מעמדו ההלכתי של בית הדין לעבודה

שאלה:

אשתי גננת העובדת כ-16 שנים. משכורתה והתוספות המגיעות לה, פחותות בצורה ניכרת מהמגיע לה ע"פ חוק. באמצע תקופת העסקתה חתמה על חוזה המגדיר את משכורתה והתוספות, אך בעת החתימה הדגישה למעבידה, כי החוזה הנו לשנה בלבד. ואין היא מוותרת על זכויותיה, בין למפרע ובין להבא.

וכעת מעוניינת לתובעו על הפרשי השכר המגיעים לה, ברם, באם תתבע בבית דין, לא תהיה נאמנת לומר שהסכימה רק לשנה אחת, ואם כן שומה על בית הדין לפסוק המוציא מחברו עליו הראיה.

השאלה היא, האם מותרת לתובעו בבית הדין לעבודה, בהסתמך על בהסתמך על שיטת הגר"י קוליץ זצ"ל, שסבור שמותר לתבוע בבית דין לעבודה? זאת ועוד כי עביד איניש דנא לנפשיה, ושמא בכה"ג לכו"ע יהיה מותר?

תשובה:

1. נקדים ונאמר, יש תוקף הלכתי לדיני העבודה, כך שקיימת חובה על המעסיקים לתת לעובדים את זכויותיהם, ובית הדין לממונות פוסק לפי מנהג מדינה כפי שמתברר מתוך דיני העבודה. (כמבואר בנספח).

2. לפי פוסקים רבים, יש לפנות לבית הדין לממונות בכדי שיברר את הסכסוך הכספי שבניהם, ולא לבית הדין לעבודה. (הגרי"ש אלישיב, הגר"מ שטרנבוך, הגר"נ קרליץ, הגרז"נ גולדברג והדברי מלכיאל). אומנם יש מהפוסקים שהתירו לכתחילה לפנות לבית דין לעבודה. (הגר"ש ישראלי, כמובא בספר שואלין ודורשין, חלק ד סימן צד).

3. כאשר נראה שהמעסיק מתחמק מהעובד ולא רוצה לשלם לו את זכויותיו - ניתן לתבוע את המעסיק בבית הדין לעבודה. כך מובא בפסקי דין-ירושלים (חלק ה עמוד יא): "אם ישנן סיבות מספיקות, כגון התחמקויות הנתבע וכד' - רשאי ללכת לבית דין לעבודה, ואינו בכלל המרים יד בתורת משה. וכן הסכים עמי הראב"ד הגר"י קוליץ שליט"א". (הגר"י קוליץ לא התיר לתבוע בבית דין לעבודה, אלא רק אם העובד מתחמק, ולא התיר לתבוע לכתחילה, כפי שמובא בשאלה).

4. הגר"א שפירא התיר לתבוע בבית דין לעבודה במציאות בה העובד חושש מאלימות מצד המעסיק. (מובא בספר שואלין ודורשין, חלק ד עמוד תרמ"ח). מכאן שאם אין חשש כזה - גם לדעת הגר"א שפירא יש לתבוע בבית דין לממונות.

5. נציין שלפי החוק, חלק מדיני העובדה הם במעמד קוגנטי, כך שהם נמצאים בתחום הסמכות של בית הדין לעבודה. לא ניתן לדון בדיני עבודה בבית דין לממונות - אלא רק בהסכמה מפורשת של שני הצדדים.

6. לקמן תובא התייחסות נוספת לשאר הנקודות המוצגות בשאלה.

בית הדין לעבודה

לפי חוק בית הדין לעבודה (סעיף 18א), בית הדין האזורי לעבודה, דן בשלושה: אב בית הדין הוא שופט, ואליו מתווספים שני נציגי ציבור, אחד מנציגי העובדים, ואחד מנציגי המעסיקים. בבית דין הארצי לעבודה (שמהווה ערכאת ערעור) דנים בחמישה, שהם שלושה שופטים ושני נציגי ציבור. (סעיף 20א).

נחלקו הפוסקים במקומות בו נהגו לדון בבית דין פנימי, כגון בבורסת היהלומים, שהמנהג להביא סכסוכים בפני בוררים פנימיים.

הפתחי תשובה בסימן ג ס"ק ב כתב בשם מהרש"ך (חלק ב סימן רכט): ניתן לדון בפני בורר שדן כפי מנהג הסוחרים המקומי, כי כך מנהג הסוחרים הוא לדון בפני אותם בוררים, ועל מקרה זה נאמר מנהג מבטל הלכה. וכן פסק המשפט צדק (חלק א סימן נב), שבכל מקום שנהגו לדין בדבר מסוים ע"י בוררים פנימיים, ולפני תחילת העסקה קיבלו על עצמם לדון בפני אותם בוררים - מותר לדון בפניהם.

הסברא להיתר הוא, שכל איסור ערכאות, שייך רק כאשר הערכאות מציבים מערכת משפט סדירה מול דיני התורה, אבל בורר שדן כפי מנהג הסוחרים - אין בכך איסור, כי אין כאן מערכת משפט חלופית, אלא רק מנהג סוחרים נקודתי. הבוררים הדנים בסכסוך הם ממומחים לתחום בו הם דנים, שיפסקו ע"פ מומחיותם ומקצועיותם בהתאם למנהג התקף בין הסוחרים.

אבל בעל הכנסת הגדולה (שו"ת בעי חיי חלק א סימן קנח) כתב: יש איסור ערכאות גם במקום בו נהגו לדון ע"י בוררים פנימיים. וכך כתב:

"ויראה לע"ד, דאפי' למ"ד דמנהג בממון מבטל הלכה, אפי' אין לו ראיה מן התורה, בנ"ד אין הולכין אחר מנהג זה, משום דהוי מילתא דאיסורא, דאסור לדון בערכאות, משום דלפניהם ולא לפני גוים אמר רחמנא. וכבר ידעת שהסכימו רוב הפוסקים וכמעט כולם, דמנהג נגד האיסור - לא יועיל. אע"פ שהוא מנהג פשוט והונהג על פי ותיקין ואם יש בו שום ביטול מצוה מן התורה - כ"ע מודו דלא אזלינן בתריה".

"...וליתא, דלא התיר מהרש"ך ז"ל ללכת לדון לפני הערכאות, חלילה לפה קדוש יאמר דבר זה, שזהו עילוי יראתם". כנסת הגדולה ביאר, שמהרש"ך התיר לדיינים לדון על סמך מנהג הסוחרים, למרות שהמנהג נוגד את דין תורה, כי הם קיבלו על עצמם לדון לפי המנהג המקובל בניהם: "וזהו מה שהתיר הרב ז"ל, דההקפדה אינה אלא לדון בפני עכו"ם, מפני שהוא עילוי יראתם, אבל אם קבלו לדון כדין ערכאות לפני דייני ישראל - אין כאן איסור, כל שבעלי דינין מרוצים בכך, או התנו, או נהגו כך".

מחלוקת מהרש"ך ובעל הכנסת הגדולה שייכת במקרים בהם יש בורר שדן לפי מנהג סוחרים מקומי. השאלה היא, האם בית הדין לעבודה נחשב ג"כ כבורר על סמך מנהג סוחרים, ואז לפי מהרש"ך יהיה מותר לדון בו, או שנחשב לחלק ממערכת המשפט, ואסור לדון בו ללא אישור מבית הדין.

הגרי"ש אלישיב פסק, שבית דין לעבודה דינה כערכאות, כך מובא בפסקי דין-ירושלים (חלק ח פס"ד המתחיל בעמוד יא):

"ובנידון דידן, שהתובע תבע את הנתבע בבית דין, והנתבע השיב, שעל פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, מקום הדיון בתביעה זו הוא בית דין לעבודה, הורה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, שלמרות תשובה זו של הנתבע, אין התובע רשאי לפנות לערכאות אלא בהיתר בית דין, וההיתר יינתן לו ע"י בית דין על סמך תשובתו של הנתבע".

גם הדברי מלכיאל (חלק ה סימן רי) פסק, שבית דין לעבודה, דינו כדין ערכאות, שכן הב"ד לעבודה נחשב כחלק ממערכת בתי המשפט.

וכ"פ הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ה סימן שסג):

"ובית דין לעבודה - לא דמי כלל למשפט הסוחרים, שכן שופטי בית דין לעבודה מתמנים ע"י ועדה למינוי שופטים הממנה את כל שאר השופטים, והם מבצעים פעולות בית משפט ופסקיהם מבוצעים ע"י הוצאה לפועל ונחשבים כשופטים של השלטון לכל דבר, אבל בית דין של בני אומנות, הם בעצמם ממנים את המוכשרים לכך מבין בני האומנות (ואף שאין להם השכלה משפטית), ואין לבית דין זה צורה או תוקף של בית משפט של השלטון, רק על פי תקנות בני האומנות דנים שם בסכסוכים בין בני האומנות, אבל בית דין לעבודה, הוי ערכאות לכל דבר".

וכ"פ הגרז"נ גולדברג (שו"ת בנין אריאל עמוד 164):

"יש הבדל בין בית דין פנימי של איגוד מקצועי, לבין בית דין לעבודה של המדינה. בית דין לעבודה - דינו כערכאות ואסור ללכת ולהתדיין שם בלי היתר של בית דין רבני, אך באיגוד מקצועי הדן בבית דין פנימי את כל החברים על פי תקנון שסכימו מראש (כמו בית דין של יהלומנים שדנים רק יהלומנים) -  מותר, כי הם דנים רק את מי שכלול באותו מקצוע, בניגוד לבית דין לעבודה הדן ושופט את כל האוכלוסייה שלא על פי תורה, ועל כן יש בזה משום איסור ערכאות".

בית דין לעבודה אינו נחשב כמו ב"ד של סוחרים, כי ב"ד של הסוחרים יש לו סמכות מציבור הסוחרים, הקהל קיבל עליו את הב"ד לסוחרים שידון אותם, בית הדין לעבודה לא דן לפי מנהג סוחרים מקומי, אלא דן לפי מערכת שיפוט האזרחית הקבועה במדינה ולפי חוק-יסוד: השפיטה. ב"ד לעבודה מקבל את סמכותו מחוקי הכנסת ולא בהסכמה ברורה וקבלה של הקהל.

אומנם הגר"ש ישראלי (מובא בספרו של הגר"א שלזינגר, שואלין ודורשין, חלק ד סימן צד) פסק: בענייני עבודה הקובע הוא מנהג מדינה, ומכיוון ויש מנהג מדינה ללכת בסכסוכי עבודה לבית דין לעבודה - ניתן לפנות לבית דין לעבודה. בית דין זה נחשב כשבעה טובי העיר, כי הוא מורכב מנציגי ציבור, ולא כערכאות.

אך נראה, שלטובי העיר נחשבים רק נבחרי ציבור שנבחרו בבחירות פתוחות, ולא נציגים שנבחרים ע"י וועדה מסוימת. מעבר לכך, לשבעה טובי העיר יש יכולת לתקן תקנות לטובת הציבור, אך אין יכול לדון ולשפוט.

כך כתב המרדכי (מסכת בבא בתרא סימן תפ): "טובי העיר - הוו כחבר עיר וכל כמיניה. (שבעה טובי העיר אלו נבחרי הציבור חברי העירייה, או הבאים מטעמם). ופירש ר"ם הטעם, דטובי העיר הוי בעירם למה שהובררו - כמו גדולי הדור בכל מקום". לנבחרי הציבור יש כח רק למה שנבחרו, ולא לדון ולשפוט שלכך לא קיבלו מנדט מהציבור.

בפסקי דין-ירושלים (דיני ממונות ובירורי יוחסין ח פס"ד בעמוד יא) מובא:

"ובנידון דידן שהתובע תבע את הנתבע בבית דין, והנתבע השיב שעל פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מקום הדיון בתביעה זו הוא בית דין לעבודה - הורה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, שלמרות תשובה זו של הנתבע, אין התובע רשאי לפנות לערכאות אלא בהיתר בית דין, וההיתר יינתן לו ע"י בית דין על סמך תשובתו של הנתבע".

"כבר כתב הגרי"א הרצוג בספרו פסקים וכתבים כרך ט עמ' לא, שאפילו אם אין לבי"ד הרבני כח חוקי ממשלתי לדון בתיק, אבל כלום אין לנו הכח עפ"י דין תוה"ק להזדקק לכל תביעה ממונית, גם מחוץ למסגרת של שטר הבוררות?! החוק החילוני אינו מונע מבית דין רבני להזמין בע"ד לפניו, ואם באו בע"ד לפניו ונשמעה בפניהם תביעה ממונית - אין החוק מונע אף בהעדר שטר בוררות מלפסוק כדין תורה, ומלדרוש מהנתבע מהבחינה הדתית המוסרית לקבל את פסק דינם עפ"י דין תורה".

"וכ"פ ביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגר"ב ז'ולטי זצ"ל ויבלח"ט מרן הגריש"א שליט"א והגר"מ אליהו, בערעור מיום יב בטבת תשלב, ופורסם בסדר הדין עמ' 169 בתביעה שהוגשה בבית דין נגד שר הסעד, והיועץ המשפטי של משרד הסעד השיב, שלדעת היועץ המשפטי לממשלה נשוא התביעה אינו בתחום סמכותו של בית הדין הרבני. בית הדין הגדול פסק, כי כל יהודי באשר הוא יהודי, יהא מעמדו ותפקידו אשר יהא, חייב לפי דין תורה להיענות לכל הזמנה של בית דין רבני להתדיין לפניו, ולציית לכל אשר יורה לו בית הדין, ואפילו מלך וכהן גדול מזמינים אותו לדון לפני בית הדין, והוא חייב להתדיין לפניו".

"בית הדין הרבני יונק את שיפוטו מכוחה של תורה ודיניה, ואם כך הרי כל טענה על חוסר סמכות במסגרת החוק - אינה תופסת כאשר הבעיה היא בסמכות מכח התורה ליהודי שומר תו"מ. ע"כ. בדרך זו פסק ביה"ד הגדול, בהרכב מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, הגר"ע יוסף שליט"א והגר"ב ז'ולטי זצ"ל ביום יב אב תשכט בערעור תשכ"ט 186 בתביעה נגד מנהל אגף החינוך של עירית ת"א על פיטורי עובד, ומנהל האגף נמנע מלבוא לבית דין משום שהתביעה נגדו לא היתה אישית, ובכגון דא נוהגת העיריה להתדיין לפני ערכאות. פסק ביה"ד הגדול כי השאלה אם התביעה היא אישית או לא, היא גופה טעונה בירור, ועל כן על הנתבע להופיע לדין, ואם אינו מופיע יש להוציא נגדו כתב סירוב, ואפילו אם התביעה היא נגד המשיב בתוקף תפקידו, גם במקרה כזה יש לנהוג על פי הדין. כך גם פסק ביה"ד בת"א ביום ה בחשון תשמ"ז בתיק מס' תשמ"ה 12608 בהרכב הרב דיכובסקי, הרב בר שלום והרב שרמן בתביעה נגד מועצה דתית שבאם תסרב המועצה לבוא לדין ידון בית הדין בהוצאת כתב סירוב".

חלק מדיני עבודה נחשב לחוקים קוגנטיים, כך שאין סמכות לבית דין לממונות לדון בדיני עבודה אלו, אלא רק לבתי דין לעבודה. אך אם הצדדים מודעים לכך ובכ"ז מסכימים לבוא לבית הדין - בית הדין רשאי לדון בעניינם.

הסמ"ע בסימן שסט ס"ק כא כתב: "דאפילו אם גזר המלך בהדיא לילך בתר דיני הערכאות, דאין על דייני ישראל לקיים זה מכח זה, דעלינו לקיים מן הדין דינא דמלכותא, דעל כזה לא אמרו, אלא על דברים שהן מחוקי המלוכה". (כלומר בית הדין יפסוק לפי חוקי העבודה, אך את הדיון יש לעשות בבית דין ולא בבית דין לעבודה).

היתר פנייה לבית דין לעבודה כאשר המעסיק מהתל בעובד

בפסקי דין-ירושלים (דיני ממונות ובירורי יהדות ה פס"ד בעמוד יא) מובא: גם לשיטת מהרש"ך, היום שדנים בבתי דין כמנהג מדינה בכל נושאי שכירות פועלים - צריך לתבוע בבית דין לפני שתובעים בבית דין לעבודה.

"וא"כ מאחר ובית הדין לעבודה דן מנהגי פיצויים לפי מה שנהגו בני המדינה, וגם בדין תורה דנים בזה בהתאם למנהגי המדינה, אין ספק שישנה עדיפות ללכת לדין תורה אצל חכמי ישראל. אולם אם ישנן סיבות מספיקות כגון התחמקויות הנתבע וכד' - רשאי ללכת לבית דין לעבודה, ואינו בכלל המרים יד בתורת משה. וכן הסכים עמי הראב"ד הגר"י קוליץ".

הגר"א שלזינגר (שואלין ודורשין, חלק ד סימן צד) כתב:

"בעיני ראיתי את ניסיונות העושק של מעבידים (אינני רוצה לומר כאן היכן זה קורה לרוב, והם מעשים שבכל יום באותם מקומות) העושקים את עובדיהם בלא רחמים, ויש כאלה שאף את מה שהפרישו ממשכורתם, שהוא כסף השייך לעובדים, אף את זה מנסים לעשוק מהם, שהוא בוודאי גזל גמור גם עפ"י החוק. ועל כן כדי להציל עשוק מעושקו, יש להקל במתן היתר ללכת לבית הדין לעבודה, ולא לסייע בידי גזלנים המבקשים להתעשר על חשבון עובדים מסורים".

"ולעתים מתן ההיתר לדון בבית הדין לעבודה, גרם לכך שהנתבע הסכים להתפשר, והיה מוכן לבוא לקראת התובע, ולהסתדר איתו כספית, ולשלם לו מה שמגיע לו, או לחילופין הסכים לדון בבי"ד של תורה במקום ניטרלי שמקובל על שני הצדדים".

"והחכם עיניו בראשו, לבחון היטב את הבקשה למתן היתר לפנות לביה"ד לעבודה, לבחון היטב את התנהגותו של המעביד בכלל, ובאופן פרטני כלפי התובע, ואם נראה לחכם שהנתבע מתחכם וגורם לסחבת בלתי נסבלת, ואולי כדי לגרום לתובע להתייאש מתביעתו - יש להקל בזה להציל עשוק מיד עושקו".

ערכאות שבסוריא

הבית יוסף כתב בשם הרשב"א (חלק ב סימן רצ): ישנה אפשרות למנות דיין עם הארץ, וזה במקום שכלל אין דיינים ת"ח, כך שעדיף שימנו ע"ה הגון מאשר שילכו לערכאות. כך כתב הבית יוסף:

"כתב הרשב"א, שנשאל על עיירות שאין בהם מי שיודע אפילו אות אחת, ואנו צריכים להעמיד להם דיינים לדון ולפשר על כרחן של בעלי דבר, ואם לא נעמיד - נמצאו הולכים בערכאות של נכרים, ורבו האונסים".

"והשיב: שורת הדין אי אפשר להעמיד דיינים שאינם מומחים שלא מדעת בעלי דינים, אלא שהמומחין לבית דין שבעיר יכולים לכוף בעלי הדין לדון לפניהם כל שאין גדולים מהם בחכמה בעיר, והוא שבקיאין בדינים. על כן אתם צריכים למנותם לדעת אנשי העיר, ואף על פי שאינם בקיאים שהכל לפי צורך השעה, וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ואם קבלום עליהם אנשי העיר - מותר, ואין אחד מהם יכול לפסלם, דהיינו ערכאות שבסוריא, דאיתא בריש פרק זה בורר (כג.), ומכל מקום צריך לבדוק אחר אנשים כשרים יראי אלהים שונאי בצע ואנשים מביני מדע".

וכ"פ הרמ"א בסימן ח סעיף א.

הרשב"א התייחס להיתר לדון בפני הדיוטות שדנים לפי שיקול דעתם, כפי שמבואר במסכת סנהדרין דף כג עמוד א, שלפי דעת רבי מאיר, כאשר דנים בזבל"א, יכול כל אחד מבעלי הצדדים לפסול את הדיין שבחר הצד השני. הגמ' העמידה את האפשרות לפסול את אחד מהדיינים במציאות של ערכאות שבסוריא, כלומר דיינים שלא בקיאים בדיני חושן משפט (כך רש"י {ד"ה בערכאות} ביאר: "שלא היו בקיאין בדין תורה"), כי כוחם נובע מכך שהציבור קיבל אותם עליהם#, לכן יכול אחד מהצדדים לסרב לקבל את אחד מהדיינים הללו.

אומנם חכמים חולקים על ר"מ וסבורים שלא ניתן לפסול גם דיין הדן בערכאות שבסוריא. הר"ן (מסכת סנהדרין דף כג עמוד א) הקשה על חכמים: מדוע לא ניתן לפסול דיינים אלו, הרי מדובר בדיינים פסולים, "ואי דיין זה פסול, ואין דינו דין - מה תועיל בטענה זו המחאת רבים עליהם, הרי זה קשר רשעים, ואינו מן המנין"?

הר"ן ביאר: ההיתר בדיינים שאינם דנים לפי דין תורה (אלא רק לפי שיקול דעתם), שייך רק במקום בו לא מצויים דיינים הדנים לפי דין תורה, ומחוסר ברירה הציבור קיבל על עצמו דיינים חלופיים שידונו לפי שקילו דעתם, לכן אין בסמכות הצדדים לפסול דיינים אלו.

כאמור, דברי הרשב"א מתייחסים למקום בו לא ניתן למצוא דיינים הבקיאים בחושן משפט, שאז יש לברור שופטים שידונו לפי שיקול דעתם, (כפי שדנו בערכאות שבסוריא). וכ"פ הרמ"א בסימן ח סעיף א: "ועיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים, או שכולן עמי הארץ, וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם, שלא ילכו לפני ערכאות של עובדי כוכבים - ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר), אף על פי שאינם ראויים לדיינים, וכיון שקבלו עליהם בני העיר - אין אחר יכול לפוסלן. וכן כל צבור יכולין לקבל עליהם בית דין שאינם ראוים מן התורה".

האורים בסימן כב ס"ק טו כתב:

"נראה היינו בעיר שאין בה לומדי תורה, והמחו הם עליהם, כדי שלא ילכו בערכאות, וכמש"כ הרשב"א בתשובה (ח"ב סי' רצ, והובא לעיל ריש סי' ח), אבל במקום שיש בעלי תורה ומדע בעיר הראוים לדון העם - חס ושלום למנות דיינים חסירי מדע, וכאילו נוטע אשירה אצל מזבח ה' (סנהדרין ז ב), והעושה כן ראוי לנזיפה ונידוי, כי פוגע בכבוד התורה, ומעקל הדין, ופשיטא דאפילו יחיד יכול למחות וברור ופשוט".

וכן כתב הנתיבות (חידושים סימן כב ס"ק יג).

החזון איש (חו"מ סנהדרין סימן טו בס"ק ד) כתב: השופטים בערכאות שבסוריא דנו לפי שיקול דעתם, והפסק נחשב לפשרה, לכן יש לו תוקף כי שני הצדדים הסכימו להתפשר לפי הכרעת השופט, אך לא מדובר בשופט שמקבל מערכת של סדרי דין הקבועה בחוק, אלא של שופט שדן לפי מיטב שיקול דעתו מתוך רצון להגיע לצדק, לכן לא שייך להחיל את הלכת ערכאות של סוריא על מערכת המשפט הישראלית, כי הלכת ערכאות של סוריא מתייחסת לפשרה נקודתית לפי שיקול דעת, ולא על מערכת חוקים מסודרת כפי שיש במשפט האזרחי.

כך כתב החזון איש: "ואע"ג דליכא ביניהם דיין שידון על פי משפטי התורה, ומוכרחים להמנות בעל שכל לפי מוסרי האדם - אינם רשאים לקבל עליהם חוקי העמים או לחוקק חוקים. שהשופט כל דין שלפניו לפי הנראה אליו - זהו בכלל פשרה, ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים, אבל אם יסכימו על חוקים - הרי הם מחללים את התורה, ועל זה נאמר אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות".

אומנם מדברי המאירי (מסכת סנהדרין דף כג עמוד א) משמע, שבערכאות של סוריא היה גם מערכת חוקים: "ערכאות שבסוריא שלא היו בקיאין בדין תורה, אלא שדנין לאומד הדעת ובחקים ונימוסים".

לסיכום ישנם שלושה הבדלים בין ערכאות שבסוריא לבין בתי משפט האזרחיים:

1. מוסד ערכאות שבסוריא הוקם רק במציאות של אין ברירה, שאין אפשרות לקיים דין תורה, אך היום ב"ה קיימים דיינים הבקיאים בחושן משפט, ויש אפשרות בדין האזרחי לפסוק לפי דין תורה. כך פסק הרמ"א להלכה בסימן ח סעיף א.

2. כוחם של ערכאות שבסוריא נובע מכך שהציבור קיבל אותם עליהם, אך בתי המשפט כוחם נובע מהחוק ולא מבחירת הציבור. כך פסק הר"ן במסכת סנהדרין דף כג עמוד א.

3. ערכאות של סוריא פסקו פשרה נקודתית לפי שיקול דעתם, אך לא מדובר על מערכת חוקים מסודרת כפי שיש במשפט האזרחי. כך פסק החזון איש (חו"מ סנהדרין סימן טו בס"ק ד). אומנם בנקודה זו חלוק המאירי, אך גם לשיטתו, ישנם שני הבדלים בין ערכאות שבסוריא לבין בתי משפט.

התייחסות נוספת למקרה המובא בשאלה

על הפרשי השכר יש לדון בבית דין. הדיינים יצטרכו להבין מדוע ההסכם נחתם רק באמצע העסקה, מה היה לפני ומה היה אחרי, והאם הייתה מחילה בכך שהעובדת המשיכה לעבוד עוד שנים ארוכות, למרות שלא קיבלה את כל תנאיה? אלו תוספות שכר העובדת לא קיבלה ומדוע? האם מדובר במוסד מוכר ע"י משרד החינוך, או במוכר שאינו רשמי וכו'.

השואל ציין שאין לאשתו הוכחות, ולכן הוא מעדיף לא לפנות לבית הדין, אך הרמב"ם (שו"ת סימן כז) כבר כתב: אדם שיכול לתבוע חוב רק בערכאות ולא בבית דין, כי אין לו עדים או כי אין לו הוכחות אחרות - אסור לו לתבוע בערכאות, למרות שאין לו הוכחות בדין תורה. רק אם הנתבע לא מוכן לבוא לדין תורה - מותר ללכת לערכאות.

וכ"פ מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ג סימן ו):

"ואף על פי, מי שיש לו דין עם חבירו, והוא יודע אמיתתו, ובדין ישראל לא ירויח - שאסור לילך לפני ערכאות של גוים, אף שמוציא את שלו באמת. ואם כבר הלך, וחוזר זה ותובעו לפני הדין - חוזר הדין, ומחזיר לו מה שהרויח ע"י דיני גוים, היינו משום שאחר כך לא יכול לברר שבדין הוציא".

השואל הוסיף, שאולי ניתן להתיר פנייה לבית דין לעבודה מדין עביד אינש דינא לנפשיה. לפי השיטות הסבורות שאין בפנייה לבית דין לעבודה משום פנייה לערכאות - יהיה ניתן במקרים מסוימים לפנות לבית דין לעבודה, אך לפי השיטות הסבורות שיש איסור בפנייה לבית דין לעבודה משום פנייה לערכאות - לא אומרים כאן עביד אינש דינא לנפשיה.

דין זה מבואר בתרומת הדשן (סימן שד), שלא ניתן לפנות לערכאות בגלל דין עביד אינש דינא לנפשיה. וכ"פ הרמ"א בסימן ד סעיף א.

בנוסף, אחד התנאים היסודיים לדין עביד אינש דינא לנפשיה, הוא היכולת לברר ולהוכיח שהוא עושה דין בממון שמגיע לו, וכפי שפסק השולחן ערוך בסימן ד סעיף א: "והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין". השולחן ערוך התייחס לחפץ השייך לו שנמצא ברשות אדם אחר, ק"ו במקרה כאן שמדובר בנושאים כספיים, שצריך לברר האם אכן יש בכלל חיוב מצד המעסיק, ואם לא ניתן לברר זאת בבית הדין - גם אין דין עביד אינש דינא לנפשיה.

כך כתב במפורש הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה יב):

"יש לאדם לעשות דין לעצמו... לפיכך, אם קבל עליו בעל דינו, והביאו לבית דין, ודרשו ומצאו שעשה כהלכה, ודין אמת דן לעצמו - אין סותרין את דינו".

נספח: מנהג מדינה בהעסקת פועלים

מדברי המשנה במסכת בבא מציעא דף פג עמוד א מבואר יסוד חשוב בדיני פועלים: המעסיק מחויב לתת לפועל כפי התנאים הנהוגים במדינה, גם לגבי שעות העבודה, ("מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן"), וגם לגבי שאר תנאי העבודה ("מקום שנהגו לזון... לספק במתיקה"), כך שבתי הדין היום פוסקים לפי מנהג מדינה המתברר מתוך דיני העבודה.

הטעם לכך הוא, שבד"כ המעסיק דיבר רק בצורה כללית עם הפועל ולא סיכם עמו את כל הפרטים ואת כל האפשרויות שיכולות לצוף במהלך העסקתו, לכך אנו אומדים את דעתם, שוודאי המעסיק שכר את הפועלים על פי המנהג המקובל במדינה, כך שיש גמירות דעת משני הצדדים להתחייב על אותם דברים שיש בהם מנהג ידוע ומקובל במדינה#, ולכך אין המעסיק יכול להרע את תנאי העובד, אא"כ התנה על כך בחוזה העסקה, שאז התנאי חל ככל תנאי שבממון.

כך כתב החזון איש (ב"ק סימן כג בס"ק ב): "וכל זה (מעסיק שפיטר) בליכא מנהג, אבל אם איכא מנהג - הולכין אתר המנהג, דסתמא הוי הפסיקא כמנהג המדינה#".

וכך גם כתב האגרות משה (חושן משפט חלק א סימן עה, וכן בחלק ג סימן כו):

"והנה כ"ז הוא אף בלא ידוע מנהג המקום שאין מסלקין בלא טענה אלא לעצם הדין, אבל בידוע מנהג המקום, או אף רק מנהג בית החרשת, או אף רק מנהג האיש הזה שכששוכרין פועלים - אין מסלקין אותם בלא טענה... ואין חלוק בין אם נעשה המנהג ע"פ חכמי העיר או נהגו מעצמן... מנהגים כאלו שאם היו מתנים היה מהני מעצם הדין - גם המנהג הוא עצם הדין ממש דהוי כהתנו".

הפתחי חושן (שכירות פרק ז הערה יז) כתב:

"ועדיין לא מצאתי למה נקטו בגמרא הכל כמנהג המדינה בשכירות פועלים יותר משאר דיני ממונות, שהרי בכל דבר הנעשה סתם בין אדם לחבירו - הולכין אחר מנהג המדינה, וכן מצינו בסימן שח גבי שכירות בהמה, וכן בשכירות בתים וכיוצא בהם, ואפשר ששכירות פועלים שכיח יותר, וכמ"ש הריב"ש (סימן תעה)"