תשנ"ט/2
התובע: א', משכיר הדירה.
הנתבע: ב', שוכר הדירה.
בנושא: תשלום שכר דירה עד תום תקופת השכירות שביניהם.
התובע: אני השכרתי את הדירה שלי למר ב’ למשך שנה כפי שכתוב בחוזה וכעת הוא טוען שהוא רוצה לעזוב בעוד כחודש, ואני אומר שהוא צריך לשלם לי עבור כל הזמן שכתוב בחוזה, כי קשה לי כעת להשכיר למישהו אחר.
הנתבע: זה נכון ששכרתי כפי שטוען א’ אולם אשתי יש לה מחלת לב ואינה יכולה לעלות לקומה רביעית, ולכן אני נאלץ להפסיק את השכירות כי אשתי כלואה בבית וזה גובל גם בפיקוח נפש.
הצדדים חתמו על שטר הבוררות.
נושא הדיון שלפנינו הוא האם טענת חולה אצל השוכר מהוה עילה מוצדקת לביטול חוזה שכירות.
מצינו בהלכה בשו"ע חו"מ סי' שי"ב סע' א', שפוסק מרן המחבר אם השכיר את הבית לזמן ובאמצע נפל ביתו של המשכיר, ואין לו היכן לגור אינו יכול להוציא את השוכר (זו דעת רוב הפוסקים). והנה אם אירע אונס לשוכר מה הדין? נחלקו המהר"ם, (מובא במדרכי) והרשב"א, אם מת השוכר תוך הזמן לדעת המהר"ם היורשים אינם צריכים לשלם את השכירות עד תום הזמן, ואילו הרשב"א סבור ששכירות ליומיה ממכר היא, וחייבים לשלם עד סוף הזמן, כל זה מובא ברמ"א חו"מ סי' של"ד סע' א'. המחבר בב"י סוף סימן שי"ב מכריע כהרשב"א לשלם. הש"ך בסימן של"ד ס"ק ב' מכריע כמהר"ם, הרמ"א שם מחלק באם שילם מראש לא חייב להחזיר, ואם לא שילם מראש אינם חייבים לשלם. והרי אין לך אונס גדול כמו מיתה, בכל זאת סובר הרשב"א, שהיורשים צריכים לשלם.
ובנידון דידן שמדובר בחולי ניתן לומר שהיות ואין פגם בגוף המושכר אלא שהשוכר מצידו אינו יכול להשתמש במושכר, זה דומה יותר לדין המובא בערוך-השלחן חו"מ סי' של"ד סע' י"ב דבעת המגפה רח"ל ברחו השוכרים מהעיר ואחד הגדולים חייב אותם לשלם את כל הזמן שברח, והנימוק הוא היות והוא מחמת עצמו אינו משתמש במושכר ולא בגלל המשכיר, חייב הוא בדמי שכירות. ולא דומה למה שלשיטה אחת פטור במת, שהרי אינו בחיים שיתבענו וכשתובע ליורשים הם טוענים מה לנו לעשות. כאן שאינם צריכים את המושכר, דומה לנתבטלה המלאכה ע"ש.
מכל האמור נראה שאין עילת המחלה פוטרת את השוכר מלשלם את דמי השכירות עד תום הזמן הכתוב בחוזה.
לסיכום: השוכר חייב לשלם את דמי השכירות עד סוף הזמן המופיע בחוזה, אלא אם כן יביא דייר אחר במקומו המקובל על המשכיר בתנאים סבירים.