תביעת החזר תשלום למעון על ימי בידוד מחמת מגפת הקורונה

הופיעו הצדדים בפני ביה"ד, ה"ה ו. וה"ה ג. בשם ההורים התובעים, וה"ה כ. בשם המעון, והציגו את טענותיהם בצירוף מסמכים והתכתבויות בין הצדדים, ובין ההורים. לאחר הדיון נשלחו לבית הדין סיכומים וצורפו התכתבויות נוספות.

עילת התביעה:

עיקר הנידון נסוב סביב הימים בהם לא היתה פעילות במעון עקב השלכות מגפת הקורונה אשר נשתלחה בשנה האחרונה, ובעקבותיה נסגר המעון כמה פעמים. אך בעוד שעל תקופת הסגר הראשון בחדשי מרץ-אפריל הגיעו הצדדים בעבר לפשרה על פי המתוה אשר סיכמו המעונות עם אגף המעונות במשרד התמ"ת, כי יגבו מההורים תשלום אך ורק על ימי חופשת הפסח והעצמאות אשר בהם לא היו אמורים בלאו הכי לעבוד, ועל שאר הימים לא ישלמו ההורים והמעון פוצה ע"י התמ"ת, זאת עד לסוף חודש אפריל, בעוד על חודש מאי שילמו ההורים מתחילתו למרות שהמעון התחיל לפעול רק באמצע החודש. הרי שאחר כך היו ימים נוספים בהם נסגר המעון עקב כך שנתגלו במעון מקרים מאומתים של הידבקות בנגיף הקורונה, ועליהם נסוב הויכוח מי ישא בעלות הימים האלו בהם לא פעל המעון.

תביעתם העיקרית של התובעים היא על הימים בין ה-03/07/20 ל-16/07/20 אשר בהם כל המעון לא פעל למשך 14 יום, ואף על פי כן נגבה התשלום מההורים כרגיל (למעט כיתה אחת בה לא היו חולים והילדים לא היו מחויבים בבידוד, ואף על פי כן נסגרה הכיתה מחוסר גננות, ולהם הוחזר התשלום על ימים אלו).

ה"ה ג. תובע החזר נוסף על עוד 12 ימי בידוד אשר היו בכיתת בנו, עקב מקרה של ילד מאומת שנתגלה בקבוצה.

טענות התובעים:

לטענת התובעים על ימים אלו בהם בפועל לא ניתן להם שירות והמעון לא פעל אינם צריכים לשלם. ובפרט כאשר בתחילה סיבת סגירת המעון היתה עקב חובת הבידוד שחלה על הצוות אשר שהו לצד החולה שהתגלתה, ולא על הילדים הנמצאים בכיתות אחרות, כך שבתחילה המעון הוא שהיה מנוע מלפעול, ואילו הילדים ברובם יכלו להגיע ולקבל את השירות, ורק אח"כ נוספה חובת הבידוד גם על הילדים עם הגילוי שאכן גננות נוספות נדבקו.

בנוסף, לטענת התובעים סיבת התפרצות הקורונה בין גננות המעון, היתה בעקבות רשלנות הנהלת המעון בהקפדה על כללי הזהירות אשר נדרשו בתקופה זו, הן בתחומי המעון אשר לא הוקפד בהם על עטיית מסיכות על ידי הצוות, ובעיקר באירוע אשר אורגן על ידי המעון לכל הצוות, שלושה ימים לפני גילוי החולה הראשונה בין הגננות, באירוע זה לא נשמרו הוראות הקורונה בכלל, לא בעטיית מסכות ולא בשמירת מרחקים, וכנראה באירוע זה נדבקו הגננות זו מזו, וזו הסיבה לסגירת המעון.

לטענת התובעים יש לקחת בחשבון גם את העובדה שלטענתם בימים אלו נחסכו למעון רוב ההוצאות, כאשר שכרם של הגננות שולם בימים אלו על חשבון ימי המחלה הצבורים להם, והוצאות רבות כמו אוכל וחשמל נחסכו לגמרי.

יודגש כי תביעת ימי הבידוד השניים הנתבעים רק ע"י ה"ה ג. נגרמו עקב ילד חולה אשר נתגלה בכיתה, ואינה נוגעת לטענת הרשלנות או בידוד הגננות, אלא הטענה היא רק שכיוון שבפועל לא ניתן שרות, שלא באשמת התובע, אינו חייב בתשלום עבור ימים אלו.

תביעות נוספות:

מלבד השבת התשלום על ימים אלו, דורשים התובעים גם השבת חלק מדמי השכלול המשולמים על ידי ההורים, כספים אלו מיועדים להעשרה ופעילויות נוספות במשך כל השנה, ומכיוון שבשנה זו במשך תקופות ארוכות (בין חודשיים לשלושה) לא פעל המעון, הרי על המעון להשיב להם את החלק היחסי אשר יועד לימים אלו.

כמו כן טוענים התובעים כי מכיוון שהמעון לא פעל השנה במשך תקופות ארוכות, הרי על המעון להשיב להם את החלק היחסי מהתשלום עבור חופשת סוף השנה, לפי מספר הימים בהם לא פעל המעון בשנה זו.

טענות הנתבעים:

טענת הנתבעים היא כי אין עליהם להשיב מאומה מכל הסכומים הנתבעים.

לטענתם התשלום למעון נקבע תמיד על ידי משרד התמ"ת, אשר קובע את גובה התשלום למעון, ומממן את חלק מהתשלום לכל ילד לפי זכויותיו והשאר משולם על ידי ההורים, ולכן על ימי הסגר הסכימו להשיב חלק מהתשלום בעקבות פשרה, ובעקבות כך שגם התמ"ת לא החשיב ימים אלו כימי פעילות ולא שילם את חלקו על תקופת הסגר, בעוד על ימי הבידוד התמ"ת משלם את חלקו במלואו, ועל כן גם על ההורים לשלם את חלקם, כפי שעל תחילת חודש מאי שילם התמ"ת סכום מלא למרות שהמעון נפתח רק עשרה ימים לאחר מכן, ובעקבות כך גם ההורים שילמו על ימים אלו.

לטענתם לכיתה אחת אשר הילדים בה לא היו מחויבים בבידוד, ונסגרה רק עקב הקושי של המעון למצוא להם גננות, אכן החזירו את התשלום, אבל שאר הכיתות - אשר בהם שוהים ילדי התובעים - נסגרו גם עקב כך שהילדים בכיתות נחשפו לגננות החולות, וגם הילדים היו מחויבים בבידוד, ולכן גם אם היה המעון מקיים את חובתו ומביא גננות מחליפות לכיתות אלו, לא היו הילדים יכולים לבא למעון, ולכן מניעת הפעילות במעון באה מצד הילדים ולא מצד המעון.

לטענתם המעון גם לא חסך כמעט כלום, הגננות ממשיכות בפועל לקבל את שכרם מהמעון, והחסכון באוכל וחשמל הוא מזערי לכל ילד, ולעומתו ההוצאות הנוספות על נקיון חיטוי ותוספת כח אדם בתקופה זו, עולה על כך בהרבה.

עוד טענו הנתבעים כי בהסכם עליו חתמו כל ההורים בתחילת השנה נכתב במפורש כי התשלום למעון יהיה גם במקרה בו לא יגיע הילד בפועל למעון ואף אם הדבר יהיה באונס גמור דלא שכיח, ועל כן היו התובעים מחוייבים בתשלום על ימי הבידוד גם מכח ההסכם עליו חתמו.

טענת הרשלנות מוכחשת על ידי התובעים מכל וכל, על פי הנחיית חוזר מנכ"ל בזמן הפעילות במעון לא נדרשות הגננות לעטות מסכות, והפעילות המדוברת שנעשתה על ידי המעון לנשות הצוות בכדי לפצותם על המאמץ המיוחד הנדרש מהם בעבודה בתקופה מורכבת זו, נעשתה בחלקה במקום פתוח לגמרי, ובחלקה במקום גדול ומאוורר היטב, ולא היתה בה רשלנות מצידם כלל.

מלבד זאת לטענתם גם הרשויות אישרו כי לפי סמיכות האירוע לתאריכי גילוי הגננות החולות, לא מסתבר שההדבקה ביניהם היתה באירוע הזה, אלא במהלך עבודתם השוטפת במעון.

באשר לדמי השכלול טוענים הנתבעים כי התשלום הוא שנתי, ולא מיועד לימים מסוימים, והגננות משתמשות בו לצורך העשרת הילדים בהתאם לסכום הנמצא בקופה זו, כך שלקראת סוף השנה אכן הוצא כל הסכום, ובין השאר נקנו לילדים מתנות יקרות לסיום השנה (דבר שאושר על ידי התובעים).

בענין התשלום על ימי החופש, לטענת הנתבעים התשלום על החופש משולם תמיד על ידי כל ההורים בשוה, ואף מי שנכנס למעון באמצע השנה משלם תשלום מלא, כשם שגם התמ"ת משלם ומסבסד אותו גם על ימים אלו באופן מלא, כך שאין מקום לתביעה זו כלל.

תביעה נגדית:

הנתבעים טוענים כי התובעים הסיתו נגד המעון את כלל הורים, בקשו מהם לבטל צ'קים, ואף הפיצו בהתכתבויות לכלל הורי המעון עובדות שאינם נכונות, והוציאו רעה את דיבת המעון, דבר אשר גרם נזק לשמו הטוב, ואף הביא נזק ממשי בכך שישנם אנשים שבעקבות כך נמנעו מלרשום את ילדיהם לשנת הלימודים הבאה (תשפ"א). לטענתם אפשר לברר ולהביא תצהירים של הורים אשר יעידו שזו הסיבה שנמנעו מלרשום את ילדיהם, והם דורשים פיצוי על מניעת הכנסה זו שנגרמה על ידי התובעים.

תשובת התובעים:

לטענתם הדברים לא נשלחו לכלל ההורים, אלא רק לאותם הורים שהתאגדו ובקשו לדון יחד מול הנהלת המעון על החזרת התשלומים, ולכן הוצע להם לבטל את הצ'קים אשר לטענתם נגבים שלא בצדק, העובדות נכתבו להורים לאחר שהנהלת המעון לא הגיבה למכתבם בענין, כך שיכלו להניח מאי הכחשת העובדות שאכן הם נכונות.

באשר למניעת רישום ילדים לשנת הלימודים הבאה, אכן ישנו מעון נוסף קרוב אשר לאורך כל משברי השנה התנהל בהתחשבות ובהגינות, ובא לקראת ההורים, כך שסביר שאכן הורים יעדיפו לשלוח אליו, ולא למעון זה אשר סירב להתחשב או אפילו לנהל עימם מו"מ, ואף לא השיב להם כלל תשובות ענייניות.

דיון והכרעה:

טענת הרשלנות:

בבואנו להכריע בנידון זה, תחילה עלינו להכריע ממה נבעו ימי הבידוד והשבתת הפעילות במעון, והנה טענת הרשלנות לא הוכחה כלל על ידי התובעים, כפי שמפורש בהוראות חוזר המנכ"ל אכן אין חובה על הצוות לעטות מסכות בזמן העבודה עם הילדים, והדבר כנראה אף אינו רצוי מבחינת הקשר והחום הנצרך לילדים. באשר לאירוע בו השתתפו הגננות, גם ביחס אליו לא הוכח כי היה בו רשלנות משמעותית, המעון ניסה לשמור שם על ההוראות כפי הניתן, במקום פתוח ומרווח, וגם אם כפי הנטען לא עטו בו מסכות, לא ברור שזה היה בהוראת המעון, וגם לא ברור כלל התועלת שיכלה להיות מהקפדה על מסכות בשעות אלו, אחרי שבמשך כל שעות העבודה הגננות שוהות יחד בלי מסכות. מעבר לצורך נציין כי כנ"ל לא ברור כלל שאכן הדבקת הצוות ארעה באירוע זה ולא בזמן עבודתם הקבועה יחד.

מעבר והחלפת גננות בין כיתות, גם אם אינו רצוי כל כך והומלץ למעונות להמנע מכך כפי האפשר, מכל מקום לפעמים יש בו צורך והוא דבר מקובל ומוכרח, במיוחד בתקופה זו שבה היה מחסור בגננות לפעמים, ולא תמיד ניתן לפתור את המחסור מתוך הצוות הקיים בלי להעביר גננות בין כיתות.

העולה מכל זה הוא כי אין יסוד כלל להניח כי השבתת המעון ארעה עקב רשלנות ההנהלה, והדבר נחשב כאונס גמור.

דין אונס:

אלא שמדינא פועל או קבלן או כל נותן שירות שלא עבד או לא סיפק את אשר הוא מחוייב, אינו זכאי לתשלום גם אם הדבר אירע באונס גמור, כמבואר בסי' של"ד (סעיף א') כי בין אם האונס אירע לפועל שלא יכל לעבוד, ובין אם האונס קרה בשדה שעובדים בה, בכל מקרה מפסיד הפועל, ולכן גם מלמד שלא יכל ללמד משום שחלה התלמיד, מפסיד המלמד את שכרו כמבואר שם (סעיף ד'). ועל כן אף אם השבתת המעון אירעה באונס גמור ולא ברשלנות, עדיין כיון שבפועל המעון לא פעל, פטורים ההורים מתשלום על ימים אלו.

דין מכת מדינה:

והנה נחלקו הפוסקים בחו"מ סי' שכ"א ס"א בדין מכת מדינה בפועל, כאשר האירוע שקרה ומנע את הפעולה אינו אונס פרטי, אלא מכת מדינה, האם בעה"ב חייב לשלם לפועל למרות שלא עבד בפועל, וכבר האריכו לדון בהם רבות בפסקים הנוגעים למכת המדינה שארעה בהאי שתא במגפת הקורונה, ונציין את הדברים בקצרה.

במשנה (ב"מ ק"ה ע"ב) מבואר שהשוכר שדה ואירע בה מכת מדינה שמנעה מהשוכר לגדל בשדה ולהרוויח, הרי הוא מנכה למשכיר משכירותו, אך לעומת זאת מצינו במרדכי (ב"מ סי' שמ"ג) שהביא תשובת מהר"ם שאם גזר המושל על המלמדים שלא ילמדו, הוי מכת מדינה וכל ההפסד על בעל הבית. וכבר תמה בהגה"א (ב"מ פ"ו ס"ו) מאי שנא מדין המשנה שאדרבה במכת מדינה מפסיד המשכיר, וה"נ יפסיד הפועל.

אך כדברי המרדכי פסק במהר"ם פדואה (סי' פ"ו), הביאו הרמ"א בדרכי משה סי' שכ"א, וחילק שם בין שכירות קרקע שבה מנכים מהתשלום במכת מדינה, לשכירות פועל שמקבל את כל שכרו, עי"ש. כך פסקו גם הט"ז שם והש"ך (בסי' שכ"א סק"א ושל"ד סק"ג).

אבל בביאור הגר"א (סי' שכ"א סק"ז) תמה מאוד על שיטה זו, וסיים "דבריו תמוהין ומרפסן איגרא יציבא בארעא כו' מאן דאית לי תורי כו'", וכן תמה הנתיה"מ (שם סק"א ובסי' של"ד סק"א), ונקט שאין כוונת הרמ"א לפסוק להלכה כשיטת המרדכי בזה, ושגם המרדכי לא אמר אלא במלמד ולא בשאר פועלים עי"ש, ובמה שהביא הפת"ש מהחת"ס בזה.

שיטה אמצעית בזה מצינו בסמ"ע (סי' שכ"א סק"ו) שפירש בכוונת המרדכי, שהשוכר פועל וארעה מכת מדינה, משלם לפועל חצי משכרו. ורבים הורו למעשה לנהוג כסמ"ע ולשלם חצי מהשכר, לא מדינא, אלא כפשרה, וכפי שכתב החתם סופר בספר הזכרונות (עמ' נ"א) שכך הנהיג למעשה בשנת תקס"ט כאשר היתה שם מלחמה ומכת מדינה, וז"ל: "ואני בעניי אמרתי דין תורה לא ידעתי, ואני משלם לשכירים שלי שכרם משלם בלי ניכוי פרוטה, ואתם תבצעו הדין ע"ד הפשר לשלם החצי ויפסיד המלמד החצי" עי"ש שהאריך במחלוקת הפוסקים, ולמעשה המליץ לפשר, ובדרך זו הלכו רבים מפוסקי הזמן לפשר על כמחצית מן התשלום או קרוב לכך, וכפי שהאריך אב ביה"ד שליט"א בתשובותיו בעניינים אלו.

אמנם למעשה בנידון דנן, לא ברור שנחשב כמכת מדינה, כאשר לא מדובר על ימי הסגר בהם נסגרו בהוראת הרשויות כל המעונות, אלא על מקרה פרטי של מחלת ילד או גננת במעון, ובעטיו נסגר רק מעון זה, ובפעם השניה רק כיתה אחת, ועל כן לא ברור אם הדבר עומד בתנאים המבוארים בסוגיא שם (ב"מ ק"ה ע"ב - ק"ו ע"א) ובשו"ע (סי' שכ"ב ס"א) שבכדי שתחשב כמכת מדינה צריך שהמכה תפגע ברוב שדות אותה העיר.

עוד נראה כי גם רבים מהפוסקים המחייבים לשלם לפועל במקרה של מכת מדינה, יודו כי בנידון דידן אין מקום לחייב, זאת משום שכבר הבאנו לעיל שעיקר דינו של המרדכי ומהר"ם פדואה לחייב כל שכרו של פועל אשר לא עבד במכת מדינה צ"ב, ותמהו עליו האחרונים מאי שנא מהדין המפורש במשנה דאדרבה מכת מדינה היא סיבה לנכות ולהוריד משכירות קרקע, ומטעם זה דחקו הנתיה"מ והחת"ס שאכן דין זה נאמר רק במלמד ולא בשאר פועלים, ובערוה"ש דחק דמיירי כאשר המלמד נשאר בעיר ורק התלמידים ברחו, ואף שבדרכי משה מבואר לא כך, וכנראה כך פסקו הט"ז והש"ך, מ"מ כתב הדרכי משה ליישב דשאני שכירות מטלטלים ופועלים שנחשבים כמוחזקים ברשות בעה"ב השוכר אותם, משכירות קרקע אשר בחזקת בעליה עומדת. ומעתה מסתבר מאוד שדין זה שייך רק בפועל אשר נשכר בעצמו לעבוד אצל בעה"ב ועבורו, אבל במקרים כגון המעון, בו הגננות אינן שכורות להורים אלא למעון, ובעלי המעון אשר קיבלו תשלום מההורים אינם עובדים בעצמם אצלם, אלא מתחייבים להעמיד להם עבודה ושירות על ידי אחרים, אי אפשר להחשיבם כמוחזקים תחת יד בעה"ב, ונראה שגם לשיטה זו דינה של שכירות זו כשכירות קרקע, אשר במכת מדינה מנכים מהתשלום, ולא משלמים על מה שלא התקבל בפועל.

ומכיון שבלא"ה כל דין זה של החיוב לשלם לפועלים במכת מדינה מחודש מאוד ושנוי במחלוקת הפוסקים כנ"ל, כאשר הנתיה"מ והגר"א שהם בתראי נקטו לפטור מכל תשלום גם במכת מדינה כמו בכל אונס, על כן נראה שאין מקום לחייב כאן תשלום על זמן הבידוד מטעם זה.

יש להוסיף, כי גם מה שהבאנו בשם החת"ס ועוד כי ראוי לפשר ולשלם תשלום חלקי על השבתת הפעילות בימי סגר הקורונה, הוא בעיקר משום פשרה ועקב ההפסד הגדול שהיה לשני הצדדים, ועל כן במקרה שלפנינו לא ברור אם יש הצדקה לכך כלל, מאחר וצודקים התובעים בטענתם כי מכיון ששכרם של הצוות שולם בימים אלו על חשבון צבירת ימי המחלה שלהם, אשר לולי זה היו נצברים ומשולמים להם בעתיד מעבר לשכרם הרגיל, נמצא שהמעון הרויח מהשבתתו ונמנע מחלק גדול מן ההוצאה השוטפת, בעוד המדינה המשיכה בהשתתפותה בתשלום למעון על ימים אלו, ולכן כאן אין הצדקה לפשר בזה על חשבון ההורים שנאלצו לשמור בעצמם על ילדיהם בימים אלו.

ואין מקום לומר שמכיון שהכסף כבר שולם ישתנה הדין, כדמצינו בכמה מקרים בדיני אונס בשכירות שאם הקדים לו את שכרו מראש משתנה הדין, מתרי טעמי.

א' מפני שכאשר הניכוי הוא בגלל מכת מדינה הדין הוא שצריך להשיב אע"פ שהקדים שכרו, כמבואר ברמ"א (שי"ב סי"ז, ועי' סמ"ע קצוה"ח ובהגר"א בביאור דבריו) ובנתיה"מ (שם סקי"ג), וכך הביא הקצוה"ח (שכ"ב סק"א) מתשובת מהר"ם (פראג סי' שפ"ח), ומקור דברי הרמ"א בתשו"מ (משפטים סי' כ"ז) ושם למד כן מדברי הגמ' (ב"מ ק"ה ע"ב) שהמקבל שדה מחבירו ואכלה חגב אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכרו, וקפסיק ותני בין הקדים לו חכרו בין לא הקדים (ואמנם עי' מחנ"א שכירות סי' ז' ומהרש"ם ח"ב סי' קצ"ט, ואכמ"ל).

ועוד שכבר כתב הנתיה"מ (סי' שי"ב סקי"ג) שדין הקדמת שכר לא נאמר אלא כאשר כך דרש המשכיר מראש עבור השכירות, כמו מקדמה שדורשים בשעת ההסכם, או כאשר ההסכם הוא שמשלמים עבור כל החודש מראש. אבל מה ששילם השוכר במקרה סכום שלא היה חייב לשלמו מראש, אין הדין משתנה בכך, ועל אחת כמה וכמה כאשר הכסף לא שולם מראש אלא שאח"כ גבו את הכסף קודם שבאו לדון.

וכן הפקדת צ'קים מראש עבור כל השנה, אינה נחשבת הקדמת שכר, כיון שבהפקדת הצ'קים עדיין לא משלמים בפועל עד שיגיע אותו חודש והצ'ק יגבה, והצ'ק המופקד מראש אינו תשלום בעת מסירתו, אלא הוא רק ביטחון לתשלום כשיגיע הזמן.

על כן לאור האמור אין לדון בנידון דידן מתורת הקדמת שכר, אלא רק כתפיסה ומוחזקות בעלמא, שאינה מועילה כאשר אין כאן ספיקא דדינא.

ההסכם, ואונס דלא שכיח:

אמנם טען הנתבע כי במקרה זה חייבים ההורים לשלם בכל מצב, מכיון שבהסכם אשר הוגש לבית הדין, ועליו חתמו ההורים בתחילת השנה, נכתב במפורש (סעיף 4,ח): "שכר הלימוד ישולם למעון גם במקרה העדר הילד מכל סיבה שהיא אפילו בגלל אונס גמור דלא שכיח", ונמצא כי מכוחו של ההסכם ההורים מחויבים לשלם גם אם לא התקימה פעילות באונס.

ואף שמבואר בשו"ע (סי' רכ"ה ס"ג) שאפילו כאשר מתנים בהסכם במפורש שהוא מחייב גם בכל מקרה של אונס, עדיין אין הדבר כולל אונס דלא שכיח, משום שלא עלה על דעתם אונס זה בשעה שהתנו, וסיים שם השו"ע בהעתקת לשונו של הרמב"ם: "והוא הדין לכל תנאי ממון, שאומדים דעת המתנה, ואין כוללין באותו תנאי אלא דברים הידועים שבגללן היה התנאי, והם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה", ובב"י שם הוסיף עוד בשם תשובת הרשב"א שאפילו אם קיבל עליו "כל אונסים שבעולם" הכוונה רק לכל סוגי ואופני האונסים, אבל רק לדברים שכיחים ומצויים, ולא לאונס שאינו שכיח.

והנה בבאר היטב (שם סק"ז) הביא כי נחלקו הפוסקים האם מדובר דווקא באונס שאינו מצוי כלל, או אפילו באונס "דשכיח ולא שכיח" שאינו מצוי בדרך כלל, וי"א שאפילו אונס כזה לא נכלל בתנאי שהתנו על כל אונסים. אבל על כל פנים בנידון דנן שנתחדש באמצע השנה מצב חדש, אשר לא שערום אבותינו מעולם, ודאי שכאשר חתמו על ההסכם, לא חשבו על מגפה כגון זו ועל השלכותיה הקשות, ואם כן לכאורה לא היו חייבים בתשלום למרות הכתוב בהסכם.

אך יעוי' בחידושי רע"א שם שהביא בשם תשובת ב"י (דיני קדושין סי' ג') "דאם קיבל עליו שלא יטעון שום טענת אונס בעולם, כל אונס בכלל", וכעי"ז מובא בבאר היטב שם מכנסת הגדולה בשם מהר"ם אלשקר (סי' ל"ב), וכתב הכנה"ג שאין זה סותר לתשובת הרשב"א הנ"ל, ואין כאן מחלוקת, אלא שהלשון "כל אונס שבעולם" יכולה להתפרש "כל" מבחינת סוגי האונס, ולא על שכיחותו של האונס, ועדיין לא כיוונן אלא לדברים מצויים, אבל אם אכן ישנה לשון מפורשת שכוללת באמת גם אונס דלא שכיח, ודאי שלכו"ע מועיל התנאי, וכל תנאי שבממון קיים.

ומעתה אחרי שבהסכם שלפנינו נכתב במפורש שההורים מתחיבים לשלם גם במקרה של "אונס דלא שכיח", ודאי שההסכם מחייב גם כאשר קרה דבר שאינו שכיח כלל.

אך באמת מעיון  מדוקדק בנאמר בסעיף זה בהסכם, עולה שאין מקום לחייב מכוחו, שכך נאמר בו:

"שכר הלימוד ישולם למעון גם במקרה העדר הילד מכל סיבה שהיא אפילו בגלל אונס גמור דלא שכיח"

הרי שהמדובר בסעיף זה הוא על אונס שקרה אצל הילד, אשר לא הגיע למעון לקבל שירות באונס, בעוד המעון מצידו עומד מוכן לתת את השירות המחוייב, ובכהאי גוונא התחיבו ההורים לשלם את התשלום במלואו למרות שבפועל לא סופק השירות, אבל במקרה כזה שהמעון הוא שנסגר ולא התקיימה בו פעילות כלל, על כך לא דובר בהסכם, ואף שהדבר נעשה באונס גמור, מכל מקום על מקרה כזה לא התחייבו, והדרינן לדינא שאין חיוב על ההורים במקרה כזה.

ועל אף שבפועל חויבו גם הילדים בבידוד ולא יכלו לבא למעון, מכל מקום הרי גם הגננות כולם הושבתו ובודדו, ונמצא שהמעון לא היה פעיל, ולא נכלל בסעיף האמור, וביותר כאשר תחילת סגירת כל הכיתות היו עקב גילוי גננת מאומתת אחת וחיוב כל הגננות בבידוד, בעוד רובם של הילדים עדיין לא חויבו בו, עד למציאת גננות חולות נוספות בימים הבאים, והרי אף בכיתה אשר בפועל לא חויבה בבידוד, לא התקיימה פעילות עקב הקושי של המעון למצוא צוות חדש מבחוץ, כך שברור שעכ"פ גם המעון מצידו לא עמד הכן לתת את השירות עליו התחייב, ועל כן לא נכלל מקרה זה בסעיף המדובר, המחייב רק במקרה של אי הופעת ילד למעון באונס, כאשר המעון מצידו מוכן ומתפקד.

יש לציין עוד כי בסופו של החוזה ישנו סעיף נוסף (7,ו) בו נכתב:

"אנו מודעים ומסכימים שהמעון יהיה סגור בעת הכרזה על 'מצב מיוחד בעורף, ו/או 'שעת מתקפה' כהגדרתם בחוק ההתגוננות האזרחית התשי"א (להלן חוק הג"א) ככל שיידרש ע"י הגורמים המוסמכים לכך בחוק הג"א בלי לבקש כל החזר כספי או אחר על סגירת המוסד בימים אלו".

הרי שסעיף זה עוסק במקרה שיש בו דמיון למה שקרה בפועל, וקובע כי גם אם המעון כולו ייסגר בגלל הוראות הג"א או מתקפה וכדומה, לא יינתן להורים החזר על זמן זה בו ייסגר המעון. והנה יושב בשמים ישחק, והצדדים לא ידעו ש'מתקפה' יכולה לבא גם מסין ולא רק מעזה, וההוראות יבואו ממשרד הבריאות במקום מהג"א, והיה מקום לדמות את המקרים ולחייב את ההורים בתשלום מכח סעיף זה.

אך מכיון שכפי שהוכרע לעיל, מעיקר הדין ההורים פטורים במקרה כזה, ובכדי לחייב צריך התחייבות מפורשת, לא יועיל סעיף כזה שדיבר במפורש על מקרה ספציפי מאוד, לחייב במקרים אחרים אף אם יש ביניהם דמיון מסוים. מאחר ובאמת אין הכרח ללמוד זה מזה, ומסברא יש הגיון לחלק ביניהם, שההסכם חייב רק כאשר הילד הוא שלא בא והמעון פועל, או אפילו כאשר המעון לא פועל, אבל הוצאותיו ממשיכות כרגיל, ויש לו הפסד גמור בזה שאינו פועל, ולא במקרה המיוחד אשר לפנינו שהמדינה אפשרה (באותה נקודת זמן, דבר אשר התבטל בהמשך) לשלם לעובדות על ימי הבידוד מתוך ועל חשבון צבירת ימי המחלה שלהם, ולא על חשבון המעסיק, כך שבמקרה כזה באמת אין הגיון לחייב את ההורים בתשלום, כל זמן שאין הדבר מפורש בחוזה.

אמנם לענין תביעתו הנוספת של ה"ה ג. על הימים בהם רק הכיתה של ילדו היתה בבידוד, עקב גילוי ילד חולה, הרי כאן המעון יכל לפעול, ואף אם חסרה גם גננת ניתן היה לפתור את הדבר, נמצא שכאן המעון מצידו היה קיים, אלא שהילדים לא יכלו לבא, ועל מקרה זה יחול ההסכם הקובע כי בכל מקרה ישלמו ההורים מחיר מלא, גם אם הילד לא יכל לבא באונס גמור.

הוראות התמ"ת:

באופן כללי תשלומי ההורים למעון נקבעים על ידי משרד התמ"ת אשר תחתיו ובפיקוחו פועלים מעונות היום, וברור שעל דעת קביעותיו שולחים אליהם את הילדים, ועל כן אם היתה הוראה מפורשת בנושא, ברור כי כך היה הדין למעשה.

והנה אף אם היה סעיף בהסכם הנוגד את ההוראה ומחייב את ההורים, לא היה הדבר תלוי בשאלה הכללית בתוקף תנאים הנוגדים את החוק, משום שכאן ברור שכל מערכת המעונות נבנתה בכדי לתת את השירות שמציע משרד התמ"ת דרך המעונות המופעלים תחתיו, והוא קובע תמיד את המחיר והשתתפות ההורים וכל שאר כללי המעונות, ועל כן ברור שהכל נעשה מראש על דעת כן, וסעיפי ההסכם לא באו אלא לפתור שאלות אשר לא ייקבעו במפורש על ידי הרשויות, כפי שלכאורה קרה במקרה שלפנינו, וכפי שאמרו הצדדים בביה"ד כי בדרך כלל אין הפיקוח מתערב בפרטים כגון אלו בויכוחים על פרטי תשלומים וכדומה. 

כך גם עולה מההתכתבויות בין הצדדים שנעו סביב השאלה מי מהם צריך להביא הוראה מפורשת מהפיקוח, ומהו החיוב בסתמא כשאין הוראה, אבל הוסכם על כולם שם שאם תהיה הוראה יפעלו על פיה, וכך גם בדיון טענות הנתבעים נסמכו על ההוכחה מסבסודי התמ"ת מה להבנתו אמור להיות.

אלא שכפי שציינו הצדדים בדיון ובהתכתבויות המצורפות, לא נתקבלה הוראה רשמית מהפיקוח על המעונות בנושא זה

ובהודעת הדוא"ל (מיום 19 ביולי 2020) שנשלחה מהאחראי באגף המעונות נכתב בתשובה לשאלת המעון בענין תשלום ימי הבידוד:

"האגף אינו מנחה בסוגיית תשלומים שבין ההורים למפעילים"

הרי שבתקופה המדוברת כאן, העדיף האגף שלא להתערב בסוגיא זו [זאת לאחר שבתקופת הסגר הראשון הנחה האגף בתחילה שלא לגבות מההורים, ולאחר מו"מ ארוך הגיעו להסכם בין האגף המעונות וההורים, כי ההורים ישלמו רק על ימי החופשה, ולא על ימים שהיתה אמורה להיות פעילות במעון, כנ"ל]. ועל כן למעשה נשאר הדבר תלוי בעיקר הדין אשר הוכרע לעיל, כי אין על ההורים לשלם על הימים בהם לא פעל המעון.

יצוין כי לפי בירור בית הדין, יתכן שבקרוב כן תצא הוראה מפורשת מאגף המעונות שלא לגבות תשלום על ימי בידוד, ואז תהיה בכך סיבה נוספת להחזר תשלום ההורים על ימים אלו.

אם אכן כך יהיה, הרי תתקבל גם תביעתו הנוספת של ה"ה ג. גם על הימים בהם רק הכיתה של ילדו היתה בבידוד עקב גילוי ילד חולה, שעליה הסקנו לעיל כי ההורים היו חייבים בתשלום ימים אלו מכח ההסכם, אך אם אכן תהיה החלטה מהרשויות לפטור את ההורים מתשלום ימי הבידוד, הוראה זו תגבר על ההסכם כאמור, ותזכה גם אותם בהחזר על הימים הנתבעים.

דמי שכלול:

התביעה להחזר יחסי של דמי השכלול עבור התקופות במשך השנה בהם לא פעל המעון, נדחית. זאת משום שדמי השכלול לא משולמים עבור כל יום או חודש, אלא כתשלום חד שנתי, והוצאתו אינה בזמנים וצרכים קבועים מראש, אלא הגננות מוציאות מהקופה לפי שיקול דעתם ולפי הסכום שיש בקופה, ולכן גם אם יש מקום לביקורת על ההחלטה לנצל את כל הסכום ולהוציאו בסוף השנה, עדיין ההחלטה היא בתחום סמכותם, ומשהוצא הכסף לצרכי הילדים אין מקום לתבוע החזרים.

ימי החופש:

התביעה להחזר יחסי מתוך ימי החופש, לפי אורך התקופות בהם לא פעל המעון, נדחית אף היא. משום שאין מנהג או נוהל ברור במעונות לגבות עבור ימי חופשה לפי תקופת הלימודים (בניגוד לגנים הפרטיים בהם הדבר מקובל במקומות רבים), ואדרבה בדרך כלל המעון גובה את כל ימי החופש גם עבור מי שנכנס באמצע השנה, וגם התמ"ת משלם עבורו גם על ימים אלו, ולכן גם במקרה הזה אין התביעה להחזר מתקבלת.

התביעה הנגדית - נזקים למעון:

תביעת המעון נגד ההורים אשר לטענתו ארגנו נגדו "מסע השמצות" דינה להידחות אף היא. תביעה כזו ככלל קשה לחייב מדינא, והדבר תלוי בדיני גרמא וגרמי המסועפים, וקשה להוציא ממון מן המוחזק בטענות מעין אלה. אך לא נוכל לחרוש ולהתעלם מתופעה חמורה הפושה בחברתינו שכל מי שיש לו תרעומת על מוסד חינוכי מארגן הורים ומשתמש בכל הכלים כולל טכנולוגיה מודרנית לפגוע במוסד ובשמו הטוב. ומלבד הנזק הממוני הישיר והעקיף, יש בזה איסור לה"ר וכפיות טובה, וכבר הזהירו חז"ל שלא יריק אדם לתוך באר שממנו שתה.

לאור כל האמור קובע ביה"ד כדלהלן:

פסק דין

1. על הנתבעים להשיב לתובעים את התשלום שנגבה מהם על 14 ימי הבידוד.

2. לעת עתה לא יוחזר לה"ה ג. התשלום על 12 ימי הבידוד הנוספים, אלא אם תהיה הוראה כזו מהרשויות.

3. התביעה להחזר חלק מדמי השכלול והחופשה נדחית.

4. התביעה הנגדית על הנזקים שנגרמו למעון נדחית אף היא.

5. ככל שיתגלעו חילוקי דעות נוספים בנוגע לדרך ביצוע פס"ד זה והמסתעף, ישובו לביה"ד.

"והאמת והשלום אהבו"

באעה"ח ביום ט"ז טבת תשפ"א  (31-12-2020) 

 ( - ) הלל קצנלבוגן - דיין                     ( - ) אשר וייס - גאב"ד                 ( - ) חנוך העניך מנדלסון- דיין