האם שוכר יכול ליטול את מזוזותיו, ואם יכול לתבוע דמיהן

המקרה:

שוכר קבע מזוזות מהודרות מאוד בדירה. משהסתיימה תקופת השכירות, נמנע מלהסיר את מזוזתיו בשל האיסור להסירן, וביקש מהשוכר הבא אחריו את דמיהן, כדי שירכוש מזוזות מהודרות לדירה שעובר אליה. הדייר החדש התנגד לשלם.

טענת בעל המזוזות: המזוזות היקרות שייכות לי, וכיון שהדייר החדש יהנה מהן ויקיים מצוותו באמצעותן והן תשמורנה עליו – הוא מחוייב לשלם לי את עלותן.

טענת השוכר החדש: אני שוכר דירה מבעל הבית, ולא ממך, אינני צריך שום רהיט ופריט שלך. באשר לדאגתך למצוות מזוזה שלי, אני אשיג מזוזה, ובוודאי לא במחיר מופרז כהצעתך.

תשובה

אסור להסיר מזוזה בעת מעבר דירה. לכן נכון שהדייר החדש ישלם את דמי המזוזה, אך לא ניתן לכופו לשלם את עלותן (אם יש בין הצדדים איזה יחס וחוב ממוני, יכול בעל המזוזה לקזז את עלות המזוזות מחובתו הממונית כלפיו. כלומר, אם בעל הדירה נותר בבית, יכול לקזז מתשלום שכר הדירה כערך מזוזותיו). על כן, התביעה נדחית.

פוסקים רבים אסרו להסיר המזוזות אף אם השוכר החדש לא מוכן לשלם תמורתן, ואף אם מבקש לקבוע אותן מיידית בביתו החדש. אומנם יש שהתירו ליטלן אם השוכר הבא ממאן לשלם לו עליהן.

ישנן כמה אפשרויות להסיר את מזוזותיו בהיתר; להסירן לשם בדיקתן, או לשם צביעת המשקוף ומזוזות המפתן, ולקבוע אחרות פשוטות. וכן ניתן להסיר יומיים לפני שעוזב את הדירה, או אחרי שעוזב, בעודו דר במקום, ולקבוע אחרות פשוטות, כך שיותיר את המזוזות הפשוטות בעת שיעזוב את הדירה.

נימוקי הדין

א. האיסור בהסרת המזוזות

הגמ' במסכת ב"מ בדף קב. הביאה ברייתא האוסרת על השוכר ליטול עימו את המזוזות ביציאתו מהדירה:

'תנו רבנן, המשכיר בית לחבירו – על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא – לא יטלנה בידו ויוצא. ומנכרי – נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו. מעשה לסתור. אמר רב ששת, ארישא'.

כן הביא מנורת המאור, אלנקאוה, פ"ו:

'ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר את אשתו ואת שני בניה. וגרסי' בפירקא במה מדליקין בעון מזוזה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, שנא' דם נפשות אביונים נקיים, וסמיך ליה לא במחתרת מצאתים, פי' מפני שעשו פתחיהם במחתרת בלא מזוזה, אביונים נקיים מתים, שהם בניו ובנותיו הקטנים'.

הראשונים נחלקו האם האיסור על השוכר ליטול את מזוזותיו נאמר גם אם הוא לא מבטל את קדושתן, שכן הוא יקבע מיד את המזוזות הללו בביתו החדש. או שבמציאות זו, מותר לשוכר ליטלן, כדין המוזכר לגבי פתילי הציצית שמותר להעבירן מבגד לבגד.

א.     יש ראשונים שסברו שאין לשוכר לעולם ליטול את מזוזותיו מהבית, והביאו שני טעמים לאיסור נטילת המזוזה בעת סיום השכירות, אף שנדרש לה והוא צריך מזוזה בביתו החדש, בניגוד לדין הנזכר לגבי ציצית שמותר להעביר הפתילין לבגד אחר;

1.     התוס' בב"מ שם בד"ה 'לא יטלנה ויצא' נימקו האי דינא בסכנה שבדבר: 'לפי שהמזיקין באין בבית שאין בו מזוזה. וכשנוטלה, כאילו מזיק אותן שידורו בבית'. וכן כתבו התוס' במסכת שבת בדף כב. בד"ה 'רב' בתירוץ השני: 'מזוזה שאני, שעשויה להציל מן המזיקין'.

טעם זה מבוסס על טעם המצווה והחיוב בהתקנת המזוזה, כפי המבואר במסכת מנחות בדף לג::

'אמר רבא מצוה להניחה בטפח הסמוך לרה"ר. מאי טעמא. רבנן אמרי כדי שיפגע במזוזה מיד. רב חנינא מסורא אומר כי היכי דתינטריה. אמר רבי חנינא בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מלך יושב מבפנים ועם משמרין אותו מבחוץ. מדת הקב"ה אינו כן, עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ שנאמר, ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך'.

ומהאי טעמא סברה הגמ' בפסחים בדף ד. כי חיוב המזוזה מוטל על השוכר ולא על המשכיר, שכן השוכר צריך לשמירת המזוזה, וכך אכן באר ר' יהונתן בפסחים שם: 'על השוכר לעשותה לפי שהיא עשויה לשמירה מי שהוא עומד בבית'. וכבר הזהיר ע"כ השו"ע ביו"ד בסי' רפה סעי' א: 'וצריך ליזהר בה מאד, וכל הזהיר בה יאריכו ימיו וימי בניו. ואם אינו זהיר בה יתקצרו'. וכבר האריך רבנו הרצי"ה קוק זצ"ל בהערות על פסחים, על היחס לסגולות המיוחסות למצוות, ומה המניע שצריך להיות בקיומן.

נראה שהבינו התוס' שיש בנטילת המזוזה כדי להיות מזיק בידים, כדביאר הב"ח ביו"ד בסי' רצא: 'וכאלו מזיק אותן שידורו בבית', וכ"כ הסמ"ע בסי' שיד סק"ח: 'והטעם, שלא ישלטו מזיקין בבית, וכאילו הזיקו בידים דמי'. ואכן כך יש לדייק בדברי התוס' רא"ש בב"מ שם: 'שהמזוזה היא שמירת הבית מן המזיקין, ובנטילתה מזיק לנכנס לדור בתוכה'. אולם בשו"ת משנה הלכות חלק טז סי' צח הבין שיסוד החיוב לדאוג שחבירו לא יוזק מיוסד על הפסוק 'לא תעמוד על דם רעך', שהגמ' בסנהדרין בדף עג למדה מהפסוק הזה שיש להציל את חבירו מאבידת גופו וממונו.

האור החיים הק' בספרו ראשון לציון ביו"ד בסי' רצא סעי' ב הקשה דלפי טעמו של התוס' יש להתיר ליטול המזוזה כשהשוכר החדש יקבע מיד מזוזה חדשה מדיליה, ולא יגרם כל נזק. ובאר האור החיים הק', שברגע שמסירים את המזוזה שורים המזיקים, וקשה לסלקם, מלבד החשש שהדייר החדש לא יקבע מזוזה, ובכך יהיה בהסרת המזוזה כדי להוות מכשול בפני עוור.

הברכי יוסף שהובא בפתחי תשובה בסי' רצא סק"ז יישב קושיא זו מדוע לא יטול השוכר מזוזותיו, כשידוע שהדייר החדש יקבע מזוזות משלו, באופן אחר:

'דאף אם מיד שיוצא מבית זה יבא רעהו לדור בו זה נכנס וזה יוצא, ושניהם נכונים זה להוציא מזוזתו וזה להכניס את שלו תיכף משמש כניסה ויציאה אף על גב דלא שייך בזה הני טעמים דאיתאמרו בה – אפ"ה לא פלוג רבנן'.

וכן פסק בהגהות אשרי בשבת פ"ב סי' ז שאין להסיר המזוזות גם אם מבקש לקובען בבביתו החדש: 'אבל להתיר מבגד שלא לצורך בגד אחר אסור... ומזוזה אפי' לצורך בית אחר אסור. פר"י מהרי"ח'.

2.     הנמו"י בב"מ בדף נט. כתבו בשם הריטב"א שלא יטול המזוזה, אף שנדרש לה במקומו החדש: 'שאני הכא דכיון דחיילא קדושת שכינה בבית זה אין לו לסלקו משם. הריטב"א ז"ל'.

טעמו זה של הריטב"א מבוסס על דברי הגמ' במנחות בדף מג:: 'רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק'. ומנגד, דברי הגמ' בפסחים בדף קיג:: 'שבעה מנודין לשמים אלו הן... ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו'. כלומר, המזוזה הינה חלק מהשראת השכינה בבית.

3.     ברש"י במסכת מנחות בדף מד. בד"ה 'משום יישוב א"י' נאמר טעם חדש בהאי טעמא:

'דלאחר שקבעה שוב אינו נוטלה משם אפי' יוצא ממנו, כדאמר בפ' השואל בב"מ (דף קב) הלכך בקושי יצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת ואפי' יוצא ממנה ישכרנה אחר מהרה כשימצאנה מזומנת במזוזה. ונמצאת א"י מיושבת'.

נראה בפשטות לשונו, שהמצאות המזוזה תזרז ותזמן שוכרים חדשים לבוא ולגור, כיון שהבית כבר מאובזר. וכך תתקיים מצות ישוב הארץ. וכן עולה מביאור רבינו יהונתן על הרי"ף הלכות מזוזה בביאור האי דינא:

'כלומר דלאחר שישב שם אינו יכול ליטלה משם אפילו יוצא ממנה הלכך בקושי יצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת ואפילו יוצא ממנה יבא אחר וישכרנה ממנו כשימצאוה מזומנת במזוזה ונמצאת ארץ ישראל מיושבת'.

אולם השפת אמת שם הבין שטעם זה הינו מדיני שמירה מהמזיקין: 'וי"ל הפי' משום דמזוזה שמירה לבית משום מזיקין, לכן משום ישוב א"י לא הניחו כלל בית בלא מזוזה בא"י, שלא יהי' בלא שמירה'. כיון שרצו לעודד את הישוב בארץ, הורו לא להסיר המזוזה בכדי להבריח המזיקים ולא ליתן להם אחיזה, וכך לא ירתעו מלדור בבית זה. ואזי אף בדברי רש"י אלו יש לבאר כטעם הראשון, מדיני סילוק המזיקין.

ב.     מנגד, התוס' בשבת בדף כב. בד"ה 'רב אמר' בתירוץ הראשון סברו שהאיסור ליטול את המזוזה נאמר אם בנטילתה מבטלה ממעלתה כיון שהמזוזה איננה נצרכת לו ולא תשמש בקדושה במקום אחר, אך מותר ליטול את המזוזה אם מבקש לקובעה בביתו החדש, שהרי אין בכך ביזוי וביטול לקדושתה, כדין הנאמר לגבי ציצית שמותר להעבירן לבגד אחר: 'ושמואל אמר מתירין, אע"ג דשמואל גופי' סבר דחובת טלית היא, אפ"ה מתירין כיון שעושהו לצורך בגד אחר. וגבי מזוזה שנענש שמא לא היה בדעתו להניח בבית אחר'.

כך מפורש בשאילתות דרב אחאי פר' שלח שאילתא קכו שהקביל ולמד דין העברת המזוזה מדין העברת הציצית, והתיר להסיר את המזוזה כשנצרך לה במקום אחר:

'ואילו מאן דאית ליה גלימא ורמיא ליה תכילתא וקא בעי לזבונה לישראל אחר בעי למישקליה לתכלתיה, והדר זבוניה משום דקא מבטל למצוה. אי נמי הוה הוה דר בבייתא וקבע ליה מזוזתא וקא נפיק ליה אסיר למישקליה מיניה משו' דקא מבטיל לה למצוה, דת"ר... וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא... ומעשה באדם אחד שנטלה בידו ויצא וקבר אשתו ושני בניו... ברם צריך למימר הני מילי כי אסיר למישקל היכא דלא קבע לה למזוזה בשעתיה תכילת' נמי דלא רמי ליה לגלימא אחרינא בשעתיה. היכא דקא בעי למישקל מן האי פתחא ומקבעיה בפיתחא אחרינא, ומן הדין גלימא לגלימא אחרינא בשעתיה, מי שרי. אי לא, מי אמרינן כיון דהאי דקא שקל להו אדעתא דלמעבדיה מצוה הוא ליכא בזיון, ושפיר דמי. או דילמא, כיון דאתעביד בהון קא מיבטלין ממצותייהו, אית בזיון ואסיר. ת"ש... והלכה כר"ש בגרירה למימרא דהלכתא כשמואל דשרי'.

למעשה, המגן אברהם בסי' טו סק"ב הביאו, שניתן להסיר המזוזה אם נדרש לה במקומו, אך מאידך הביאו את דעת התוס' שאסר זאת. ובסיום דבריו הביא מדברי הלבוש: 'וכתב הלבוש אם רוצה לעשות בו ציצית יותר יפים, מותר ליטלן'. כלומר, מותר להסיר הפתילין בכדי להדר במצווה, ומסתמא ה"ה במזוזה כן.

הברכי יוסף או"ח בסי' טו הביא את דברי השאילתות, וכתב שמצא סיעתא לדבריו ולשיטתו בדברי הריטב"א:

'וכן מצאתי בחידושי הריטב"א למציעא הנדפסים דף ק"ב שכתב וז"ל, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא. וכתב רבינו האי גאון אבל אם מצטרך לו אותה מזוזה במקום אחר נוטלה ויוצא, וכן פירש רב אחא פרשת שלח, וה"נ אמרינן אם רוצה למכור טליתו לחבירו אין לו ליטול ציציותיו ממנו משום דקמבטל ליה ממצוה כדאמרינן הכא במזוזה, מיהו אם הוא רוצה לתת אותו ציצית בטלית אחר שלו או אותה מזוזה בבית אחר מותר, והרשות בידו, כדאמרינן מתירין ציצית מבגד לבגד, עכ"ל'.

הסיק מכך הברכ"י שם: 'משמע מדברי הריטב"א, דציצית ומזוזה שקולים הם ושוו בשעוריהם... דאי מניחה בבית אחר מאי איריא עכו"ם, אפילו ישראל נמי שרי לרב אחא ורב האיי והריטב"א'.

בשו"ת משנה הלכות חלק טז סי' צח באר שנחלקו השיטות האם אמרינן שחייו האישיים של בעל המזוזות קודמין, והוא רוצה להציל עצמו מהמזיקין בביתו החדש, ולהכי מותר ליטלן. והחולקים סברו שאין ליטול המזוזות אף בכה"ג שמעוניין בהם לביתו החדש:

'כיון דמזוזה יש בה ב' ענינים. אחד שמירת הבעל הבית, ואחד שמירת הבית וקדושתו וכמ"ש הנמק"י. וא"כ הגם שיוכל ליטול המזוזות ולהניחם בבית אחר, אבל קדושת הבית אין לו לבטל. ובפרט דיש לומר דכמו בקדושת הגוף גוף ישראל יתקדש יותר משל עכו"ם ומקבל טומאה יותר מפני קדושתו הכ"נ בית ישראל שעשה לו מזוזה עלול יותר למזיקין אם נוטל המזוזה מבית עכו"ם או בית שלא הי' עליו מזוזה שהרי ע"י קדושתו נותן יניקה יותר להמזיקים שהם מחפשים ליכנס במקום קדושה ולכן אין ליטלה אפילו כה"ג שצריך לו וצ"ע'.

ב. נפק"מ אקטואליות לדין זה

ישנן כמה נפק"מ למחלוקת זאת.

א.     לשוכר החדש יש מזוזות משלו. הברכי יוסף בסי' טו דן היכא שיש ביד הדייר החדש מזוזות והוא מבקש לקובען מיד, אם רשאי השוכר ליטול המזוזות:

'הגם שלפי תרי טעמי שכתב הרב ראשון לציון בי"ד סי' רצ"א, מפני המזיקין, או דאפשר דישראל הנכנס לא יניח מזוזה, ע"ש. היה נראה דגם במזוזה אם ישראל הנכנס מוכנת בידו המזוזה והוא רוצה להניחה בה שעתא תכף שיוציאנה היוצא, שרי ליה לאפוקה, דהשתא תו לא שייכי התרי טעמי הנז', מ"מ נראה דלא פלוג רבנן ואסיר ליה לאפוקה'.

וכן הבין הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"ב סי' פב לאסור זאת מהאי טעמא: 'ואפילו אם תומ"י יבא רעהו לדור בו ויקבע מזוזה, אסור משום לא פלוג'.

אומנם הדעת קדושים מבוטשאטש בסי' רצא סק"א התיר בכה"ג שיודע שהשוכר החדש יקבע מזוזה תוך ל' יום (ומסתמא בא"י ביום הכנסו לבית).

ב.     לאחר עזיבתו, הדירה תשאר שוממה. באופן שלא אמור להכנס דייר לבית שהשוכר כעת עוזב, אם רשאי להסיר וליטול את המזוזות איתו. בשו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' קיז נשאל ע"כ:

'באחד שעוקר דירתו מבית זה... אבל עכשיו עדיין הבית מאין יושב ולא דר בו איש. ואפשר עוד ירח ימים יעבור ולא ידור בו איש', והשיב לו שם בסי' קיט שאסור להסיר המזוזות בשל הסכנה שבדבר: 'ואית ביה נמי משום סכנתא אפילו אינו צריך לו כלל. מאחר שעכ"פ עתיד הוא להשכירו לישראל... כה"ג ודאי מודה דאסור ולריטב"א בכל גוונא אסור. כמ"ש נ"י בשמו במקומו בפרק השואל וחמירא סכנתא'. כן הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"ב סי' פב הבין לאסור ליטול המזוזות אליבא דהתוס': 'פי' ל"מ אם אין אדם נכנס לדור שם ודאי אסור משום שמסכן הבית... שעשוי' להציל מן המזיקין. פי' באשר לא יהי' מזוזה ויסתכן הבית. אבל כשאחר נכנס וקובע בה מזוזה, מ"ט אסור. ע"ז כתבו התוס' דנראה כאלו מזיק אותן שידורו בבית'.

הדעת קדושים מבוטשאטש בסי' רצא סק"א הבין שהדירה נותרת שוממה מבלי דייר שמגיע, אינו גורע מחיובו של המקום במזוזה, מפאת חיוב בעה"ב בשל הגרת המקום כעומד לשימושיו, להשכרה. ואזי לעולם מחוייב המקום במזוזה, ואסור ליטול אותה משם.

ג.     אין להשיג מזוזות. במציאות שישנו קושי בהשגת מזוזות, הפרי מגדים משבצ"ז סי' טו סק"ב התיר ליטול המזוזות בכה"ג: 'ומיהו אם אין לו כי אם מזוזה אחת, ואין מצוי יותר בעיר לקנות, וודאי שרי ליטול משם [ולקבעה] במקום שרוצה הוא לדור'. וכן הברכי יוסף בסי' רצא סק"ג סבר: 'ויראה דאם הוא במקום שאינו מוצא מזווה לבית שהוא רוצה עתה לדור בו, והיא רחוקה ממנו שתבא לידו, כדאי הם הגאונים רבינו האיי ורב אחא לסמוך עליהם בשעת הדחק', הביאו הפתחי תשובה סימן רצ"א סק"ז. וכן הביא בשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' צו.

החלקת יעקב יו"ד בסי' קס גם התיר בכה"ג ליטול המזוזות, כשהשוכר החדש אינו מוכן לקנות ממנו מזוזותיו, ולא יהיה לו להשיג מזוזות מעין אלו: 'וגם כיון דרוצה לגזלו ממון שמחויב ליתן לו מן הדין להב"ח ורמ"א, מי יימר לן דמחויב לשמרו מן המזיקין יותר מן העבירה דגזילת ממון. ובהצטרף כל זה מי שרוצה לסמוך על הנהו שיטות וליטול המזוזות כשיוצא מביתו ולקבעם בבית אחר כשאינו רוצה לשלם בעדם, יש לו על מי לסמוך'. וצ"ע האידנא אם בדורינו שייך מציאות שאין להשיג מזוזות, פרט למקומות מבודדים.

ד.     מזוזותיו יקרות ומהודרות. שוכר שמעוניין להחליף ולהסיר מזוזות יקרות או מהודורות או בעלות ערך עצמי בשל הסופר שכתבן או שהיו בבית גדול שבישראל, ולקבוע מיד תחתן מזוזות פשוטות, האם מותר לו להחליפן.

הדעת קדושים מבוטשאטש בסי' רצא סק"א התיר להחליף למזוזות פשוטות יותר: 'לתת שאינה חשובה כ"כ במקום החשובה, אין חשש לכ"ע'. השבות יצחק חלק טז בעמ' סא הביא שכן פסק הגרי"ש אלישיב זצ"ל. וכן פסק בשו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד בסי' יח: 'שכל שמניח מזוזה כשרה במקום המזוזה המהודרת הואיל ואין כאן חשש למזיקים, משרא שרי'.

כן פסק החלקת יעקב יו"ד בסי' קס:

'אם כן בשאלתנו דהוא בעצמו רוצה להחליף המזוזות מפני שרוצה מזוזתו המהודרה לביתו השני דלכמה פוסקים בלאו הכי מותר, וכאמור דבשעה"ד סמכינן על הנהו פוסקים, וכיון שמכניס תיכף גם להבית שיוצא ממנו מזוזה אחרת דלא שייך הטעם דמפני המזיקין וגם דיתרשל, אף דמטעם זה לבדו אין אנו מתירים משום לא פלוג, לא מחמרינן בהאי דלא פלוג כמו בגוף הדין, ויכולין לסמוך גם על ההיתר השני דלבית שני מותר. ואם כן ממילא מותר לו להחליף מזוזותיו, ובפרט שיש עצה להערים ליטלן בכדי לבדקן שזה ודאי מותר וכיון שכבר נטלן בהיתר ודאי דשרי להחליפן'.

בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ד סי' מד שלל את היכולת ללמוד מהדיעות בנפק"מ הקודמת לגבי היתר ליטול המזוזות כשאין לו אחרות: 'דהא אף כתר"ה אף שחביבין לו מזוזות אלו, מ"מ הא ודאי יודה שגם במזוזות אחרות של סופר אחר שהוא בחזקת כשרות יצא ידי חיוב מזוזה שעליו. ושייך לדמות זה רק למזוזות שהן יותר מהודרין, נגד סתם מזוזות שהם בחזקת כשרות'. אך דן אם יהא מותר להחליפן בנסיבות אלו, עפ"י מה שנדון בהמשך שלא מקבל תשלום הוגן מצידו על מזוזותיו שמותיר בדירה: 'אך שאפשר מצד אחר. דהא שווין לו מזוזות אלו שיווי שאין לו תשלומין, וכיון שאין צריך להניחם בלא תשלומין - הרי אולי רשאי ליטלם, מאחר שאין לו במה לשלם בעדם. אבל הא משמע שאינו יכול ליטלם אף כשהנכנס שם הוא עני ואינו מאמינו שישלם'.

ובשו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קנט התיר בכה"ג להחליף מזוזתיו:

'דוקא כשמוכר מוריד והלוקח קובע מיד בזה שייך לא פלוג, דזה היה עיקר גזירתם. אבל מה שמוכר עושה בעוד הבית ברשותו שמוריד וקובע מיד אחרים ומוסר לו הבית עם מזוזות כשרות, בזה לא גזרו. וכיון שכן יכול המוכר לטעון שאף שאסור לקחת אני הייתי קובע קטנות, וצריך הלוקח לשלם להמוכר עכ"פ ההבדל במחיר בין מזוזות הגדולות היקרות לבין מזוזות הקטנות, זה מה שנלענ"ד בהלכה הזאת'.

מנגד כל הנ"ל, באורחות רבנו ח"ג עמו' קעג הביא שהחזו"א קבע מזוזות שהביא עימו כשנפש בצפת, ולא הסירם. ובמשמר הלוי על התורה, פרשת ואתחנן עמו' תקמב הביא שהגר"ח סולבאצ'יק אמר לבנו הגרי"ז שרצה להסיר את מזוזותיו המהודרות בדירתו בבריסק בעת שהשכירה לאחר ולקבוע אחרות: 'עם מזוזות לא מתחילים'.

ג. דרכים מותרות להחליף המזוזה

הדעת קדושים מבוטשאטש בסי' רצא סק"א הציע שיקח את המזוזות הישנות לבדיקה, ובכדי לא להותיר את המקום ללא מזוזה יקבע מזוזות אחרות:

'וכן בנוטל לבדקה ומשהה עד שיבא חכם לעיר לשאלו בספק שבה... וכיון דשוהה לשאול י"ל דנכון להעמיד שם מזוזה אחרת לפי שעה... מ"מ אין חשש להחליפה ולהניח שם מזוזה שאינה מסופר מובהק כ"כ. ובפרט שיכול לומר שמוציאה לבדקה, ואח"כ משים מזוזה אחרת שאינה פסולה'.

בשו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד בסי' יח הציע: 'ומיהו על צד היותר טוב נכון להחליף המזוזות כנ"ל ימים אחדים לפני עזבו את הדירה הראשונה, ואז אין לחוש עוד לשום דבר'. והוא הדין שלאחר שנכנס הדייר, יכול לבקש ממנו תמורתה או את מזוזותיו, והוא יקבע את שלו. דהעיקר שלא יטול בעת המעבר, אך רשאי בעה"ב להחליף מזוזותיו. וכן נביא השבט הלוי הנ"ל דלא גזרו ואסרו על בעל הבית להחליף מזוזותיו, ושפיר יכול להחליף כשהבית ברשותו.

בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ד סי' מד מובאת עיצה נוספת:

'אבל יכול כתר"ה לסמוך על הגאון הרי"א הענקין זצ"ל, ששמע ממנו דאמר שהדרך במדינה זו שאין שום אדם נכנס לבית אא"כ צבע אותה תחילה בעה"ב, וכשצובעין הא מוכרחין להסיר את המזוזה שלא תתקלקל, ורשאי ממילא ליטלם. וממילא אף שעדיין לא השכיר, יש להתיר לכתר"ה שיטלם גם תיכף אף שעדיין יעברו איזה ימים עד שיצבע'.

בתשובות והנהגות ח"א סי' תרמא דן אם קבע מזוזה שאולה, יכול להסירה כשיוצא, כיון שהמזוזה אינה שלו:

'ויש נוהגין להוריד המזוזה הפסולה או ספק פסולה, ולהניח במקומה מזוזה כשרה שאולה עד שיצא. ולדבריהם כה"ג מותר להחזיר המצב לכמות שהיה, שהרי אינו יכול להניחו כשיוצא שאינו שלו. ומיהו ד"ז צ"ב שיתכן שזה חיוב על השוכר להביא מזוזה כשרה ולהשאירה שם, ושלא יסתכן בהורדת המזוזה כשיוצא ולהשאיר הבית בלי מזוזה כשרה'.

ד. האם ניתן לדרוש דמי המזוזה מהדייר הבא

רבנו מנוח כתב שזכות בעל המזוזות לדרוש דמי המזוזות שאינו רשאי להסיר מהדייר שבא לדור אחריו, כפי שהובא בב"י בסי' רצא: 'וכתב ה"ר מנוח על הא דלא יטלנה בידו ויצא שאם הראשון מקפיד על דמיה, טוב לשלמה לו, אבל אין מוציאין'.

מדיוק בדבריו עולה שאינו חיוב גמור שיוצא בדיינים, אלא שיש להורות לו שמוטב שישלם, אך הפרישה הכניס דין זה שלא מוציאין דמי המזוזה מהדייר החדש – בסוגריים, וצ"ת אם התכוון להורות על מחיקת הגבלה זו. וראה שהרמ"א נקט את דעת רבנו מנוח לא הוסיף 'שלא מוציאין: 'ואם הקפיד על מעותיה, השני צריך לשלם לו', וכן הב"ח כתב להדיא לשון חיוב לשלם על המזוזות: 'לפי זה חייב הבא לדור בביתו אחריו לשלם לראשון דמי המזוזה שהניח בביתו'. והמעיין בדברי הריטב"א בב"מ בדף קב. יראה שאומנם נקט לשון 'חיוב', אך פתח בספקנות בהשתת חיוב זה על הדייר השני: 'ומיהו אפשר שחייב בעה"ב לפרוע דמיה'.

בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ד סי' מד הבין ביסוד חיוב שיפוי ממוני זה שהוא מדיני מי הנדרש להרחיק עצמו במקום הנזק. כלומר, מי אמור לשאת בהוצאות הנגרמות בשל האיסור להסיר את המזוזות, המזיק או הניזק: 'וכוונתו אולי הוא משום דבעצם על הניזק להרחיק את עצמו, ולכן אף שהכא לא שייך להעמיד החיוב להניח המזוזה אלא על הראשון - אף שהוא למנוע המזיקין מהשני - מ"מ מה ששייך שיהיה על הניזק כדין, דהוא התשלומין בעד מניעת הנזק, הוא על השני'.

וביקש לתלות את המחלוקת אם ניתן לדרוש בבית הדין ולהוציא בדיינים את דמי המזוזות או לא, בדיוק בלשון רבנו מנוח ובהנחת היסוד עד כמה סברו שמוחלים אינשי על סכום והוצאה מעין זו, ומאחר שכבר נהנה מעצם המצאות המזוזה במשך זמן דיורו במקום:

'וצריך לומר שכיוון שהוצרכו להעמיד חיוב זה על הראשון, לא חילקו בהחיוב לומר שאף שאסור לראשון ליטלה מחויב השני לשלם לו דמיה. וגם אולי מפני שטובא אין מקפידין על דמיה שהן מועטין, וגם כבר עשה בה קיום מצווה שהיתה שווה לו כל מה ששילם אפילו על הזמן שדר הוא בבית, כמשמעות הלשון... ואם הקפיד על מעותיה - שסתם אנשים אינם מקפידים'. וכיון שזהו טעמייהו, הבין שיכולים לדרוש דמיה רק לאלתר, ואחר זמן שפיר אמרינן שמחלו ע"כ. ואילו הב"ח והרמ"א סברו: 'לא סברי שסתם אינשי מוחלין זה. והוא משום דאף שהמצווה שכבר עשה בהמזוזה נמי היתה שווה לו כל דמיה'.

בשו"ת משנה הלכות חלק טז סי' צח באר לשיטתו, עפ"י דברי רבנו מנוח את מחלוקת הראשונים אם מותר ליטול את המזוזות באם מעוניין בהם במקום אחר. שהרי סבר שהחיוב להותיר את המזוזות במקומן הינו מדיני השבת אבידת גופו של חבירו מפני המזיקין, ונחלקו אם מחוייב לעשות הצלה זו בחינם:

'ובזה נמי מובן דברי הגאון... אם יצטרך היוצא לאותה מזוזה במקום אחר נוטלה ויוצא. וכ"כ רב אחא... אבל היכא דבעי למשקל מהאי פתחא ומקבעא בפתחא אחרינא, שרי וכו'. ולהנ"ל אתי שפיר, כיון דבעי מזוזה זו לעצמו וצריך המזוזה להציל עצמו מנזקין חייך קודמין לחיי חבריך, והגם שיש לומר שהשני ישלם לו, אבל כל שלא ישלם ועכ"פ למ"ד שאינו מוציא בדיינים. ולכן ס"ל לגאון ז"ל דנוטלה כה"ג וי"ל'.

ה. השוכר החדש מסרב לשלם דמי המזוזה, האם ניתן להסיר מזוזותיו

הערוך השולחן בסי' רצא סעי' ג פסק שיכול לדרוש את דמי מזוזותיו, אך לא יוכל לקחת המזוזות אם לא נשמע לו הדייר הבא, ולא משלם לו ע"כ: 'ומיהו יכול לתבוע דמיהן מהנכנס לדור בתוכה. ואף אם זה הנכנס אינו רוצה לשלם, מ"מ אסור לו ליטלן'.

כן ניתן להסיק משו"ת שיבת ציון סי' קי, המובא בפת"ש בסי' רצא סק"ח שדינה של המזוזה להשאר בפתח הבית, אף אם לא מקבל בעליהן תמורתן. השיבת ציון נשאל על מי שמכר ביתו ולא כתב עם כל מה שבתוכו, ורוצה המוכר ליטול המזוזות הקבועים ביתדות בפתחי חדרים (או ישלם לו דמיהם). וכתב:

'דהדין עם הלוקח. דאף דפסקינן בח"מ סימן רי"ד סי"א המוכר בית סתם לא מכר אלא כל מה שמחובר בטיט... היינו דוקא בדבר שהמוכר יכול להחזיק בו גם אחר המכירה, משא"כ במזוזות דאינו רשאי ליטול, ואין לו אלא תביעת דמים, א"כ נקרא הלוקח מוחזק ואפילו לצאת י"ש א"צ לשלם לו'.

מנגד, בשו"ת חלקת יעקב יו"ד סי' קס נשאל, מה יעשה השוכר שמעוניין במזוזותיו המהודרת, והשוכר החדש ממאן לשלם לו עבורן. וכן מה הדין אם השוכר החדש רוצה לשלם המזוזות, אבל לא את המחיר הנדרש עבור מהודרות. והשיב שמותר לשוכר בכה"ג ליטול את מזוזותיו עפ"י דברי הריטב"א שלא הביא חולק ע"כ: 'ואף כשאינו צריך למזוזה אם אינו משלם נוטלה ויוצא'. וסיים: 'כיון דרוצה לגזלו ממון שמחויב ליתן לו מן הדין להב"ח ורמ"א, מי יימר לן דמחויב לשמרו מן המזיקין יותר מן העבירה דגזילת ממון, ובהצטרף כל זה מי שרוצה לסמוך על הנהו שיטות וליטול המזוזות כשיוצא מביתו ולקבעם בבית אחר כשאינו רוצה לשלם בעדם יש לו על מי לסמוך' (גם באגרות משה יו"ד ח"ד סי' מד העלה בתחילה סברא זו: 'וכיון שאין צריך להניחם בלא תשלומין - הרי אולי רשאי ליטלם, מאחר שאין לו במה לשלם בעדם', אך נראה שלא היה ניחא לו להכריע כן, ולתלות באם ישנו חיובי ממוני מדינא).

ודן החלקת יעקב שם אליבא דהרמ"א והב"ח שסברו שעל השוכר החדש לשלם על המזוזות מדינא, אם מקיים מצווה במזוזות אלו באם אינו משלם עליהם: 'דאם אינו רוצה לשלם, תהי' המזוזה גזילה בידו, וממילא לא יצא דהוי מצוה הבאה בעבירה'. מאידך, השואל החדש לא גזל בעצמו את המזוזות, אלא הראשון נאנס שלא ליטלם: 'דהאיך אפשר לקיים מצוה בשל אחרים באופן שאין אחרים מרוצים ולא הוי אף שאולה, מ"מ בכל אופן ביטול מצות מזוזה אין כאן כיון דהוא דר בבית שיש בו מזוזה'.

וסבר, שאף אם השוכר החדש אינו רוצה ליתן לו את מלוא המחיר של מזוזות מהודרות, אלא כמזוזות פשוטות, יהא הדין כן, שמותר ליטול את מזוזותיו. וזאת עפ"י המבואר בחכם צבי בסי' קכ שדן במי שאיבד לחברו אתרוג מהודר שקנה בדמים יקרים, ולדעת הר"ם מינץ עליו לשלם רק דמי אתרוג פשוט ולא כאתרוג הדר. וראייתו מב"ק דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו, פטר גנב נפשיה בכבש. והחכ"צ השיג עליו, וכתב עליו ששגגה בידו:

'דהתם אין לה דמים דאינה בת מכירה, ואי אפשר לחייבו מטעם שיווי העולה, אלא מטעם שהוא חייב לצאת ידי חובתו שקיבל עליו להקריב עולה, להכי פטר נפשי' גנב בכבש, אבל באתרוג הדור דמים לו ויכול למכרו אף שעילוי דמיו הוא מחמת הידור מצוה אין בכך כלום. תדע דאלו גנב ס"ת שוה אלף זוז מחמת הדורו בקלף וסופר אומן, היעלה על הדעת שיפטור עצמו בס"ת שאינו שוה רק חמשים זוז, הואיל ויוצא בו ידי חובת ועתה כתבו לכם וכו'. וני"ד (ונידון דידן) נמי ממש כן הוא דמחוייב לשלם לו מחיר מזוזה מהודרה'.

למעשה, אף שלא הכל סברו שניתן לחייב בדין את הנכנס לבית לשלם על המזוזות של הראשון, סבר בשו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' קו שהיכא: 'דכבר תפס השני, בודאי יכול לומר קים לי דתפיסה מהני'. כלומר, אף שלא ניתן לכוף על תשלום עבור המזוזות, כיון שיש צד שצריך לשלם לבעל המזוזות עליהן, יכול בעליהן לתפוס ממון שמחזיק בהיתר כנגדן. הוי אומר, שהשוכר יכול לתפוס בשווי המזוזות כנגד תשלום שכר הדירה החודשי שלו לבעל הבית. אף שחכך בהכי, שהרי שכר הדירה הוא תשלום וודאי, וחיוב התשלום עבור המזוזות אינו וודאי כ"כ.