חובת הצגת מסמכים בפני הצד השני

חובת הצגת מסמכים בפני הצד השני

טענות הצדדים

בפנינו בקשות הנתבע:

א. להורות לתובעים להמציא לידיו את כל התיק בביה"ד הרבני בכדי שיוכל להוכיח שתביעתם נגדו המבוססת על כך שהוא לטענתם לא עשה בתיק כלום ומרגע שהגיע מייצג אחר לתיק העניינים התחילו לזרום איננה נכונה.

ב. לקיים דיון במעמד צד אחד בו יציג חומר חסוי - טיבו של החומר החסוי הינו צורת הפעולה שלו בתיקים אחרים אשר ממנה ניתן יהיה להקיש שהוא לא פשע, אלא שהתובעים בחפזונם העזיבו אותו באמצע המלאכה וכך המיטו על עצמם את הנזק.

תשובת התובעת:

התובעת מתנגדת לשתי הבקשות, לבקשה הראשונה היא מתנגדת משום שאינה רוצה לחשוף בפניו את המתרחש בתיק הפרטי שלה, כמו כן היא טוענת כמובן שטענותיו אינן נכונות שהרי זו היא עיקר תביעתה, ולבקשה השניה היא מתנגדת משום שלטענתה מדובר בניסיון לקנות זמן ולא בניסיון להוכיח משהו, כמו כן היא מתנגדת באופן עקרוני לקיים דיון שלא בפניה, מחשש שבדיון יטענו טענות שאם היא לא תהיה במקום, היא לא תוכל להכחישן ולהעמיד את ביה"ד על האמת.

דיון והכרעה

א. חובת הצגת מסמכים בפני הצד השני

נראה שהשאלה שעומדת בפנינו היא אותה השאלה אלא שהיא באה משני צדדי המתרס, עיקרה של השאלה האם חובתו של אדם להציג מסמכים שעמו בפני הצד השני או לא, והנה דבר זה מפורש בשו"ע (חו"מ סי' טז ס"ד):

האומר לחבירו: שטר שבידך זכות יש לי בו, אם הלה מודה שיש לזה בו זכות, חייב להוציאו בב"ד, וב"ד יעתיקו מה שכתוב בו מזכותו, אבל אם הלה אומר שאין בידו שטר שיהא בו שום זכות לזה, אין מחייבים אותו להראות שטר לשום אדם. אבל אם ירצה זה להחרים חרם סתם על כל מי שיש בידו שטר שיש לו זכות בו, שיראנו, יחרים. ואם טען זה בודאי שהוא יודע שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו, הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו.

נמצא שבקשתו הראשונה של הנתבע לחשוף את כל החומר בביה"ד הרבני מפורשת בשו"ע, שהרי נאמר שאם הלה אומר שאין בידו שטר שיהא בו שום זכות לזה שהרי לטענת התובעת אדרבה התיק מוכיח את טענותיה אלא שאין רצונה לחשוף את פרטיותה בפני מי שהוא בעל דבבה כעת, ואם כן הדין שא"א לכפותה להראות את השטר שלטענת הנתבע יש לו זכות בו.

אמנם שם לקראת סוף הסעיף כתב בשו"ע שאם זה טען שהוא יודע בודאי שהשטר שיש לו זכות הוא אצלו הר"ז נשבע היסת, והרי מקרה זה דומה ממש למקרה שלפנינו שהרי אין ויכוח אם השטר נמצא ברשותה או לא, אלא הויכוח האם יש זכות או לא, והנתבע טוען בוודאי שיש לו זכות בשטר וכפי שציטט מתוך הפרוטקול והוא רוצה להוכיח את טענתו, וא"כ אם היא טוענת שאין לו זכות בשטר זה עליה לכאורה להשבע היסת שאין לו זכות בשטר זה?

וכ"כ להדיא באורים (ס"ק י) בשם הסמ"ע [ולכאו' אי"ז כתוב בהדיא בסמ"ע שלפנינו]:

והן שכנגדו טוען להד"ם אין לך מעולם בשטרי זכות, או שטוען היה לו ואבד, והלה טוען ברי שעודנו בידך, חייב שבועת היסת, סמ"ע (שם).

הרי דהטוען אין לך בידי שום זכות הוא ג"כ כטוען אין השטר בידי, ונשבע היסת.

אמנם כתב הסמ"ע (שם ס"ק יד) שהסעיף הזה מדבר במקרה שמדובר כאן בצד ג', אבל במקרה כמו שלפנינו שמדבר בבעל הדין לא כתב הסמ"ע האם ניתן לתבוע שיציג את השטר, וז"ל:

פירוש, כשאומר כן לאיש אחר שאינו תובע שלו.

אמנם הש"ך (ס"ק ז) הניח את דברי הסמ"ע בצ"ע, וכתב באורים (ס"ק ח) שה"ה לבע"ד, וז"ל:

פירוש לאיש אחר ולא בעל דבר שדן עמו על נדון זה בב"ד, וה"ה לבע"ד רק שהשטר המבוקש ממנו אינו בנדון שדן עליו כעת בב"ד, סמ"ע (סקי"ד) ופרישה (סעיף ג).

וכ"כ בפת"ש (שם ס"ק ב):

ועיין בתשובת שבו"י (ח"ג סימן קמ"ג) שתמה על זה, דמשמע דבתובע שלו אינו חייב להוציאו, ובאמת בב"ח ובכנה"ג מבואר דבתובע עצמו יותר מוכרח להראות. ועלה בדעתו להגיה אות א', במקום שכתב פי' וצ"ל (כשאומר) אפילו [כשאומר], וטעה המדפיס והשמיט אות א', וצ"ל אפילו כשאומר לאיש אחר, וכ"ש להתובע עצמו. ושוב כתב דנכון בלי הגהה, דהסמ"ע לא קאי ארישא דמילתא אחייב להוציא, ולהכי כתב תיבת וכו', דכונתו אסיפא באם הלה אומר שאין בידו שטר שיהא בו שום זכות לזה אין מחייבים אותו כו', ועל זה כתב פי' לאחר שאינו תובע, אבל בתובע ודאי בכל ענין מחייבין אותו וכן מבואר מדברי הדרישה [סעיף ג'], ולזה סיים בסמ"ע ועפרו"ד, ע"ש עוד.

אמנם בב"ח (שם ס"ג) כתב שאדרבה מה שהוא בעל דינו הוא יותר סיבה לכפותו מצד אחד, אמנם מצד שני הוא סיבה שלא לכפותו משום שאומר לו דמית עלי כאריא ארבא וזה תלוי אם זה שייך לפי המעשה, וז"ל:

משמע כל איזה שטר שבידו אבל ברמב"ם כתוב שטר שיש לי בידך וכו' משמע אותו שטר שלויתי בו ממך והתם הוא דכופין להוציאו כיון דהשטר שלו הוא דהלוה נותן שכר הסופר כדתנן סוף פרק גט פשוט (ב"ב קסז ב) אבל בשטרות אחרים אין כופין מיהו רבינו כשהעתיק לשון הרמב"ם סוף סימן ס' לא כתב אלא סתם שטר שבידך יש לי זכות בו וכו' וכנ"ל עיקר לפי הסוגיא דפרק גט פשוט (שם קסח א) גבי שטרי טענתא דאסיקנא דכולי עלמא כופין על מדת סדום והכא היינו טעמא דרבן שמעון בן גמליאל וכו' וכיון דליכא הכא טעמא דמית עלי כאריה ארבא בשטרות אחרים שאינן נוגעין אליו דבר פשוט הוא דאף לרבן שמעון בן גמליאל כופין על מדת סדום והכי משמע להדיא מדברי רבינו על שם הרמב"ן (שו"ת סי' לג) בסימן ס"ו סעיף י"ט דבית דין כופין למלוה להוציא לו שטר ודנין לו על פיו שראיה של הזוכה היא אצל המלוה ואין כובשין לו עדותו וראייתו וכו' אלמא דאף על פי דגוף של השטר אינו של הזוכה כופין למלוה להראותו. מיהו ודאי דוקא היכא דזה נהנה וזה אינו חסר ומטעם דכופין על מדת סדום אבל היכא דאיכא צד שהענין נוגע אליו ומצי טעין דמית עלי כאריה ארבא לחפש תחבולות ולבטל דברי אמת של שטרי אין כופין אותו להראותו ואפילו לרבנן דרבן שמעון בן גמליאל דהלכתא כוותייהו דעד כאן לא קמיפלגי רבנן אדרבן שמעון בן גמליאל אלא כגון שחבירו אמר ליה נכתוב שנינו יחד ויעמוד השטר בידך ולכשאצטרך תראהו לי אבל אם אינו רוצה שיעמוד השטר בידו אף רבנן מודו דכופין מטעם דמית עלי כאריה ארבא ועיין לעיל בסימן י"ג סעיף ג'.

וא"כ יוצא שלפמש"כ הב"ח שבמקום שיכול לומר דמית עלי כאריא ארבא אין חייב, א"כ אף שה"ה בע"ד אבל זה רק כשאין אומר דמית עלי כאריא ארבא וא"כ כאן אין לחייבה להראות את התיק לבעל דבבה.

וא"כ יכולה לומר אין רצוני להראות את שטרי לבעל דבבי.

ב. קיום דיון שלא בפני הצד השני, לצורך הצגת ראיות ממסמכים חסויים

ובנידון השאלה השניה שבה רוצה הנתבע לקיים דיון שלא בפניה, ולטעון טענות שלא בפניה, נראה שאי"ז דומה לרוצה לראות שטר שאינו שייך לדיון, אלא י"ל שכיון שהוא רוצה להביא מזה ראיה לדיון שבכאן חייב לתת לצד השני לראות אם יש להוכיח כדבריו או לא כמש"כ הסמ"ע (ס"ק טז):

מכל זה נשמע דלהרא"ש ולמנהג אשכנז אין חילוק, אלא בכל ענין שמבקש הנתבע טופס כדי לבקש זכות לטענתו מתוך השטר, שנותנין לו.

ומה החילוק בין דין זה לדין הקודם שבו כתוב שלא ניתן לכפות להראות את השטר, כתב בדרישה (ס"ק ג):

שכופין אותו להוציא אם צריך כו'. עיין בתשובת הרא"ש (כלל ס"ח סימן כ"ד) [שכתב] שמחוייב ליתן לו העתקה עיין שם וצ"ע עכ"ל מורי ורבי ר"ש ז"ל (בביאורו לטור ד"ה עוד). ולע"ד נראה לחלק, ששם מיירי בשטר חוב שיש למלוה עליו ובו תובע אותו עכשיו, וכאן בשטר חוב שיש לו על אחרים או שטר אחר שיש לו לתובע על זה הנתבע.

דהיינו יש לחלק בין תובע לראות חומר שנמצא ברשות הצד השני או אחר שאינו רוצה להוכיח ממנו בדיון זה, לבין הרוצה להביא חומר זה כראיה בפני ביה"ד, א"כ ברגע שרוצה להביא את זה כראיה זכות הצד השני לחקור ולהוכיח אם יש כאן ראיה או לא, וכלשונו הזהב של רבינו הרא"ש שם:

ודין צדק הוא כי מי יחוש לתור לחזור ולבדוק ולפשפש אלא בעל הדבר, ואם השטר הוא כשר ואמיתי מה עול ושקר יוכל לעשות בשביל שהטופס בידו, ועל זה נאמר צדק צדק תרדוף לדין דין אמת לאמתו, כי הדבר יוכל להתברר יותר על פי בעל הדבר ממה שיוכל להתברר על פי ראות הדיינים.

ואף שרבו החולקים על הסמ"ע וסוברים שרק בטענת זיוף יכול לבקש לראות ולא בשאר טענות וכמעט יחידאה בשי' זו כן כתב גם בשו"ת מהרלב"ח (סימן צו):

האמנם הרמב"ם ז"ל כתב בתשובה שנותנין טופס השטר ללוה וכן הרא"ש ז"ל ועל פי דבריהם ראוי להורות ובפרט בזה המלכות.

וכתב במנחת זכרון (אות ב) שיכול המוחזק לומר קים לי כהסמ"ע כיון דהמהרלב"ח קאי כוותיה שדבריו ברור מיללו. 

ובתפארת יעקב (ס"ק ז) אחר שבי' שאין מדברי השו"ע ראיה נגד הסמ"ע משום שהוא מדבר באופן שכתוב מפורש בשטר שלא יתנו לשני לראות, והקו' רק מדברי הב"י, הכריע:

ולענין הדין אם לא נכתב בשטר בלי הטפסת טופס, יכול לטעון מזוייף, ובשאר הטענות הוי ספיקא דדינא, כי נראה ברור בכוונת הרא"ש כדברי הסמ"ע, אבל אם כתוב בו בלי הטפסת טופס מזה השטר, בהא לכולי עלמא לא מהני רק טענות מזוייף כנ"ל.

אמנם האמת תורה דרכה, שאין רצונו של הנתבע להסתיר את 'החומר החסוי' משום שהוא מפחד שהצד השני ידקדק בחומר החסוי ויוכיח שלא כדבריו, אלא משום שהוא מחוייב לסודיות ללקוחותיו האחרים, ומאידך טענת התובעת שיתכן שיעלו טענות בדיון ולא ניתן לקיים דיון במעמד צד אחד כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' יז ס"ה) היא טענה שיש בה ממש, ואכן איננה מבקשת לראות בפועל את התיקים האחרים אלא רק רוצה לשמוע שלא טוענים ומוסיפים טענות שלא בפניה.

וע"כ נראה לביה"ד, שהאיזון הראוי הוא שהתובע יטען את טענותיו בפניה ללא שמות של בעלי התיקים, וככל והיא תבקש לראות חומר מסוים או ראיה מסוימת יחליט ביה"ד במקום אם זכותה לראות את הראיה או לא, עם זאת במידה והנתבע יסרב בכל אופן להראות את החומר לא יכפה אותו ביה"ד ולא ישמש הדבר כראיה נגדו שכן כאמור מחויב הוא לסודיות ללקוחותיו האחרים.

ובזה באה"ח היום כ' תמוז תשפ"א