חובת בית הדין לנמק את פסקו; עקרונות בחיוב מזונות ילדים

תיק 1327593/1

פסק דין 

לפני בית הדין מונח ערעורו של האב על החלטת בית הדין האזורי בעניין מזונות הילדים.

בהחלטה נכתב: 

בפני בית הדין תביעת האם למזונות בעבור שתי קטינות בגילאי (כמעט) שש ושלוש וחצי[...]

אין בית הדין רואה צורך לחזור על פרטי הפרטים בחקירת יכולת ההשתכרות של הצדדים, רק נציין כי השערת האישה בדיון ביום ראש חודש סיוון תשע"ט (4.6.19) כי הבעל משתכר עד 50,000 ש"ח בחודש מוכחשת מכול וכול לא רק על ידי הבעל אלא גם מהמסמכים שהאישה הגישה בעצמה לפני בית הדין, והוכח כי אין לה כל בסיס, אפילו לא קרוב.

לאחר העיון בחומר שבתיק, בית הדין קובע כדלקמן:

האב חייב בדמי מזונות חודשיים של 2,400 ש"ח כולל מדור (1,200 ש"ח לכל בת), לא כולל מחציות חינוך ורפואה, וכפי שהאב הציע בעצמו.

לטענת האב הכנסותיו נמוכות והכנסות האם גבוהות והמשמורת למעשה היא משמורת משותפת. הצדדים צירפו הררי מסמכים לתיק בית הדין. 

נדגיש ונאמר: ערכאת הערעור אינה נוהגת לבחון ולבדוק את פרטי ההשתכרות, ההכנסות וההוצאות של הצדדים בפרוטרוט. זהו תפקידה של ערכאה קמא. בית דיננו כמעט שלא יתערב בקביעת העובדות שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, על סמך ההנחה שערכאה קמא אכן בחנה את הדברים והתרשמה מהמסמכים והטיעונים שהעלו שני הצדדים לפניה. 

לפיכך חובת הערכאה הראשונה לפרט את העובדות המהוות את התשתית והבסיס לפסק הדין, ולאחר מכן לתת הכרעתה. הדבר הוא החלק המהותי של עבודת בית הדין, רק לאחר פרי?ת התשתית העובדתית והראייתית אפשר להוציא פסק דין. 

הן אמת שמעיקר הדין בית הדין יכול להוציא את פסק דינו באמירת "פלוני אתה חייב, פלוני אתה זכאי", "פלוני אתה חייב לשלם סכום זה", ואין חובה על בית הדין לתת נימוקים בסתמא אלא רק במקרים מיוחדים כפי שנפסק בחושן משפט (סימן יד סעיף ד):

יש אומרים שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו, צריך להודיעו מאיזה טעם דנו, אפילו אם שאל. 

הגה: וכל שכן אם אומר "כתבו לי מאיזה טעם דנתוני" (טור). מיהו יש אומרים: דוקא אם דנו אותו על ידי כפייה, אבל בלאו הכי אין כותבין, וכן עיקר (מרדכי, נימוקי יוסף פרק זה בורר ותוספות ור"ן פרק איזהו נשך). וכשצריכים לכתוב לו מאיזה טעם דנוהו אין קביעות זמן לדבר, אלא כל זמן שבא לכתוב לו, כותבין ונותנין לו (מרדכי סוף פרק זה בורר). ואין צריכין לכתוב לו הטעמים והראיות, רק כותבין להם הטענות והפסק דין (נימוקי יוסף שם). 

אך עיין בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תתקיז) שכתב:

ומן הדין לא היינו צריכים לכתוב מאיזה טעם פסקנו כך אחרי שנתרצו שניהם לבא הנה לפנינו לדין, אך מפני "והייתם נקיים מה' ומישראל" כתבנו להם מאיזה טעם פסקנו כך הדבר. 

ועיין עוד בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן יג) שכתב: "ומכל מקום נכון הוא לכל ירא שמים לכתוב מאיזה טעם דן."

ואומנם הם כתבו ממידת חסידות, ומשורת הדין בית הדין אינו חייב לנמק פסק הדין, אך עם זאת בתקנה קט"ו לתקנות הדיון נקבעה צורת פסק הדין כדלהלן: 

כל פסק דין צריך להכיל, מלבד ההחלטה בנושא המשפט, גם:

(א) סיכום תמציתי של טענות הצדדים;

(ב) קביעת העובדות החשובות;

(ג) נימוקי ההחלטה.

הדבר נצרך גם מטעמם של מהר"ם מרוטנבורג ומטעמו של מהר"ח אור זרוע, אך בעיקר מהטעם שעל פי תקנות הדיון קיימת זכות ערעור, ואיך יוכל בית הדין לערעורים לדון בערעור אם לא ידע טעמו של בית דין קמא, והרי האפשרות לערעור שנקבעה בתקנה קלה היא כדלהלן: 

אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן:

(א) טעות בהלכה;

(ב) טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות;

(ג) פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.

משכך ללא קיום תקנה קט"ו אין אפשרות לקיים את תקנה קל"ח. ועיין מה שכתב מרן הגרי"א הלוי הרצוג בפסקים וכתבים (חושן משפט סימן ט), לגבי חובת מתן הנימוקים בבית הדין הגדול:

לעצם הדבר אין על פי דין שום זכות לאיזה צד שהוא לדרוש מאתנו נימוקים, שכך מפורש בחושן משפט סימן י"ד סעיף ד' ברמ"א:

ואין צריך לכתוב לו [כלומר מאיזה טעם דנוהו] אלא מבית דין קטן לבית הדין הגדול. אבל בית דין גדול אין צריך לכתוב לו, שלא חיישינן לטעותא, דאם כן אין לדבר סוף (בית יוסף שם נראה מדברי הרמב"ם). 

ואגב לענין "מאיזה טעם דנתוני" הנה אף במקום שיכול בעל דין לדרוש זאת מהבית דין אין עליהם לכתוב הטעמים אלא הטענות ופסק הדין (רמ"א שם).

ועל זה כנראה סמכו בתי הדין שאינם כותבים הטעמים והראיות. ובסמ"ע שם (ס"ק כו): "דכל בית דין יפה – כששומעין הטענות יודעין לפסוק עליהן, דתורה אחת לכולנו." ואולם לא טוב הם עושים כנגד תקנתנו בהסכמתם הם, לאחרי שהכרנו שזהו תיקון גדול. 

בנוגע לבית דין הגדול, אינני קובע שכך מפורש בתקנות הדיון שתקנה זו מוטלת גם עלינו, וצריך אני לעיין בהן, אבל אף על פי "שאם כן אין לדבר סוף" טוב שאנחנו גם כן ננהוג כך, כדי שממנו ילמדו אחרים וחוץ מזה יש במנהג זה תועלת מרובה.

לאור האמור, חובה על בית הדין האזורי לפעול כפי תקנה קט"ו. 

דא עקא, בפסק הדין המעורער לפנינו לא נעשה דבר מהאמור בתקנה קט"ו: אין אנו יודעים לא את טענות הצדדים, לא את הכנסותיהם, לא את העובדות החשובות ולא את נימוקי בית הדין. חובת בית הדין הייתה להביא תחילה את טענות הצדדים, מה דורשת האם, מה הוצאותיה, מהי הכנסתו של האב ומהי הכנסת האם, איזה הוצאות מוציא האב לצורך הילדים מלבד דמי המזונות ומה נימוקי החלטת בית הדין בקביעתו. 

יש להדגיש שאף במקום שנקבעת משמורת משותפת, שזוהי השאיפה של אבות רבים כדי להפחית את עלות המזונות שישלמו, הדגש בדרך כלל הוא על מספר הלילות שהילד ישן עם כל הורה, ובאמת לא זוהי עיקר הבחינה בחיוב מזונות, שהרי אף היכא שזמני הלינה שווים או כמעט שווים, יש לבחון היטב מי מוציא את עיקר ההוצאות על הילד, מאחר שהלינה לא מוכיחה בהכרח על נשיאה שוויונית בעול. גם המזון לא מהווה בהכרח את המרכיב הדומיננטי, שהרי ביגוד ודאגה לשאר צרכים – עלותם במקרים רבים עולה על הוצאות המזון. גם במשמורת משותפת במקרים רבים, ההורה שדאג לצרכים אלו בעת שבני הזוג היו נשואים הוא שממשיך לדאוג לעניינים אלו, לפיכך שיעור המזונות גם במשמורת משותפת אמור להיות בהתאם להוצאות שמוציא כל הורה בפועל, ומשכך עניין זה אמור להיות מפורט בהצגת העובדות ובתיאור מי משלמם.

כמו כן חיוב המזונות הוא לפי צורכי הילדים, צורכי הילדים והרגלם ולא הסכום המינימלי, וכבר הארכנו בזה בפסק דין שהתפרסם בימים אלו, בתיק 1308941/1, שעליו חתומים שניים מהחתומים מטה, וקבענו ששיעור המזונות ייקבע אצל כל ילד לפי החברה, המגזר, המשפחה והעיר שבה הוא מתגורר. לפיכך גם עניין זה אמור להיות מוזכר בבסיס פסק הדין. ויש להאריך עוד בדברים, ואין כאן מקומם.

אכן בית הדין כתב שהאם טענה על הכנסות גבוהות של האב בסכום מופלג ודחה טענה זו. אך אכתי אין לנו שמץ מושג מהו סכום הכנסתו ומהו סכום הכנסת האם, ולדברי האב הכנסותיו נמוכות והכנסות האם גבוהות ומשכך יש להקל הנטל שהוטל עליו ולהעבירו לאם. 

לפי מה שהוצג לנו בין במסמכים ובין בטענות בדיון אין אנו יכולים לקבל את טענות האב על גובה הכנסות האם. אך בר מדין: עיקר חיוב המזונות ודאי מוטל על האב, בין ב'קטני קטנים' ובין בקטנים גרידא, ואף אם יש חיוב על האם, החיוב הוא מדיני צדקה שבשולחן ערוך 'יורה דעה', והיא חייבת בו רק אם יש לה כדי צורכה, ואין ספק שהסכום שנפסק מטיל על האם חיוב לא מבוטל ולדעתנו הרבה יותר מהחיוב שנקבע לאב.

סוף דבר: נוסח פסק הדין וסגנונו גורם לכך שלא מצאנו ידינו ורגלינו בסכסוך זה, ואיך נוכל לדון בערעור עליו? ואף שהסכם הגירושין בין הצדדים קבע שהצדדים יגישו סיכומים ואסמכתאות ובית הדין ייתן פסק דין ללא קיום דיון – אין זה פוטר את בית הדין מלהבהיר את הדברים בפסק דינו, ועל כל פנים אנו כערכאת ערעור לא נוכל לחוות דעתנו כשאין אנו יודעים על מה הושתתו אדני פסק הדין. 

משכך, משורת הדין היינו אמורים להחזיר התיק לערכאה קמא כדי שתנמק את דבריה. דבר זה היינו עושים לוּ הייתה האם מערערת על פסק הדין, שהרי סך 1,200 ש"ח לכל ילד למזונות ומדור (אף אם נקבל את טענת האב שהמשמורת היא משותפת בפועל ויש לו הוצאות נוספות לגידול הבנות) הוא פחות בהרבה מסכום המינימום הנצרך למזונות ולמדור ילד, ובפרט כשהאם מכחישה את טענות האב על אופן קיום הסדרי השהות. 

אך האב הוא המערער ולפי האמור ודאי שפסק הדין לא מקפח את האב, ובפרט שזו הייתה הצעת האב לתשלום מזונות, כפי שכתב בית הדין בפסק דינו וכפי העולה מפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי מיום א' בסיוון התשע"ט (4.6.19), וכידוע אין דרכו של מתחייב להתחייב בדבר שלא יוכל לעמוד בו.

מסקנות והוראות

לאור האמור בית הדין קובע:

א. אנו דוחים את ערעור האב על גובה המזונות.

ב. הערובה שהפקיד האב כתנאי לשמיעת ערעורו תועבר לאם כהוצאות משפט.

ג. המזכירות תסגור את התיק.

ד. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום י"ד בשבט התשפ"ב (15.1.2022).

הרב אליעזר איגרא הרב שלמה שפירא הרב מיכאל עמוס

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה