נזק לרכב מתלמיד בית הספר

עיקרי העובדות: 

ביום 18/02/21 החנה התובע את רכבו בסמוך לשער כניסת הרכבים לת"ת בירושלים למשך כ-40 דקות, כאשר הגיע חזרה לרכבו הבחין כי הרכב נחבט ונשרט ככל הנראה ע"י גדמי עצים וענפים שפונו ממתחם הת"ת בעקבות השלג. למחרת חזר למקום עם שמאי שכתב דו"ח על פגיעות הרכב בסך 22,000 ש"ח, שם ראה תלמיד שלטענתו אישר כי הוא זה שפינה את העצים וזרק אותם מעל הגדר לכיוון הפחים שבסמוך לרכב, ומכחם נפגע רכבו. התובע פנה אל הנהלת הת"ת בכדי שיפצו אותו על הנזק, או יפעילו את הביטוח שלהם, הת"ת הפנה אותו אל עו"ד שאמר לו לתבוע את הביטוח העצמי שלו, ולדבריו נאמר לו שהת"ת יפצה אותו על העלויות שיגרמו לו מכך, התובע אכן תבע את הביטוח שלו, שילם השתתפות עצמית וספג גם את עליית פרמיית הביטוח עקב התביעה, ולדבריו בסה"כ הגיעו נזקיו למעל 8,500 ש"ח, אותם הוא תובע מהת"ת.

לדברי ב"כ הנתבעים, התלמיד לא אישר שזרק עצים מעל הגדר, ואדרבה לדבריו כפי שכתב בעבר בתצהיר, ואף העיד כן עכשיו בביה"ד הוציא את העצים עם חבריו דרך השער, עקף את רכב התובע מימין והניח אותם מאחריו, בעוד הנזקים שברכב הם בצד השני, ואינו יודע כיצד נפגע הרכב, אבל ודאי שזה לא קרה בעת הוצאת העצים, ושמא אח"כ שיחקו שם ילדים אחרים ברחוב וכדומה. בנוגע לטענת התובע כי נאמר לו על ידו שאם יפעיל את הבטוח שלו, הת"ת יכסה את כל הנזקים והעלויות שיהיו לכך, טען ב"כ הנתבעים כי לא הובטח על ידו דבר, אלא רק אמר לו כי בכל מקרה טובתו וחובתו למזער את הנזק כפי האפשר, ואם יתחייבו בנזק ישלמו לו.

בית הדין פנה אל השמאי שהיה נוכח בשעת המפגש בין התובע לתלמיד, אך השמאי טוען כי אינו זוכר מה בדיוק נאמר שם, ואין לו מידע על נסיבות האירוע המדויקות.

הצעת הפשרה:

עקב ההכחשה בין הגרסאות מה בדיוק נאמר בשעתו, ועקב כך שבכל מקרה יש כאן סבירות גבוהה שהרכב נפגע בדרך הוצאת העצים ע"י תלמיד זה או אחר, ומשיקולים נוספים, כאשר מאידך לא ניתן לחייב ממון בלא הוכחה בטוחה, אך לפי המבואר בחו"מ סי' ע"ה סכ"ג יתכן כי יש כאן חיוב שבועת היסת, אשר אף שאין נוהגים להשביע בפועל בזמה"ז, מ"מ כבר נפסק בשו"ע חו"מ סי' י"ב ס"ב כי כאשר יש חיוב שבועה ראוי לפשר ביניהם כדי ליפטר מעונש השבועה וכנהוג.

לאור כל הנ"ל הציע ביה"ד לצדדים להתפשר כאשר הת"ת יפצה את התובע ברוב הנזק, ומאידך התובע יתחשב בכך שהת"ת נוטל אחריות על נזקי התלמידים, ובכך שהנזק לא קרה במתכוין, ועל כן ישלמו לתובע סכום של 5,000 ש"ח, ובכך תבוא התביעה לסיומה. הצדדים הסכימו לפשרה זו, וקיבלו קנין על כך, ביה"ד נותן תוקף פסק דין להסכמות הצדדים ובעקבות כך מחליט כדלהלן:

החלטה:

הנתבעים ישלמו לתובע סך 5,000 ש"ח תוך שבעה ימים ממועד פסק הדין.

ביה"ד מעריך את הצדדים על ניהול הדיון בכבוד ובהבנה הדדית ועל הסכמתם לקיים רצון חז"ל שביארו הפסוק "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" - איזה משפט שיש בו שלום זו פשרה.

כתיבה וחתימה טובה

באעה"ח ביום כ"ג אלול תשפ"ב  (18-09-2022) 

 ( - ) שלמה אנגל - דיין                     ( - ) הלל קצנלבוגן - אב"ד                 ( - ) חנוך העניך מנדלסון- דיין

נימוקים מורחבים מצורפים:

נושא: תביעת מוסד על נזק שעשו תלמידים

חיוב המוסד בנזק זה / האם התלמיד עדין מחויב בנזק / כשרות עדות התלמיד / שמיעת עדות מעדים פסולים / נוסח אזהרת עד אחד / ברי ושמא / שבועת הסת בתיבה פרוצה /  האם צריך נסיבות שמוכיחות ממש / העולה מזה לנידון דנן / פשרה במקום שבועה

א. חיוב המוסד בנזק זה:

עיקר תביעת הנזק היא מהתלמיד ולא מהמוסד, אשר מדינא קשה לתבעו על נזקים כאלו, ואי"ז אפילו גרמא (שחייב עכ"פ בדיני שמים), בפרט כאשר התלמידים אשר נתבקשו לפנות את העצים הם גדולים, ומותר היה לסמוך עליהם שיעשו את מלאכתם בזהירות ולא יזיקו בדרך. ולכאורה המוסד שבא עם נכונות לשלם עבור הנזק במידה ויוכח, עושה זאת בהתנדבות.

ולמרות שב"כ המוסד פנה לביה"ד בבקשה לברר את התביעה בביה"ד, וכתב כי הת"ת מקבל עליו את אחריות לנזקי התלמידים, וכל הויכוח הינו סביב ההוכחות וגובה הנזק, לכאורה עדיין יכלו לחזור בהם בכל רגע נתון, כך שעלול היה להיות מצב בו ביה"ד מנהל דיון שלם בבירור העובדות והאשמה בנזק, ולבסוף יכל המוסד להתנער מהדיון, בעוד התלמיד לא נתבע כלל בביה"ד, וכל הדיון היה לשוא, לכן בתחילת הדיון בקשנו מהנתבע שבא בשם הת"ת לקבל קנין על כך שהוא נושא באחריות התשלום שיפסק על הנזק בכל מקרה.

אמנם קיימת עילה לתביעה נגד הת"ת בשלב ב', לאחר שהתובע רצה לתבוע את הביטוח של המוסד דבר אשר לכאורה מותר לו לעשות, מאחר וכאשר המוסד ביטח את עצמו [מסתמא על פי דרישת החוק] בביטוח לתביעות צד ג', קמה חובה מצד חברת הביטוח כלפי ניזוקים אפשריים, וזכותם המלאה לתבוע אותם, ועל כן אם ב"כ המוסד סיכם עם התובע שלא יתבע את הביטוח והת"ת ישא באחריות לנזק, בכך חלה חובה אמיתית למוסד כלפי הניזק, כדלהלן.

כאמור, ב"כ הנתבע מכחיש את טענת התובע להבטחה גמורה לשאת בהוצאותיו אם יפעיל את הביטוח שלו, אך גם לדבריו דובר על כך שהדו"ד יתנהל מול המוסד, ואם ישנה חבות נזיקית של מאן דהו מתלמידיו או מוריו המוסד הוא שישא בתשלום זה, ועל דעת כן הלך התובע והפעיל את הביטוח שלו במקום לתבוע את ביטוח המוסד, אלא שלדבריהם נאמר רק שאם ישנה חבות הם ישאו בה, ולא שישלמו בכל מקרה, אך עכ"פ התובע פעל מכח הצהרה זו, ועל כן אם יתברר שנעשה נזק ע"י תלמידי המוסד, המוסד חייב לשאת בנזק זה.

חובתם זו נובעת מתרי טעמי. הן מדין ערב כמבואר במקומות רבים שמי שהוציא או ויתר על ממון על פי הבטחת חברו שישא בנזק, חייב לשלם לו מדין ערב (עי' למשל בסי' קכ"ט ס"ג שאם המלוה החזיר את המשכון או השטר על סמך הבטחת הערב, נחשב כערב בשעת מתן מעות ומתחייב), וכאן הרי ויתר התובע על תביעת ביטוח המוסד שהייתה משתלמת לו יותר, ולא עוד אלא שגם הוציא ממון באופן חיובי, כאשר ע"י שתבע את הביטוח שלו, חוייב בהשתתפות עצמית, והסומך על חברו ומוציא על פיו, חייב לשלם לו את מלא ערבותו.

יתירה מכך, כיון שלמוסד יש הפסד בתביעת הביטוח שלהם (לדבריהם בדיון כ9,000 ש"ח), הרי כשנמנע מזכותו זו וויתר עליה לתועלת המוסד שביקש זאת, נמצא שנתן למוסד רווח ממון ממש (ואין חילוק בין הנאה חיובית למניעת נזק ומבריח ארי, אלא במהנה שלא מדעתו, אבל כשסיכמו תמורה על הברחת ארי חייב בכל גווני), ופשוט שעי"ז מתחייבים לשלם לו כפי שהבטיחו.

ב. האם התלמיד עדין מחויב בנזק:

אמנם לכאורה אין זה פוטר את התלמיד עצמו מעצם הנזק אם נעשה על ידו, כל זמן שלא פטרו התובע בפרוש, ואף אם העדיף בשלב ראשון לתבוע את המוסד, שלדעתו עליו לשאת באחריות חוקית או מוסרית לנזקי לתלמידיו, מכל מקום במידה ולא היה מפוצה על ידי המוסד, לכאורה יכל לחזור ולתבוע את התלמיד עצמו (אם כי יש לסייג את הדברים, כי יתכן שגם הוא לא יודע בודאות שתלמיד זה עצמו הוא שהזיק לו, אף שהוא בטוח שתלמיד זה באופן כללי עסק בהוצאת העצים, אך הדבר נעשה בסיוע חבריו, ויתכן שהנזק בפועל נעשה על ידם, ולא על ידו), להלן נראה כי יש הרבה נפ"מ בנקודה זו.

ג. כשרות עדות התלמיד:

כיון שמדינא אם היה נזק, התלמיד הוא שמחויב בו, וחיובו של המוסד הוא רק חיוב משני לשלם את מה שמחוייב התלמיד, נמצא שלכאורה התלמיד אינו כשר כאן לעדות.

ואמנם אם ההסכם עם המוסד היה שהתובע מוחל ופוטר את התלמיד לגמרי בתמורה להתחייבות המוסד במקומו, היה מקום לדון בדיני סילוק מנגיעה מתי מועיל ובדיני תחילתו בכשרות, בנוגע ובבע"ד ממש, האם יוכשר לעדות, או שכיון שהמוסד פטר אותו בזה שמשלם במקומו, נחשב כנוגע להעיד לטובתם, עי' בסי' ק"מ ס"ט שתי דעות בזה, ובשו"ע בסי' ל"ז סי"ב והש"ך והב"ח ונתיה"מ שם הכריעו להכשיר, אבל בביאור הגר"א נראה שנוטה לפסול עפ"י המבואר בסי' קכ"א ס"ט (ועי' מה שתי' בנתיה"מ קכ"א סקי"ד שרק כשצריך מיגו לא נחשב מיגו כשלא נעים לו ממי שפטרו משא"כ כשעכשיו אינו נוגע כלל דכשר).

אך למעשה אין נפ"מ כאן בנידון זה, אחרי שכמו שכתבנו לעיל בנידון דידן לא פטר התובע את התלמיד בפירוש, וא"כ עדיין מעיקר הדין הוא הנתבע והמחוייב בנזק זה, וודאי אינו כשר להעיד עליו.

[גם לולי הנגיעה הממונית שלו לנידון, היה מקום לדון תלמיד כנוגע ביחס למקום לימודיו, אך אפשר שאינו גרוע מאוהב שכשר להעיד, עי' בסי' ל"ג ס"א שאע"פ שאוהב ושונה פסולים לדון כי עלול לטעות בשיקול הדעת, מ"מ לעדות כשרים כי לא חשוד לשקר בעובדות בגלל אהבה או שנאה, ועי' בתומים סק"א שלכן משרתי הבית כשרים להעיד. אך בפת"ש סק"א כתב שאי אפשר למסור כללים בזה, אלא הדבר תלוי לפי ראות עיני הדיין, ועפ"י דברי הרמב"ם פט"ז מעדות ה"ד שהובאו בשו"ע בסי' ל"ז סכ"א, ש"דברים אלו תלויים בדעת הדיין ועוצם בינתו כו', ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה"]. 

ד. שמיעת עדות מעדים פסולים:

אף שלכאורה הוא פסול לשמש בנידון כעד, עדין ביה"ד יכול לשמוע אותו, כנהוג בדיונים רבים ששומעים גם עדים פסולים להתרשמות בעלמא, ופעמים רבות יש בכך גם תועלת ממשית, כאשר הצדדים צריכים להתיחס לעדויות הנשמעות, ועי"ז מתברר המקרה יותר, כמבואר בסי' כ"ח ס"ב שנחלקו הראשונים אם כשמחרימים בביהכ"נ על כל מי שיודע שיבא להעיד, האם גם הקרובים בכלל החרם ואפילו בע"ד עצמו חייב להעיד, או שבחרם מתכוונים רק לכשרים, ואמנם הרמ"א הכריע כדעת הפוטרים (והסמ"ע תמה על זה, עי"ש ובאבק"ר סי' קצ"ה), אך מ"מ למדנו מדברי המחייבם שיש תועלת בעדות קרובים ואפילו בעדות הבע"ד עצמו, כמו שהביא הסמ"ע שם בסקי"ז מדברי הגה' אשר"י (שבועות פ"ד ס"א הג' ראשונה) "דלב ב"ד מתנה כך כדי לחקור אחר האמת".

ועי' עוד בדברי הרמב"ם פכ"א מסנהדרין ה"י [שהובאו בשו"ע סי' י"ז ס"ח]:

"אפילו הביא עד אחד לא יאמר לו אין מקבלין עד אחד אלא יאמר לנטען הרי זה העיד עליך, הלואי שיודה ויאמר אמת העיד".

וק"ו שבנידון דידן בו כל טענות ב"כ המוסד מתבססות על מה ששמעו מהתלמיד, ודאי שיש תועלת בשמיעת גרסת התלמיד באופן ישיר.

מכיון שכן, אין צורך באזהרת העד המבוארת בסי' כ"ח, ואם לא יעיד לא יעבור ב"אם לא יגיד" כמבואר שם, אמנם בקצוה"ח סי' כ"ח סק"ג הביא שיש נוהגים להזהיר גם עד פסול ב"אם לא יגיד ונשא עוונו" כיון שנוקטים שאחר שקיבלוהו עליהם בעלי הדין הרי הוא כעד כשר, אך הקצוה"ח חלק (על פי דברי הר"ן שבועות טו: ברי"ף, בשם הירושלמי, והובא גם ברמב"ן רשב"א וריטב"א שם) שאפילו אם קיבלוהו עליהם אין לו דין עד, אלא שחייב להעיד משום השבת אבידה, וכ"כ התומים ונתיה"מ שם בסק"א ורעק"א בשו"ת קמא סי' קע"ט. ומדבריהם למדנו שבלא קבלה מפורשת של בעלי הדין שקיבלוהו כעד כשר, אין לו חיוב להעיד אפילו משום השבת אבדה, אף שיש תועלת בדבר כמו שהבאנו (וכנראה כי התועלת הנ"ל בעדותו, לא מוכרחת).

ה. נוסח אזהרת עד אחד:

עוד הביא הנתיה"מ שם מהתומים שאפילו עד כשר, כיון שהוא רק עד אחד, אינו עובר באם לא יגיד מדאורייתא אלא מדרבנן, וכ"כ הכס"מ בפ"א מעדות ה"א והחו"י סי' קס"ו [אף שיש חולקים בזה עי' בחק"ל ח"א סי"ד], ובמאמר המוסגר כאן המקום להעיר, כי בד"כ כשמזהירים את העד, אומרים לו שעדות אמת היא מצות עשה דאוריתא, וח"ו בעדות שקר עוברים על לאו דאוריתא, וצריך לשים לב, שכאמור בעד אחד העשה הוא לא דאורייתא אלא רק מדרבנן, אבל הלאו הוא מדאוריתא, כמש"כ המנ"ח במצוה ל"ז ג'.

ו. ברי ושמא:

ביחס לתביעת המוסד, הרי לכאורה התובע הוא ברי (עי' להלן עוד בהגדרת הברי כאן) והנתבעים הם שמא, ואף שבברי ושמא כשהספק הוא האם נתחייב, אין חיוב בדיני אדם, מ"מ אם בא לצאת ידי שמים ישלם, כמבואר בסי' ע"ה ס"ט.

אמנם באמת מלבד שבמקרה דידן זה לא נכון, שהרי נתבאר שבעצם התביעה היא נגד התלמיד, וכל החיוב של המוסד הוא לשלם את מה שהתלמיד חייב, וביחס לתלמיד יש כאן ברי וברי, הרי גם בלא"ה עי' באורים סי' פ"ח סקל"ח ובשו"ת בית אפרים חו"מ סי' נ' שאין חיוב לצי"ש אלא כשהשמא של הנתבע גרוע, אבל אם לא הו"ל למידע אינו חייב לצי"ש (ועי' במגיה לאורים שם), וגם מסתבר שכיון שאין זה חיוב ממוני, אלא רק לצי"ש, לא שייך חיוב לצי"ש אלא כשהתובע הוא ברי ממש, אבל במקרים כאלו גם אם נחשיבנו כטוען ברי (כדלהלן) מ"מ א"א לחייב את הנתבע לסמוך עליו בזה, ועוד שכיון שהוא חיוב של הנתבע כלפי שמיא, נראה שהכל תלוי בהם, ואם נטית ליבם של הנתבעים להאמין לגירסת התלמיד, אין להם חיוב כלל.

ז. שבועת הסת בתיבה פרוצה:

כיון שלמעשה יש כאן הכחשה גמורה בין גרסאות התובע והתלמיד מה בדיוק נאמר על ידי התלמיד בשעתו כאשר דיברו ביניהם, ועקב כך שבכל מקרה יש כאן סבירות גבוהה שהרכב נפגע בדרך הוצאת העצים ע"י תלמיד זה או אחר, אף שאין לחייב ממון בלא הוכחה גמורה, אך נראה כי מאחר והתובע בטוח בתביעתו, אף שלא ראה בעצמו שהזיקו לו, וכל טענתו בנויה על הנסיבות ועל הודאת התלמיד שלטענתו הודה לו, יכול להשביע עליה שבועת הסת.

ונקדים בקצרה את מקורות דין זה:

השו"ע בסימן עה' סעי' כ"א הביא מחלוקת בתובע ברי על פי מה שאמר לו אביו, האם מחייב אפילו שבועה דאוריתא (אם הוא מודה במקצת) או שפטור אפילו מהסת, ומחלוקת זו היא דוקא באמר לו אביו ולא באמר לו אחר, כמבואר בתומים ונתיה"מ חי' נ"ד (או כי על אביו סומך יותר ולכן נחשב כברי, כדנקטו הגדו"ת [שער ל"ו ח"ג ג'] הש"ך ורע"א שם, או כי אביו היה בעצמו הבע"ד כדמוכח מהראב"ד והמ"מ פי"ד מטו"נ ה"ה שציין רעק"א שם). והרמ"א בסכ"ג הביא מחלוקת במי שתובע בטענת ברי מכח שמאמין לאדם נאמן אפילו אם אינו כשר לעדות, האם יכול מכח זה להשביע הסת, והרמ"א הכריע שיש בזה שבועת הסת בתנאי שזה שסומך עליו אינו נוגע בדבר. אמנם הש"ך בס"ק ע"ז וס"ק פ"ב כתב שהסכמת האחרונים לפטור אפילו משבועת הסת בטוען בשם אדם אחר, ועי' באורים ונתיה"מ שנראה שלדינא אין לחייב שבועה בכה"ג.

אך ישנה מחלוקת נוספת שהביא הרמ"א בחו"מ סי' ע"ה סי"ז, האם משביעים כשהתובע טוען בריא מכח ראיות נסיבתיות, וז"ל:

"וי"א דמשביעין היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר, כגון שהיה שמעון בבית ראובן, ומצא ראובן תיבתו פרוצה וניטל ממנה מה שהיה בתוכה, והוא חושד שמעון, יכול להשביעו היסת, וכן נראה לי להורות".

וכעי"ז נחלקו הראשונים בב"מ כו: בשני שותפים שהלכו לבדם בדרך ונפל סלע מאחד מהם, ובטוח שכנראה השני מצאו, האם יכול להשביעו שבועת הסת מכח טענה כזו.

והנה אף שנחלקו הראשונים בדין זה, מ"מ כאמור הרמ"א פסק כמרדכי שיש שבועת הסת בכה"ג, ובבהגר"א נראה שמסכים עם הרמ"א, וכנראה כן פסק הסמ"ע, וכן הוא להדיא בט"ז בסי' צ"ג, ונראה שכך פסקו גם התומים ונתיה"מ כאן. ורק הש"ך חולק על הרמ"א, אבל גם הוא פוסק שאם לא רק הוא טוען שכך היה, אלא גם ב"ד יודעים את הנתונים שמראים שרגליים לדבר, יכולים להשביע, וכתב שבכה"ג אולי גם הרמב"ם וכו"ע מודים.

ח. האם צריך נסיבות שמוכיחות ממש:

לשון הרמ"א שקרא לטענה זו "טענת שמא" ו"הוא חושדו", מראה שלא מדובר בודאות גמורה, והרי כפי שהבאנו הראשונים כתבו כן בב"מ כו: בראה סלע שנפלה משנים, שיכול המאבד להשביע את שותפו, אף שהרי האמת היא שזה לא מוכרח שחבירו מצאו, שהרי האמת היא שאדם אחר מצא כמבואר בסוגיא שם, אך לא מפורש ברמ"א אם די בספק בעלמא ו"דררא דממונא", או שצריך ראיה שאכן חייב לו.

והנה ברמ"א הסיפור הוא שהתיבה פרוצה ושמעון היה בביתו, ולא מפורש אם רק הוא היה שם, אבל במרדכי (שבועות רמז תשע"ב) דימה חיוב השבועה בכה"ג למה שמצינו שבועת שותפים ואריסים משום דמורו התירא "וה"ה בכל דבר שהוא ראוי להסתפק" (הדימוי הובא גם כאן בבהגר"א). עוד דימו שם לחיוב השומר בשבועה שאינה ברשותו, שכיון שודאי היה בידו יכול להשביע, אף שלא יודע אם עדיין הוא בידו, כי ס"ס יש בסיס איתן לחשד אחרי שידוע שהיה בידו ונעלם.

ומצאנו מושג כזה של "טענת שמא" עם "רגלים לדבר", גם בשו"ע סימן צ"ד ס"ב לענין גלגול (ועי' בבהגר"א כאן שדימה את הדינים), וגם שם דימו אותם לציורים של שבועת שותפים ואריסים. ושם מדובר שאין שום ראיה כלל, אלא שיש סיבה לחשוש (ועי' בתומים שם שגם שם צריך שב"ד ידעו שיש רגליים לדבר, ולא שהוא טוען כך, ועי' בפת"ש על סיפורי בעל העגלה שיוצרים רגלים לדבר).

ועי' גם בט"ז קע"ה ס"ט שלמד מכאן שיש שבועה בטענת שמא כשיש רגליים לדבר, ועי"ש דמיירי בשמא גמור אלא שיש סיבה לחשוד.

אמנם בב"מ כו: לגבי מי שחושד שחברו שהלך עימו בדרך מצא מה שנאבד לו, לשיטת הראשונים שיש שבועת הסת, לשון הריטב"א והר"ן שהוא משום שאפשר להשביע הסת בטענה קרובה לבריא אף שאינה ברי גמור, וכ"ה ברשב"א ח"ב סס"ח, ולכאורה נראה מלשונם שלא מספיק טענת שמא עם רגלים לדבר, אלא צריך יותר, שיהיה "קרוב לברי".

עוד יש להוכיח שלא די בספק שקול עם סיבה להסתפק, מהמבואר בסי' צ"א לגבי חנוני (וכעי"ז בשליח ושליש וכדומה) שאף שיש ספק בין הפועלים והחנוני מי משקר, לא די בזה כדי להשביע אותם, אלא רק כי מצרפים את טענת הפועל יחד עם זה שודאי ניתן לשליח כסף וביחד משביעים, או מטעמים אחרים כמבואר שם, הרי שבספק שקול לבד לא היה חיוב שבועת הסת, ונצ"ל כנראה שבשותפים ואריסים במצב כזה שהשותף חושדו נחשב שיש סיבה להניח שגנב משהו, ולא סתם ספק בעלמא, וה"נ בתיבה פרוצה מדובר שלא ידוע על עוד אנשים שהיו שם, ואף שהבית לא נעול, ויתכן שבא אחר, אבל יש סיבה לפנינו להסתפק ולחשוד דוקא אותו.

אמנם ראיתי בערוה"ש יותר מכך, שאע"פ שנקט כשיטת הש"ך שצריך שיראה לב"ד שיש רגלים לדבר, מ"מ כתב להדיא שמדובר שהיו שם עוד אנשים אלא שהוא חושד אותו, וכנראה הבין שאפילו לשיטת הש"ך די בזה שזה חשד הגיוני ומבוסס על נתונים קיימים, אף שאין בו הכרח כלל.

אמנם כבר מצינו בסמ"ע בסקמ"ח שכתב שכאשר התובע משביע את הנתבע שבועה בתיבה פרוצה, אין הנתבע יכול להפוך השבועה עליו בחזרה, כיון שהתובע לא ראה בעצמו ואינו יכול להשבע על כך, הרי שמדובר כשאינו ברי ממש במאת האחוזים, ומאידך הביא הסמ"ע בס"ק מ"ט את דברי הרא"ש שיכול התובע אפילו לתפוס משל הנתבע על סמך טענה כזו, ולכאורה מוכח שדינה כברי. וכבר תמהו עליו הט"ז והש"ך בס"ק ס"ד בסתירה זו.

ובאמת גם בראשונים ב"מ כו: אלו שחיבו שבועה יש בהם שתי שיטות, דהסמ"ע והתומים שם הביאו מדברי הרא"ש שמועילה תפיסה, וכך הביא התומים מהרא"ש ב"מ מב: להדיא גבי בקרא, ומבואר שלשיטת הרא"ש והר"מ במרדכי שם חיוב השבועה הוא משום שנחשב כטענת ברי, אבל בר"ן והריטב"א שם ביארו שחיוב השבועה הוא משום שאפשר להשביע הסת בטענה קרובה לבריא, אף שאינה ברי גמור, וכ"ה ברשב"א ח"ב סי' ס"ח דאף שאינו ודאי מ"מ הוא "קרוב לודאי" ואי"ז קרוי "שמא" ויכול להשביעו הסת, עי"ש היטב בכל התשובה.

וכבר הסיק בפת"ש סק"כ בשם השבו"י שבאמת לדינא יש בזה שני אופנים, שאם התובע טוען שברי לו על פי אומדנות, בזה מועילה גם תפיסה לשיטת הסמ"ע שם, אבל מי שטוען שמא על פי רגלים לדבר, בזה באמת אינו יכול לתפוס לכולי עלמא, אף שיש חיוב שבועה.

ועכ"פ מבואר שוב, שכדי לחייב שבועה לא צריך נסיבות כאלו שמכריחות את החיוב באופן מוחלט, אלא מספיק "רגלים לדבר", אך מ"מ כנראה אין הכונה לספק ודררא בעלמא, אלא שיש קצת ראיה וסיבה לחשוד בו.

ט. העולה מזה לנידון דנן:

על פי כל האמור, בנידון דנן אף שהתובע לא ראה בעצמו מי הזיק לרכבו, ולדינא אין לחייב שבועה מכח מה ששמע מהתלמיד בלבד (ואפילו אם נדון את הודאתו כהודאת בע"ד, דבר שאינו מוחלט כיון שיתכן שתלמיד אחר פגע ברכב, ועכ"פ לא נאמרה ההודאה בפני עדים וכו'), מכל מקום כיון שמיד כשחזר לרכבו שחנה שם זמן לא רב, ראה את הפסולת שהושלכה ע"י תלמידי המוסד סמוך לרכבו, והפגיעות נראות בבירור כפגיעות מגזעי העצים, כפי שהבחין גם השמאי שהפגיעות יכלו להגרם רק מעצים כאלה, ולטענתו כשהגיע למחרת למקום עם השמאי אישר לו התלמיד כי הוא זרק את העצים מעל הגדר לכיוון הרכב, הרי ניתן לחייב שבועת הסת מכח הנסיבות הניכרות גם לביה"ד (כפי שצריך כדי לחייב גם לשיטת הש"ך הנ"ל), וכל הספקולציות שניסה ב"כ הנתבעים להעלות לא הצליחו להסביר את הפגיעות ברכב באופן סביר, נמצא שמדינא היה מקום לחייב את הנתבעים להשבע שבועת הסת.

ואף שהנתבעים בפועל, דהיינו המוסד, אינם יודעים מה בדיוק היה שם, ואף התובע מודה שאינם יודעים, כך שיתכן שאין מקום אפילו לשבועת איני יודע (אם כי יתכן שכן צריכים שבועת איני יודע, כיון שלטענת התובע בשעת מעשה התלמיד הודה, והם טוענים כי בשיחה איתם מיד אח"כ התלמיד הכחיש זאת), מ"מ כאמור החייב העיקרי בנזק זה אם נעשה, הוא התלמיד, אלא שהמוסד התחייב לשאת בכל חיוביו ולשלמם, ועל כן עיקר הנידון הוא מה אמור להתחייב התלמיד, והתלמיד לכאורה היה מחוייב שבועה להכחיש את טענתו של התובע שהודה לו, ושלא נזרקו כלל עצים על ידו.

(ואף שיתכן שתלמיד אחר הוא זה שזרק את העצים שפגעו, מ"מ א"כ היה צריך לקרוא לכל המשתתפים ולחקור את כולם, ואז אולי מי מהם יתחייב בשבועה, וגם בלא"ה עיקר החשד המחייב את השבועה מאחר והוא עשה את עיקר הפעולה, ולדברי התובע הוא הודה בכך שזרק בעצמו עצים).

פשרה במקום שבועה:

ואף שלמעשה אין נוהגים להשביע בפועל בזמה"ז, מ"מ כבר נפסק בשו"ע חו"מ סי' י"ב ס"ב כי כאשר יש חיוב שבועה ראוי לפשר ביניהם, ועל כן ראה ביה"ד לנכון לנסות לפשר בין הצדדים.

לאור כל הנ"ל הציע ביה"ד לצדדים להתפשר, כאשר המוסד יפצה את התובע ברוב הנזק, שבכל מקרה ודאי קרה מהעצים שהוצאו על ידי תלמידיו, גם אם לא בטוח שהתלמידים עצמם עשו את הנזק, ומאידך התובע יתחשב בכך שהת"ת נוטל אחריות על נזקי התלמידים, ובכך שהנזק לא קרה במתכוין, ועל כן ישלמו לתובע סכום של 5,000 ש"ח, ובכך תבוא התביעה לסיומה. הצדדים הסכימו לפשרה זו, וקיבלו קנין על כך.