הפתחי חושן (חלק ה, גנבה ואונאה, פרק ח - הנהנה בממון או מעשי חברו סעיף ג) מביא את המחלוקת הזו, ונראה שמסקנתו היא שאי אפשר לכפות למרות שהבעלים לא יכולים כלל להשתמש:

לא אמרו זה נהנה וזה לא חסר פטור אלא לענין דיעבד, שלאחר שנהנה מממונו והוא לא נחסר, אינו חייב הנהנה לשלם לו עבור ההנאה, אבל יכול למחות לכתחלה שלא יהנה מרכושו, אף על פי שאינו חסר כלום.

כיוון שבפתחי תשובה יש מחלוקת, ובעל החצר הוא המוחזק, במקום של ספק אין לכפות אותו.

ב. כפייה למכור את חלקו בגג

באשר לטענה השניה, יש הסכמה של פוסקי הדור שאין אפשרות לכפות על מישהו למכור את הזכות שלו גם כאשר לכאורה הוא אינו יכול להשתמש בה.

בשבט הלוי חלק ח סימן רצט כתוב:

אולם בדבר הספק האם שייך בכהאי גוונא לכפות מדין כפייה על מידת סדום - לדידי פשיטא לי דלא שייך כופין על מידת סדום שיוותר אדם על מה ששייך לו, ואינו דומה לסוגית ב"ק כ' ושו"ע חו"מ סי' שס"ג.

מסקנתו היא שמדין כופים על מידת סדום אי אפשר לכפות על הנתבע להסכים.

יש מקומות שבהם יש תקנה של בית הדין או מנהג המקום שלפיהם אנשים מרחיבים את דירותיהם, ומצד זה יש חובת הסכמה. אכן ידוע לנו שבג' מקובל מאוד ולהרחיב דירות או להוסיף דירות חדשות, אבל לא שמענו שיש תקנה או מנהג מחייב, ולכן גם אם היינו משתכנעים שאין עילה לסירובו של הנתבע, בית הדין אינו יכול לכפות את הסכמתו.

ברם כידוע גם לפנים משורת הדין הוא כלל גדול בתורה, ויש מקרים שבית הדין יכול אף לכפות מצד לפנים משורת הדין, וכך כותב הרמ"א בסימן יב סעיף ב: 

ואין בית דין יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין, אף על פי שנראה להם שהוא מן הראוי (ב"י בשם ר"י ובשם הרא"ש). ויש חולקים (מרדכי פ' ב' דמציעא).

אכן, בנדון דידן בית הדין אינו כופה למכור, אולם אין בזה כדי להסיר את הפגם המוסרי שיש במקרה שאדם מונע טובה מחברו כשאין אותה הנאה מפסידתו. יש מקרים הקרובים למידת סדום שאין בכוחו של בית דין לכפות עליהם. לפיכך עלינו לברר האם העילה להתנגד שקולה לנזק שייגרם לתובע בהימנעות מהסכמה.

הנתבע הזכיר בבית הדין סיבות אחדות להתנגדות, ברם לדבריו הוא עצמו לא גר שם ולא היה מתנגד, אלא שהשכן השישי מתנגד. עיקר ההתנגדות של הנתבע נובעת מהתחשבות בשכן שלא מוכן לחתום.

בדיון אמר הנתבע:

אישית זה לא יפריע לי, ולכן אמרתי שאם אני האחרון אני חותם. עכשיו, אחרי ששמעתי שיש התנגדות של השכן, הבנתי את הטענות שלו.

הרב ביק: אתה מתנגד בגלל שהשכן מתנגד או מתנגד באופן עצמי?

הנתבע: אני שכן שלו בתאוריה שלושים שנה, והוא אמר לי שהוא יסבול מזה.

הנתבע: מי שיסתכל בסרט שהוקרן בטלוויזיה יראה שהמנהג הוא אלים. הכנסת דיירים נוספים לבניין זו פעולה לא חוקית. אם נתנו לי את הזכות להתנגד אני מתנגד. זה לא שאין לי סיבה. יש סיבה. אולי היא לא מספקת ואולי צריך ללכת לקראת, אבל כיוון שיש כאן יהודי שסובל אמרתי לתובע שיגיע איתו למשא ומתן.

אמנם הנתבע אימץ במידה מסוימת גם את סיבותיו של השכן להתנגדות, אולם ברור מדבריו שעיקר דאגתו היא לשכן, ואם הוא היה מסכים לחתום גם הנתבע היה חותם ללא ספק. בבית הדין לא הוסבר מדוע הנתבע מבכר את רצונו של השכן על פני רצונו של התובע.  

השכן, שהוא העילה שבגללה הנתבע לא רוצה לחתום, סירב להופיע בבית הדין בג' וגם לבית הדין הנוכחי הוא סירב להגיע ושלח את הסיבות להתנגדותו בכתב.

התנגדותו של השכן מעלה תמיהה, שהרי הוא קיבל את הסכמת השכנים והרחיב את ביתו. בנוהג שבעולם כאשר דייר נענה לבקשת שכן ונותן את הסכמתו שהשכן יבנה, הוא מניח שיש הדדיות וכאשר הוא יבקש הסכמה דומה גם הוא יקבל אותה. לא סביר שראובן יבקש משמעון הסכמה ויבנה, וכאשר שמעון ירצה לבנות הוא לא יחזיר לו באותה  מטבע. לו השכן היה מופיע בבית הדין היינו מנסים להבין נקודה זו ונקודות נוספות שהעלה בכתב, אך כיוון שסירב לבוא איננו רואים צורך להתחשב בהתנגדותו, שהיא כאמור תמוהה בעינינו.

ג. שיכנוע להסכמה משום הישר והטוב

הטענות בדבר מחסור בחנייה, נפילת חשמל בשל עומס ומחסור במקומות בגן ילדים הן סוגיות שעל המועצה לקחת בחשבון בבואה לתת היתר בנייה. לא סוד הוא שיש מצוקת דיור גדולה, ולכן בכל האזורים החרדיים מוספים דירות ומפצלים דירות קיימות ככדי לאפשר לאנשים נוספים לזכות בדיור, וכמובן שגם בעל הבית מרוויח. כל אחד רוצה שבבוא העת בניו ובנותיו ימצאו דירה במחיר סביר, וכנראה מתוך השיקול הכולל נוהגת המועצה ביד רחבה כשהיא מעניקה היתרי בנייה. מכל מקום, אין זה מתפקידנו לקבוע את מדיניות המועצה ושאר השכונות החרדיות. במקרה שלנו נראה תמוה להטיל את בעיות החנייה והחשמל על שכן שמעוניין להוסיף דירה  שתאפשר לעוד זוג צעיר להתגורר בבניין.

אכן, אדם יכול לומר: אני בניתי והסתדרתי, למה לי עם כל הבלגן של הבנייה שבודאי גורם אי נוחות רבה מאוד. הכי קל להתנגד. לדעתנו טועה הנתבע בכך שהוא מעדיף כדבריו למנוע סבל משכן אחד ולהתנגד לבנייה. עלינו לציין שגם הפוסקים שכתבו כי בית הדין אינו יכול לכפות כתבו שיש לעשות מאמץ כדי לאפשר את הבנייה, וזה כנראה מתוך אחריות לצורכי הציבור.

בעל שבט הלוי כתב באותה תשובה ביחס לבתי דין שכופים את ההסכמה:

ובדבר השאלה איך ומאיזה דין כופין את השכנים למכור חלקם שבגג לשכן שרוצה לבנות שם - כבר דיברנו כמה פעמים בדין תורה שאין באמת מקום לכפות למכור, רק בשכנוע וברצון טוב לעשות ועשית הישר והטוב כדרך בני ישראל, ואז עושים חשבון המגיע לו, ואי אפשר לכוף לבעל גג.

כלומר, מצד ועשית הישר והטוב יש לעשות מאמץ לאפשר את הבנייה.

כל זה הוא מעיקר הדין, אך למעשה יש לברר בבית דין כל מקרה לגופו, כיוון שיש בזה הרבה פרטי דינים, ובוודאי מן הראוי לכל אחד לוותר בכגון זה לשכניו, וכמאמרם ז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, דעלך סני לחברך לא תעביד, ולא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה. והחכם עיניו בראשו לראות בטובתם של השכנים, ובזה ישרור שלום ושלווה ביניהם כל הימים.

לקראת סוף הדיון הבהיר הנתבע חלק מדרישותיו במקרה שיסכים לחתום:

הנתבע: אם הוא היה אומר שהוא יגור בדירה זה משהו אחר. במקרה שבית הדין יחליט לכוף אותי, אני רוצה שהוא יפסוק שגם נזקי גרמא הוא צריך לשלם. אני מבקש שבית הדין יציין שני דברים: הוא יהיה חייב לחתום לי, והוא יצטרך לשלם כל נזקי הגרמא. כל קלקול שיהיה במשך העבודה ברכוש שלי הוא באחריותו. שלא יהיו טענות שמשהו היה כבר ישן וחלוד ולכן לא צריך לשלם עליו.

אם תהיה הסכמה, שתי הדרישות האלה יקבלו תוקף של פסק דין.

פסק הדין  

משום ועשית הישר והטוב ומשום ואהבת לרעך כמוך על הנתבע לנסות להגיע להסכם עם התובע ולאפשר את הבנייה על הגג.

ההסכם יכלול גם את הנושאים הבאים:

א. פיקוח הנדסי מקצועי שימנע כל נזק לבניין.

ב. התחייבות לבנייה בהתחשבות מקסימלית בדיירים.

ג. תשלום על שטח הגג כנהוג בביתר עילית.

ד. הסכמה בעניין הבעלות על הגג החדש.

ה. התחייבות לתשלום ולתיקון כל נזק שעלול להיגרם אפילו בגרמא.

ו. התחייבות לאשר לנתבע להרחיב גם הוא את ביתו אם ירצה בכך.