על פסק 13896 - שבועה לקבלן שלא ידוע כמה עבד

תאריך:

מחבר המאמר:

לפסק עליו ניתנו ההערות לחץ כאן
יישר כח על הפסקים המנומקים והבהירים,
לגבי טענת בעל הבית שאינו יודע כמה יחידות חשמל עשה הקבלן, נכתב:
"אמנם נכון הוא שאם יש ויכוח בין בעה"ב לחנווני יש מקום להשביע את החנווני, אבל זהו דווקא כשיש סיבה שגרמה לבעה"ב לחשוד שמא החנווני טעה או שיקר [שכן הפועלים מכחישים אותו]. אבל במקרה שלנו, מכיוון שכל הטענה של ג. מבוססת על צורה ספירה של נקודות חשמל שאיננה נכונה (לפי דברי המומחה), אין לראות זאת כטענה מספקת כנגד הקבלן לחייבו שבועה".
צריך לי עיון האם ניתן ללמוד מקרה זה מדברי הרמ"א בסימן צא, ג: "מי שהוציא הוצאות על נכסי חבירו ברשות חבירו, ותובע ההוצאות, והנתבע אינו יודע כמה, נשבע התובע ונוטל. והוא הדין בכל מידי דהאי ידע והאי לא ידע, נשבע האי דידע".
אכן הסמ"ע כתב שהמחבר חולק על הרמ"א אך הש"ך (כד) כותב שדין זה מוסכם, משום שכאן לא קיימת חזקה שליח עושה שליחותו כיוון שלא ברור מה היה מוטל עליו לעשות.
ואף שבחנווני מפורש בסעיף ז' שגם כאשר לא ידוע כמה נתן לפועלים נאמן בלא שבועה, כתב הנתיבות (ו) שבפועל שטרח יש יותר סיבה להשביעו משום שמורה לעצמו היתר כיוון שטרח, אבל שולחני לא טרח.
בברכה, אשמח לתשובה,

משה מאיר אבינר - חוקר במכון "פסקים"

תגובה הדיין

להערה של הרב אבינר בנוגע לפסק דין. אשמח להערות והארות

דברי הרמ"א שכתב שמוציא הוצאות צריך להשבע כמה הוציא כדי ליטול לא רלוונטי במקרה שלנו מהנימוק שכתבנו בפסק דין.

במקרה שלנו אין מחלוקת או פקפוק לגבי מה קרה במציאות. הויכוח הוא לא כמה נקודות עשו או לא עשו. אלא היכולת הוא מה נחשב כנקודה לעניין תמחור בלבד.

משל למה הדבר דומה:

פועל שסיכם עם בעל הבית מחיר עבור גזית ומחיר אחר עבור לבנה. בא בעל הבית בטעות וחשב שגזית נקרא לבנה ולבנה נקראת גזית,. במקרה כזה אין סיבה לחייב את הפועל שבועה כדי שיטול את דמי הלבנה מכיוון שאין ויכוח או פקפוק לגבי מה הפועל עשה במציאות, הויכוח הוא רק לגבי "השם" של כל דבר שהפועל עשה והתמחור שלו.

בעל הבית הבין את חישוב של מה נחשב כנקודת חשמל בצורה אחת. ואילו הקבלן התכוון במושג זה למשהו אחר.

מכיוון שאין צורך לברר מה המציאות, אלא רק התמחור של המציאות אין סיבה לחייב שבועה.

הרב תנחום גולד

שלום וברכה,

לא הבנתי את תשובת הרב לגבי פסק הדין, בפסק הדין נכתב כך:

"המומחה (בסעיף י) השיב שאין ביכולתו לענות על שאלה זו מבלי לראות את התוכניות המקוריות.

מכיון שאפילו המומחה לא יכול לדעת כמה נקודות יש, הרי שאי אפשר לראות את טענת ג. כטענת ברי אלא כטענת שמא. להלכה קי"ל שברי ושמא לאו ברי עדיף. אולם במקרה שלנו כל טענת השמא נובעת מכך שג. סבר שביכולתו לספור בסוף הבניה את מספר נקודות החשמל. מכיוון שלדברי המומחה הדבר בלתי אפשרי הרי שכל הבסיס לטענה של ג. מתרועעת.

נראה שבמקרים כאלו, כאשר אי אפשר לברר איזו עבודה נעשתה, הקבלן נאמן. הרי ג. קיבל עצמו את נאמנות הקבלן שאינו משקר".

ע"פ הכתוב כאן אין לנו ידיעה כמה נקודות הקבלן עשה אלא ע"פ דברי הקבלן עצמו, ואף המומחה לא יכול לדעת כמה נקודות עשה. א"כ כדי שהקבלן יוכל להוציא ממון עליו להשבע.

בפשט הכתוב, בעל הבית לא אמר שהוא סומך על דברי הקבלן בשעה זו, אלא שבעל הבית קיבל על עצמו בעבר את נאמנות הקבלן. על כך שאלתי שמפשט הפוסקים לא משמע שאנו אומרים שבעל הבית קיבל על עצמו את נאמנות הפועל ללא שבועתו.

בברכה,

משה מאיר אבינר - חוקר במכון "פסקים"

תגובת הדיין

הרמ"א חייב שבועה כשהפועל הוציא הוצאות' ובעל הבית טוען שמא הוציא פחות.

במקרה שלנו אין אפילו טענת שמא. אלא טענת ודאי שנובע מחוסר הבנה. לדעתינו אם היה מבין את המציאות לא היה לו סיבה לטעון אפילו שמא והיה סומך על הקבלן

עוד נוסיף שבגלל שבית הדין כיום לא נוהג לחייב כשבועה אלא לפשר. הרי שלא היה זה צודק לפסוק שהקבלן יפסיד שכר עבודה מבלי שיהיה כנגדו טענה כלשהו. אפילו ברמה של שמא.