלא ביחס לאיחור המועד אותו הוא היה צריך להגיש את העבודה אלא רק ביחס לכך שהוצרך להגיע כמה פעמים ולא יכל להתחיל לעבוד בזמן שסוכם], וא"כ הרי כל הסיבה שמחייב הנתיבות המשפט בקבלן במניעת רווח לפי שאינו יכול לחזור בו לכן הוא משועבד גם למניעת הרווח, נמצא א"כ שאם מאיזה סיבה שלא תהיה יכול היה הקבלן לחזור בו הרי שאינו חייב במניעת הרווח, וא"כ כיון שזכותו של התובע היתה לחזור בו בגין העובדה שהוא לא עמד בזמנים והרי יכול היה להפסיד בגלל זה התחייבויות אחרות א"כ שוב אין כאן חיוב על מניעת רווח אף שלא עמד בתאריך, לכן גם תביעה זו נדחית.

3. חיוב התובע לתת אחריות על עבודתו

לגבי תביעת האחריות אין ספק שיש חובת אחריות מסוימת אלא שכיון שהדברים לא נסגרו ביניהם בצורה מסודרת בחוזה צריך לדעת מה היא האחריות אותה חייב התובע, בהתחייבות מעין זו שלא נסגרה בצורה ברורה אנו אומרים בדרך כלל שהצדדים התכוונו לנהגו כמנהג המדינה.

אלא שבבואנו לבדוק את מנהג המדינה אנו נמצאים בפני בעיה מסוימת שכן יש לנו שני מנהגים ששניהם אינן קשורים ישירות למקרה שלפנינו, יש את המנהג במקרה בו קונים דירה חדשה בו חייב מוכר הדירה באחריות – מנהג זה מסודר בחוק המכר – דירות תשלג ולפיו באינסטלציה יש התחייבות של 4 שנים תקופת בדק ולאחר מכן 3 שנים תקופת אחריות כשההבדל בין תקופת הבדק לתקופת האחריות היא על מי מוטלת חובת ההוכחה כשתקופת הבדק היא כשמה תקופה שבה בודקים אם המערכות שהתקין הקבלן תקינות, בתקופה זו ככל והקבלן טוען שהמערכות היו תקינות חובת ההוכחה מוטלת עליו שכן המערכות עדיין בזמן בדק ולא הוברר הדבר שהן תקינות ולכן חובת ההוכחה מוטלת עליו, לאחר 4 שנים בכלות תקופת הבדק הרי שחלה תקופת אחריות על המוכר של 3 שנים בהן המוכר חייב באחריות אם הוא אשם בנזק, אך כדי לחייב את המוכר יש צורך להוכיח שהוא אכן אשם בנזק, וז"ל החוק:

4. (א) המוכר לא קיים את חיוביו כלפי הקונה או קונה המשנה אם התקיים אחד מאלה: ... (2) תוך תקופת הבדק התגלתה אי-התאמה בדירה, זולת אם הוכיח המוכר שאי-ההתאמה נגרמה בשל מעשה או מחדל של הקונה או קונה המשנה; (3) תוך תקופת האחריות התגלתה בדירה אי-התאמה והקונה או קונה המשנה הוכיח שמקורה בתכנון, בעבודה או בחומרים; ... "תקופת אחריות" – תקופה של שלוש שנים שתחילתה בתום תקופת הבדק.

בהמשך בתוספת מס' 4 נקבעה תקופת הבדק לענין מערכות אינסטלציה כדלהלן:

(6) כשל במערכות צנרת, לרבות מים, מערכת הסקה ומרזבים, דלוחין וביוב – ארבע שנים; לעניין זה, "כשל" – לרבות נזילות; ... בתוספת זו – "כשל" – כישלון מלא או חלקי בתפקוד המוצר או המערכת;

נמצא אם כן כי במקרה של קונה דירה חלה חובה על המוכר ולא על מתקין האינסטלציה אחריות של 7 שנים המתחלקים ל 2 תקופות תקופת בדק של 4 שנים ותקופת אחריות של 3 שנים כשההבדל ביניהן כאמור על מי מוטלת חובת ההוכחה אבל בכל מקרה חובת התיקון על המוכר וכמש"כ שם בהמשך החוק:

4ב. (א) התגלתה אי-התאמה או אי התאמה יסודית הניתנות לתיקון, על הקונה או קונה המשנה לתת למוכר הזדמנות נאותה לתקנה, ועל המוכר לתקנה תוך זמן סביר. ... (ב) חזרה והתגלתה אי-ההתאמה או אי-ההתאמה היסודית לאחר שהמוכר תיקן אותה פעם אחת או יותר במשך שנתיים שתחילתן במועד הודעת הקונה או קונה המשנה בדבר אי-ההתאמה או אי-ההתאמה היסודית, או שתיקונה של אי-ההתאמה או אי-ההתאמה היסודית דחוף והמוכר לא תיקן אותה בתוך זמן סביר ממועד הודעת הקונה או קונה המשנה כאמור, רשאי הקונה או קונה המשנה לתקנה והמוכר יישא בהוצאות התיקון.

לעומת זאת בשיפוץ דירה חייב קבלן האינסטלציה לבעל הדירה לפי מנהג המדינה שלא נקבע בחוק מסוים לאחריות 3 שנים.

אך במקרה שלפנינו אנו דנים בהתחייבות בין בונה הדירה לבין קבלן האינסטלציה ולכאורה צריך היה לדמות את זה להתחייבות בשיפוץ שם ההתחייבות בין קבלן האינסטלציה למזמין העבודה ומה זה משנה אם מדובר בבית חדש או בשיפוץ, אך נראה יותר שלמרות שהחוק לא מדבר על חיובי קבלן האינסטלציה בבית חדש אין ספק שהמציאות היא שברגע שהמחוקק קבע שהמוכר חייב בתקופת אחריות מסוימת כל קבלן הבונה בית חדש על מנת למכור אותו ויודע שהוא יתחייב בתקופת אחריות מסוימת כשהוא מזמין בעל מקצוע מתחום זה הוא מגלגל את האחריות עליו ומזמין אצלו עבודה לפי האחריות שהוא יתחייב שהרי לא סביר שהוא יתעסק עם משהו שהוא לא בתחום אחריותו נמצא אם כן שבגלגול שני בעקבות החוק נגרם מנהג מדינה ברור שהמזמין קבלן אינסטלציה לעשות עבודה בבית חדש [שאפילו אם הכוונה היתה להשכיר הרי ככל בית חדש הרי יתכן שירצה למכור אותו עד חצי שנה מבנייתו אם גר בה הוא, או פחות משנה אם גר בה אחר שאז חיובו כבית חדש שכן חזקה שבנה על מנת למכור (סעיף 9 לחוק) ועל כן ודאי גם הוא רוצה אחריות מקבלן האינסטלציה ולא לקחת את האחריות על עצמו] ועל כן ודאי האחריות המחייבת היא מה שיתחייב המוכר אם ימכור את הדירה, ועל כן כיון שמדובר כאן בבית חדש תקופת האחריות המוטלת על קבלן האינסטלציה היא זו הקבועה בחוק המכר ולא זו הנהוגה בשיפוץ שהרי ודאי שכל קבלני האינסטלציה הבונים בבית חדש מתחייבים על פי חוק המכר.

4. דיון בתביעות התובע 

וכעת נבא לתביעות התובע התביעה על פגיעה בצינור הניקוז שהיא כנראה נעשתה על ידי אחד מבעלי המלאכה היא תביעת 'שמא' דהיינו התובע מסופק מי האשם בנזק שנעשה ובזה ההלכה שאין התביעה מחייבת את הנתבע אפילו בשבועה כמו שנפסק בשו"ע (סי' עה סי"ז):

כל טענת ספק אין משביעין עליה כלל. כיצד, אמר לו: כמדומה לי שיש לי אצלך מנה, או: מנה שהלויתי לך כמדומה לי שלא פרעתני, פטור אף משבועת היסת, ואפילו לצאת ידי שמים אינו מחוייב, כיון שתובע אומר: שמא, והנתבע אינו מודה לו, ואומר: ברי.

וא"כ כיון שהטענה כאן היא טענת ספק ואף התובע כפי הנראה לא התייחס לתביעתו ברצינות יתר שהרי לא קבע אפילו 'תג מחיר' לתביעה זו הרי תביעה זו נדחית.

לגבי התביעה על הרכבת הכלים הסניטריים שהמנהג הוא שבאים פעם או פעמיים וכאן נאלץ לבא כמה פעמים בשל העובדה שהכלים הגיעו טיפין טיפין וטען שצריכים לשלם לפחות 350 ₪ ועל כך [ועוד] השיב הנתבע שמה שחפץ היה התובע לבקש תוספת בשעת העבודה ביקש ועל זה לא ביקש, וביאר התובע שלאור העובדה שהטריח אותו לביה"ד הוא תובע הכל.

ואף שמצאנו סברא מעין זו שאם מטריחו לביה"ד הוא תובע גם דברים שלא תכנן מקודם לכן כמש"כ התוס' (ב"מ לד ע"ב ד"ה וחזר) אמנם כאן הטענה היא אחרת שאילו היה מתרה בנתבע שזה יעלה יותר כסף יתכן שהיה נוטל את הסיכון שהכלים לא מחוברים וניתן לגנוב אותם וממתין ומתקין את כולם ביחד, וכיון שלא אמר לו את זה מראש לא ניתן עכשיו לגבות על כך כסף כיון שזה אשמתו שלא התרה בו מראש על כן גם תביעה זו נדחית.

לגבי התביעה על הנזקים בגין העובדה שלא היה חשמל הרי שוב יש כאן הכחשה שמצד אחד טוען התובע שלא הודיעו לו על כך וזה גרם לו נזקים מצד שני טוען הנתבע שהוא סיכם איתו מפורש שאין לו חשמל וכל האחריות עליו. ואמנם במחלוקת זו אין בידינו להכריע מהי האמת האם כדברי הנתבע שמציג חוזים עם קבלנים אחרים המסייעים לדבריו שסיכם עמם שאין חשמל ועליהם להסתדר לבד ומסתבר שגם עמו סיכם כן, או לדברי התובע שאומר שסוכם מפורשות שיהיה חשמל, וכיון שאין חוזה בין הצדדים עלינו לבדוק מה היה קורה אילו לא סוכם בין הצדדים מאומה אודות החשמל ולפ"ז לפעול, שאם המנהג בסתם שאין חייב על החשמל והוא טוען שסוכם מפורשות שיהיה חשמל עליו ההוכחה שכן הוא בבחינת 'מוציא מחברו' ש'עליו הראיה' אך באם על פי המנהג בסתם היתה החובה על הנתבע והוא הטוען שסוכם מפורשות שלא כך עליו הראיה, והנה בזה נפסק בשו"ע (חו"מ סי' שלד ס"א):

השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק, או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר, פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום, אף על פי שגם בעל הבית יודע דרך הנהר. אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר, ובעל הבית יודע, נותן לו שכרו כפועל בטל. הגה: וכן בכל אונס שאירע לפועל, בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל. אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע, הוי פסידא דבעל הבית (טור ס"ב).

זאת אומרת הכלל הוא בכל אופן שאם יש אונס שאין חשמל באופן פתאומי, אפי' אם לא נקבל את טענת הנתבע שהוא הותרה בכך מראש כיון ששניהם יודעים או אינן יודעים ההפסד על הפועל, והנה בית חדש [לא מדובר בבית משותף אלא בבית צמוד קרקע והוא] בבניה בהחלט יתכן שאין חשמל, והר"ז מן הדברים שהוא בגדר שניהם יודעים ועל כן במידה ולא היה בסופו של יום חשמל ההפסד של הפועל ולא ניתן לתובע מן הנתבע מאומה בגין כך בלא הוכחה ולכן גם התביעה הזו נדחית.

לגבי התביעה על הנזקים בברכות הביוב בגינן טען הנתבע שהוא התרה בו מראש שלא יעשה אותן בשעה כזו ואם יעשה אותן האחריות עליו, ובנוסף הוא טוען שנעשו נזקים מינוריים ואותן תיקן. הנה תביעת התובע היא כאומר מנה לי בידך והלה אומר פרעתי שנפסק בשו"ע (חו"מ סי' עה ס"ז) שחייב שבועת היסת, וז"ל:

מנה לי בידך, אין לך בידי כלום; או שטען: יש לי בידך כנגדו כסות או כלים, או שאמר: אמת היה לך בידי אבל אתה מחלתו או נתתו לי במתנה, כיון שכופר בכל, פטור משבועת התורה ונשבע היסת.

וא"כ חייב הנתבע לכאורה להישבע שבועת היסת על תביעה זו.

לגבי תביעת המע"מ כזכור הצדדים לא חתמו על חוזה, ועל כן הנוהג צריך להיות כפי מנהג המדינה, והטוען שלא כך עליו הראיה וכפי שכבר כתבנו לעיל, והנה מנהג המדינה שהמסכם עם חברו בסתם הרי שהסכום כולל מע"מ והמסכם עם חברו במפורש שלא כולל מע"מ אז צריך להוסיף מע"מ, ואם לא סוכם במפורש הרי שהסיכום היה כולל מע"מ שהרי זהו הסיכום בסתם, כאן הודה הנתבע שההסכם היה לא כולל מע"מ אלא שלגבי הסכום של האלפיים ₪ שכבר שולם טוען שבזה היה סיכום מפורש בצורת ההתנהגות שסכום זה יהיה כולל מע"מ, והרי אילו היה טוען שסוכם בסתמא היה נאמן וזה היה גם כולל מע"מ א"כ גם מה שטוען שהיה סיכום מפורש על סכום מסוים שהוא כולל מע"מ נאמן ב'מיגו' שהיה טוען שלא היה סיכום מפורש וממילא זה כולל מע"מ, וע"כ הנתבע נאמן ותביעה זו נדחית, לגבי שאר הסכום [המע"מ של 6,000 ₪ שעדיין לא שולם שהוא בסכום] נשארת החובה לשלם, שכן הנתבע לא טען מאומה בקשר לכך.

והנה בזמן הדיון לא היה ברור כל כך מן התובע אם הוא מחל על התביעות הנוספות או שעדיין לא מחל עליהן רק לא תכנן לתבוע אותן וניסוח הדברים שלו היה שהוא משאיר את הדברים להחלטת הבורר, אם לגבות או לא, כמו כן הכלל הוא בשבועת היסת היא השבועה אותה נתחייב הנתבע שמפשרין ביניהן וצורת הפשרה כתב הפת"ש (סי' סא ס"ק ד) מתשובת שבות יעקב (ח"ג סי' קפב) שנהגו לפדות את השבועה בשליש אלא ששם איירי בשבועה חמורה ולא בשבועת היסת, והנה בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' קלג) האריך להוכיח שאין פודין שבועה בכלל אלא הכל לפי טענותיהן ופודין את הסיפור ולא את השבועה וא"כ לכל הפחות בשבועת היסת אין מפשרין בשליש בצורה עיוורת אלא לפי ראות עיני הדיין כמש"כ בשו"ת דברי מלכיאל הנ"ל, ולכן נראה שהגם שדחינו את כל תביעות הנתבע אמנם כשבאנו לפשרה יש לפשר כנגד שלא יתחייב על תיקון הבריכות אותן הוא מכחיש ולא יתחייב אלא מה שנתחייב בתחילה סך 6,000 ₪ + מע"מ.

פסק דין:

א.      הנתבע מר י. א. ישלם לתובע מר א. ג. סך 6000 ₪ + מע"מ.

ב.      התובע מר א. ג. ישא באחריות המערכות שהתקין לנתבע מר י. א. באחריות לפי חוק מכר, 4 שנים של תקופת בדק [בהן חובת ההוכחה שקלקול המערכות שלא באשמת התובע על התובע] + 3 שנים של תקופת אחריות [בהן חובת ההוכחה שהנזק נעשה בגין התובע על הנתבע].

ובזה באה"ח היום כ"ז סיון התשפ"ב

משה פרקוביץ - דיין