פועלים שהטעו זה את זה

                                                                       תיק מס' 1/12-5780

א.     עובדות ורקע לתביעה

• התובעים הינם שני נערים אשר צבעו דירה, ואשר לטענתם לא שולם להם השכר אשר הובטח להם.
• הנתבעים הינם ב"כ של הוריהם אשר בבעלותם דירת 4 חדרים, (להלן: "הדירה").
• הנתבעים ביקשו לסייד ולצבוע את הדירה, לשם כך ביקשו מהבן של אחד הנתבעים (להלן "השליח"), למצוא חבר שיעזור לו בצביעת הדירה.
• השליח הציע לתובע 1 שיעזור לו בעבודת הצביעה, באותה שיחה דובר שכל אחד מהם יקבל תשלום של 2000 ₪ עבור העבודה (ישנה אי הסכמה בין הצדדים לגבי תוכן השיחה בנוגע לשאלה מי הציע את הסכום הזה).
• השליח ותובע 1 סיכמו להתחיל בעבודת הצביעה במוצאי שבת ואתחנן (ט"ז באב תשע"ט, 17.8.19), מאחר שבאותה שבת  שניהם התארחו בדירה אחרת באותה בניין במסגרת שבת שבטית (התובעים והשליח הינם חברים באותה תנועת נוער).
• עם צאת השבת החליטו השליח ותובע 1 לצרף לעבודה גם את תובע 2 (אם כי יש מחלוקת בנוגע לשאלה מי ביקש מתובע 2 להצטרף). גם עם תובע 2 דובר שהוא יקבל סכום דומה בסך 2000 ₪ על עבדותו, סה"כ 6000 ₪ .
• ביום ראשון בבוקר, פנו התובעים לשליח ואמרו לו שבגלל שהעבודה מתארכת והם מפסידים בגללה עבודה אחרת (בקטיף מנגו) הם דורשים שהשכר עבור העבודה של כולם לא יפחת מ- 6500 ₪. התובעים ביקשו מהשליח "שיסגור סופית" מול הנתבעים בנוגע לשכר שהם דורשים.
• ביום ראשון בלילה, השליח חזר לביתו והשאיר את התובעים להמשיך לעבוד בלעדיו.
• ביום שני התובעים הודיעו לשליח, שבגלל שהם עבדו יותר ממנו הם יחלקו את ה6500 ₪ כך שכל אחד מהתובעים יקבל 2250 ₪ בעוד שהשליח יקבל רק 2000 ₪. בנוסף הם סיכמו עם השליח שהם ישאירו לו מספר מקומות בבית שעליו לסיים לצבוע בכוחות עצמו.
• לטענת נתבעת 1 היא שמעה לראשונה על המחיר שסוכם על התובעים רק כשהשליח חזר הביתה (יום ראשון בלילה), לטענתה היא לא ידעה מה המחיר המקובל עבור עבודה מהסוג הזה ולכן ביקשה לקבל מחירונים.
• בנוסף, בביקור שעשו הנתבעים בדירה בהמשך השבוע בדירה הם מצאו ליקויים רבים, אשר לטענתם מעידים על עבודה לא מקצועית של התובעים (הבדלי גוונים בין חלקים שונים של הקיר, סדקים, חוסר בגימורים, ולכלוכים רבים). כתוצאה מכך הם נאלצו להשקיע שעות רבות לסיים את העבודה.
• לנתבעים היה ברור שהם לא חייבים לשלם את הסכום "המוגזם" לטענתם - שתבעו התובעים, ולכן החליטו לנסות להעריך את שווי העבודה.
• לאחר התייעצות שלחו הנתבעים לתובעים כי הם מוכנים לשלם כ900 ₪ לכל אחד מהם על העבודה. אולם זמן קצר לאחר מכן, לאחר התייעצות עם קבלן שמכיר את הדירה, הם החליטו לשלם לכל אחד מהתובעים 800 ₪. חישוב זה התבסס על כך שלדעת הקבלן איתם התייעצו צביעה מקצועית של הדירה היתה עולה להם כ4000 ₪ . ולכן עבודה לא מקצועית כמו זו של התובעים יש להעריך בכ2400 ₪.
• הנתבעים שילמו לצדדים 800 שח.
• בסוף הדיון התובעים אמרו שהם מוכנים לפשרה אם ישולם לכל אחד מהם 725 ₪ (חצי שווי התביעה), מעבר ל800 שח שכבר קבלו, הנתבעים ביקשו מספר ימים לחשוב על ההצעה אך לבסוף דחו אותה.

ב.     נושאי התביעה

• התובעים דורשים את מלוא הסכום שסיכם איתם (לטענתם) השליח, כלומר 2250 ₪ כל אחד. אשר בניכוי 800 ₪ אשר כבר שולם, עולה ל 1450 ₪ כל אחד.
• הנתבעים טוענים, שגם ה800 ₪ שהם כבר שילמו היה לפנים משורת הדין. וכי אין הם חייבים דבר לתובעים.
• הנתבעים סירבו לכך שהשליח יהיה צד להליך.

ג.       הנקודות לבירור

1. דין שליח שהטעה פועלים
2. דין בעה"ב שלא קבע סכום לשליח
3. האם יש תרעומת כלפי השליח?
4. הערכת שווי העבודה
5. עדות השליח
6. טענת אונאה של הנתבעים

1. דין שליח שהטעה פועלים

אומרת המשנה בב"מ עה,ב: השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת.

ומדייקת שם הגמרא:

חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי. היכי דמי? דאמר ליה בעל הבית זיל אוגר לי פועלים ואזל איהו ואטעינהו.

הגמרא  מבררת באיזה מקרה מדובר. במהלך הדיון הגמרא קובעת שאם אכן אמר בעל הבית בשלשה, והשליח אמר בארבעה, שבעל הבית ישלמם, אם העבודה שווה ארבעה, ישלם בעה''ב ארבעה, כפי שנהנה, ואם שווה העבודה שלשה, כפי שאמר בעה''ב, ישלם שלשה.

ומתי יש תרעומת?

הגמ' מביאה שלשה אופנים:

1) לא צריכא דאיכא דמגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא. דאמרו ליה אי לאו דאמרתן לן בארבעה טרחינו ומתגרינן בארבעה.

ומסביר רש''י: הוה טרחינן לבקש אדם שזקוק לפועלים שישכור בארבעה

2)הכא בבעל הבית עסקינן, דאמרי ליה אי לאו דאמרת לי בארבעה,הוה זילא בן מילתא לאתגורי. ומסביר רש''י:

בפועל שיש לו לעצמו שדות שהן שלו, ואינו נשכר למלאכת אחרים אם לא ביותר על דמי שכירות, והיינו תרעומת, דאי לאו דאמרת לי בארבעה - לא הייתי מזלזל בעצמי.

3)האופן השלישי אינו רלבנטי לנידוננו

 השולחן ערוך פוסק (חו"מ סימן שלב,א):

אמר לשלוחו: צא ושכור לי פועלים בשלשה, והלך ושכרן בארבעה... ואם אמר להם: שכרכם על בעל הבית, נותן להם בע"ה כמנהג המדינה.

נמצאנו למדים שמכיון שהדין ודברים בין התובעים לנתבעים היה רק באמצעות השליח, אשר לטענת הנתבעים לא היה בידו את הסמכות להסכים לסכומים אותם התובעים דורשים. ומכיוון שברור היה לכל הצדדים שהנתבעים בלבד הם אלו שצריכים לשלם (שכרם על בעה"ב), הרי שאין בכוחו של השליח לחייב את שולחיו לשלם יותר ממחיר השוק.

בנוסף יש לבעה"ב טענת לתקוני שדרתיך, כמו שכתב השולחן קפב, ב:

  טעה וקנה ביוקר, אפילו בכל שהוא, המקח בטל, בין בקרקע בין במטלטלין, שיאמר לו: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.

 ואם המקח בטל לא ישלם לו אלא כפי שנהנה, ולכל היותר הוא כמחיר המקובל בשוק, ראה רי''ף ורא''ש בסוגית ב''מ שם.

2. דין בעה"ב שלא קבע סכום לשליח

אולם, יתכן שהמקרה שלנו לא דומה למקרה בב"מ, שכן בגמרא שם בעה"ב אמר לפועל בכמה לשכור את הפועלים ובכך גילה שאין בדעתו להסכים ליותר מכך, לעומת זאת במקרה שלנו בעה"ב לא קצב סכום לשליח.

ומצינו שבמקרה של בעה"ב שלא אמר הוראות מפורשות לשליח ישנם מקרים בהם יש תוקף למעשה השליח אף אם הוא חרג מהמקובל. הגמ' בב"מ כא, א עוסקת בשליח שנתמנה להפריש תרומה וחרג מן המקובל. אומרת הגמרא:

אלא הכא במאי עסקינן כגון דשויה שליח ואמר ליה זיל תרום ולא אמר ליה תרום מהני! וסתמיה דבעל הבית כי תרום מבינונית הוא תרום, ואזל איהו ותרם מיפות, ובא בעל הבית ומצאו ואמר ליה כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, ואם לאו אין תרומתו תרומה.

גם במקרה שלנו אע"פ שברור שבסתמא כשהנתבעים ביקשו מהשליח למצוא פועל שיצבע איתו את הבית, כוונתם היתה לפועל שמוכן לעבוד במחיר שמקובל לשלם לנערים בגילם, בכל זאת אם הנתבעים גילו דעתם (אפילו לאחר מעשה) שהם היו מוכנים לשלם אף יותר ממחיר השוק הרי שיש תוקף למעשיו של השליח.

בנ''ד, במשך הדיון הודו הנתבעים שגם אחרי שהתגלה הויכוח לגבי שווי/מחיר העבודה, הסכימו הנתבעים לשלם סכום של 2700 ₪, אך לאחר זמן עשו חישוב חדש בו והחליטו ששווי העבודה הוא רק 2400 ₪. יתכן מאוד שמהרגע שהנתבעים הודיעו לתובעים שהם מוכנים לשלם סכום של 2700 ₪ (900 ₪ לכל עובד) הרי שיש בכך לחייב את עצמם ואין בכוחם עוד לחזור בהם מהודאה זו.

מכל הנ"ל נראה שלכל הפחות יש לחייב את הנתבעים לפי הערכת השווי הראשונית שהם הודיעו עליו לתובעים, שכן בהודעה זו הם גילו דעתם שהם מוכנים היו להתחייב בסכום כזה עבור העבודה שהם קיבלו. 

3. האם יש תרעומת של התובעים כלפי השליח?

לעיל הזכרנו כמה מצבים של תרעומת. המצב הראשון היה - אמר בעה''ב שלשה, והשליח אמר ארבעה, ויש נשכרים בשני המחירים.

במקרה שלנו לטענת התובעים היתה להם עבודה בקטיף מנגו אשר השכר בו לפי שעה הינו גבוה יותר, ולכן יתכן ויש להם תרעומת על כך שהשליח גרם להם להפסיד את העבודה הזו.

אמנם הגמרא עוסקת באותה עבודה עצמה, שיש העושים אותה בארבעה, אך מסתבר שהוא הדין בעבודה אחרת אצל בעה''ב אחר, שכן יכולים לטעון שאלולא הבטיח ארבעה, היו נשכרים אצל מישהו אחר בארבעה.

המצב השני, מדובר באדם חשוב שלא היה נשכר לעבוד אלא תמורת שכר גבוה מן הרגיל. אמנם הרמב''ם והשו''ע לא הזכירו מצב זה, אבל הש''ך (שלב, ה) וערוך השלחן (אות ב) הזכירו אותו. כאן אמנם אין מדובר בבעל הבית-פועל. אבל יש להם אולי טענה דומה, שכן היתה להם אפשרות של עבודה מהנה יותר בקטיף. אמנם קשה לדמות עבודה מהנה יותר לעבודה של בעל בית שאינו פועל, ועובד רק עבור הכנסה יתירה מן הממוצע, עכ"פ די לנו בסברה הראשונה-של אפשרות עבודה בקטיף במחיר גבוה יותר, כדי להצדיק תרעומת.

ברם, התרעומת היא כלפי השליח, אבל הוא לא בא לדיון, ואי אפשר לחייב אותו. מצד שני, הנתבעים לא רצו שיבוא, עקב אי הנעימות שבדבר (שליח שהוא בן אחד הנתבעים), ולכן מן הראוי שיקבלו על עצמם במדת מה את התרעומת. וכמו שאומרת הגמ' בב''ב ל ע"ב -עביד איניש דזבין דינא, יש ואדם מוכן לשלם כדי להמנע מטרחת הדין, כן יש לומר כי אדם מוכן ליקח על עצמו תרעומת, כדי להמנע מאי נעימות, ואם יש תרעומת. מן הראוי לפייס בממון את המתרעם.

4. הערכת שווי העבודה

יש לדון לפי איזה שער יש להעריך את שווי העבודה של התובעים. מדברי הרמ"ך (מובא בשטמ"ק בב"מ שם) מובא שיש לילך לפי השער הגבוה רק אם רוב הפועלים משתכרים כשער הגבוה, אחרת יש לילך לפי השער הזול של רוב הפועלים, כדין אדם שירד שלא ברשות שנוטל מה שהנהו:

ואי מתגרי פועלים במתא בתלתא שקלי תלתא אף על גב דאיכא אגירי במתא דמתגרי בארבעה תילתא או פלגא דאגירי מתא דדעתיה דאיניש אתרעא זילא והוה ליה כמאן דעבוד הני פועלים בהדיה מנפשייהו דשקלי מיניה אגרא בתרעא זילא.

גם מהריטב"א משמע שאפילו רוב פועלים משתכרים כשער הגבוה אם ישנם מיעוט שמשתכרים כשער הנמוך, יד הפועלים על התחתונה.

ממילא גם במקרה שלנו, יש לקחת את הערכת השווי הנמוך.

לדעת אחד הדיינים בנידון דידן הואיל והמעסיק אמר בסתם ולא נקט סכום, יש בזה הודאה שיסכים לכל מחיר שהשליח מביא אם הוא בטווח המחירים בשוק. אם כן גם אחרי שהשליחות מתבטלת נראה שהסכמה עקרונית זו במקומה עומדת ועליו לשלם המחיר הגבוה בשוק. כגון מעסיק שאומר בארבע ומחיר הפועלים הוא משלוש עד חמש, גם אם שליחות השליח מתבטלת בגלל שהוא הציע חמש, מכל מקום על המעסיק לשלם ארבע ולא שלוש, הואיל והוא הציע מחיר זה מלכתחילה ואין לרדת מההסכמה הראשונית של המעסיק)

עכ''פ בנידוננו וכשהדבר נוגע לעבודתם של נערים ללא ניסיון, הרי שהערכת העבודה ב2400 הוא ודאי יותר מ'שער הנמוך'.וכן מן השער שבטווח מחירי השוק, אלא שהם הסכימו אף ליותר כאמור.

במהלך הדיון הועלו הרבה טענות לגבי איכות העבודה שביצעו הנערים (פגמים שונים וכו'), בית הדין מקבל את טענת התביעה שמי ששוכר נערים ולא אנשי מקצוע אמור לצפות לעבודה באיכות של נערים ולא לאיכות ברמה של אנשי מקצוע. מה עוד שיתכן כי חלק מן הפגמים אמור היה השליח לתקן, והם סמכו עליו.

 מנגד, כפי שאמרנו לעיל בבואנו לחשב את שווי העבודה, התובעים לא יכולים לטעון שיש לשלם להם שכר עבודה של אנשי מקצוע על איכות עבודה של נערים, ללא סיכום מפורש עם בעה"ב.

5. עדות השליח

השליח הינו בנם של אחד הנתבעות, וממילא יש לדון האם היה מקום להביא את עדותו. לדעת ב"ד הצורך היחידי שהיה בעדותו היה למקרה בו היה מעיד שאכן קיבל סמכות מן הנתבעים לקבוע את השכר.

אולם לאחר ששקל את הדברים ב"ד סבר שאין צורך להביא את עדותו ממספר סיבות:

1.   קרוב פסול לעדות- מכיוון שנתבעים טוענים שלא היה לשליח סמכות לקבוע את שכר התובעים, הרי שהשליח לא יהיה נאמן להעיד כנגד בני משפחתו בעניין זה.

2.   גם לפי הרמב"ם סנהדרין כד א-ב שסובר שמעיקר הדין דיין יכול לפסוק לפי ראות עיניו גם בהתבסס על עדות של קרוב (כמו בעובדא דרבא בכתובות פה, א), הרי למעשה כתב שכיום ב"ד לא מוציאים ממון על סמך זה.

3.    עוד נוסיף שגם לפי הרמב"ם במקרה שלנו אף אם היה השליח מעיד שהיה לו את הסמכות, מסתבר שדבריו לא היו מתקבלים, שכן דבר לא מסתבר הוא שמבוגרים יתנו לנער סמכות שכזו.

4.    לבסוף נעיר שגם לפי הודעות הטקסט שהגישו התובעים כראיה משמע מהשליח שלא היה לו סמכות לקבוע את השכר.

6. טענת אונאה של הנתבעים

היה אולי מקום לטעון שהשתיקה של הנתבעת 1 לאחר ששמעה את המחיר אותם דורשים התובעים, יש בה מן ההסכמה, וכן העובדה שרק לאחר מספר ימים לא קטן החלו הנתבעים להעלות טענות מפורשות כנגד סכום שדרשו התובעים, זאת למרות שלפי הודאתם הם ידעו מדרישות המחיר הזו עוד באמצע העבודה.

אולם נראה שגם אם היינו רואים שתיקה כזו כהסכמה של הנתבעים עדיין יוכלו הנתבעים לבטל הסכמה זו בטענת אונאה.

פוסק השולחן ערוך חו"מ רכז,לו :

הקבלן יש לו אונאה. כיצד, כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בעשרה זוזים, או לתפור חלוק זה בשני זוזים, הרי יש לו אונאה וכל אחד משניהם, בין קבלן בין בעל הבגד, חוזר לעולם.

במקרה שלנו כיוון שגם לפי דברי התובעים מדובר היה בעבודת קבלנות, הרי ששני הצדדים יכולים לטעון לאונאה.

במקרה שלנו פער המחירים בין ערך העבודה בפועל, לבין הסכום שביקשו התובעים חורג בהרבה משתות. ממילא אף אם נראה את השתיקה שלהם כהסכמה, הרי שעדיין רשאים הם לחזור בהם בטענת אונאה ברגע שהדבר יוודא להם.

ובאמת לקראת סוף העבודה הנתבעים התחילו לבקש מחירונים מהתובעים, ולעשות בירורים אצל בעלי מקצוע בכדי לברר מה שווי העבודה. במעשים אלו גילו דעתם שאינם מוחלים על הפער, ולכן אין לראות בשתיקה שלהם במשך כשבוע כהסכמה למחיר שביקשו התובעים.

יש עוד ספק אם יש כאן אונאה הואיל ועבודת הנערים היה במחובר היינו לצבוע בית,ואין אונאה בקרקעות ואע"פ שהצבע הוא מטלטל, הואיל ועובדים על הבית שהוא מחובר (אע"פ שיש להסתפק גם בזה) דינו כשוכר קבלן לזרוע שדה שהגמרא ב"מ נו, ב והשו''ע רכז,לד מסתפקים אם דינם כקרקע או כמטלטלין. בכל זאת הממע"ה ולכן הנתבעים יכולים לטעון לאונאה. עוד יש לומר, שכאן הויכוח הוא על גובה שכר העבודה, וחל כאן הכלל כי בקבלנות יש אונאה.

7. סיכום

הנתבעים אינם אחראים להתחייבויות שעשה השליח בשמם.

אף אם היו אחראים, נראה שבמקרה שלנו היו הנתבעים רשאים לטעון לאונאה מספק, שכן דבר ברור הוא שהשווי שוק של צביעת דירת 4 חדרים ע"י נערים שאינם צבעים מקצועיים (מבלי להכנס לשאלה האם היו פגמים מהותיים ברמת העבודה או לא) איננו מתקרב לסכום אותו דורשים התובעים.

במקרה שלנו התובעים זכאים לשווי העבודה שלהם לפי השער הנמוך. ודעת אחד הדיינים, למחיר הגבוה בטווח המחירים בשוק. החישוב שעשו הנתבעים עונה על קריטריון זה.

למרות האמור מכיוון שהנתבעים הודיעו לתובעים שהם מסכימים לשלם סכום של 2700 ₪ עבור העבודה, נראה שאין בכוחם עוד לחזור בהם מהודאה זו.

לגבי שאלת התרעומת, נראה שלפי השו"ע, מכיוון שסוף סוף התובעים קיבלו סכום שמשקף את שווי העבודה שלהם (אם כי מדובר בסכום שהוא רחוק מאוד ממה שקיוו וציפו לקבל) הרי שאין להם כלפי הנתבעים תרעומת. בנוסף במקרה שלנו יתכן והתובעים הם שהציעו את המחיר הגבוה וממילא הטעו את עצמם, וגם אם השליח הציע את התעריף הגבוה הואיל והיה ברור שעשה כן על דעתו וההצעה צריכה אישור של הנתבעים – אין תרעומת, אמנם כלפי השליח עצמו, עליו סמכו שהוא קיבל הסכמה של הנתבעים, יש להם תרעומת, שכן יכלו לעבוד בקטיף בשכר גבוה יותר כאמור.

אולם מכיוון שהוא לא עמד לפנינו לדין (למרות בקשת התובעים) יתכן ואין בסמכות ב"ד לפסוק שיש כלפיו תרעומת שלא בפניו. אמנם הבאנו גם סברה האומרת כי על הנתבעים ל''ספוג'' את התרעומת על השליח, ואם יש תרעומת מן הראוי לפייס בממון, ולכן מכח סמכותו ב"ד החליט להוסיף לפנים משורת הדין סכום קטן של 65 ש"ח כפיצוי על מה שהדין מחייב.

לבסוף נציין שכיוון שהיה סיכום בין התובעים לשליח לחלוקה לא שיוויונית של העבודה (2000/4500), הרי שלפי חישוב שווי עבודה של 2700 ₪, על התובעים  לקבל 1870 ש"ח  ולא 1600 ₪ (הפרש של 270 ₪).

פסק הדין

על הנתבעים לשלם סכום של 200 ₪ לכל אחד מהתובעים (135 ₪ עבור העבודה ועוד 65 פיצוי על התרעומת). הכסף יועבר תוך 30 יום מיום מתן הפסק. 

הרב תנחום גולד                              הרב איתמר ורהפטיג                            הרב ברוך פז