מסר הקלטה לצורך תביעה בערכאות

פסק דין

תיאור המקרה

בעקבות ויכוח שסבב סביב פינה חמה לחיילים בישוב, הוגשה תביעה אזרחית כנגד אישתו של התובע (על סך 290 אלף ₪) בגין דיבורי לשון הרע ופגיעה בפרטיות. הקלטה שביצע הנתבע, עבור מי שבזמנו הגישה את התביעה האזרחית כנגד אישתו של התובע, היתה חלק מרכזי בתביעה.

מטרת ההקלטה היתה לשם סיוע להגשת התביעה האזרחית. לשם כך הלך הנתבע, שהיה חייל בזמן המאורע, יחד עם חייל נוסף, להתארח בביתו של התובע לארוחת ערב. במהלך הארוחה שני החיילים השתדלו להסב את הדיון כלפי מגישת התביעה האזרחית, על מנת שיוכלו להקליט חומרים שיהוו בסיס לתביעה. באופן זה הם גרמו לאישתו של התובע לומר דברים כלפי מגישת התביעה.

לאחר ההקלטה, הנתבע התחרט על שהסכים לבצע פעולה זו, וביקש ממגישת התביעה האזרחית שלא להשתמש בהקלטה, אך יחד עם זאת הוא מסר את ההקלטה.

הנתבע לא הסכים לחתום על הצהרה על אמיתות הדברים שנאמרו בהקלטה, והחייל שהיה עימו חתם על כך. יחד עם זאת, הנתבע לא הסכים לחתום על הצהרה נגדית שבה יופיע שהוא לא מסכים לשימוש בחומרי ההקלטה, על אף שהוסבר לו שזו הדרך הטובה ביותר על מנת לסלק את התביעה האזרחית שהוגשה.

התובע נאלץ לשלם כ30 אלף ₪ לעו״ד על מנת להתגונן מהתביעה האזרחית. בנוסף לכך, בהסכם גישור הוא שילם 40 אלף ₪ בשביל להסיר את התביעה (בתאריך 1/03/2023 ע״י מגשרת).

עד כאן העובדות המוסכמות.

טענות התובע

התובע טוען שההקלטה היתה החלק המרכזי והמהותי ביותר בתביעה. אמנם באותו כתב תביעה מופיעים עוד שלוש ראיות מעבר להקלטה הזו - עוד הקלטה ועוד שני סיפורים. אך מרכזיות ההקלטה בולטת הן בכתב התביעה הנ״ל (סעיפים 33, 39 ועוד), וגם בפרוטוקול הדיון בבית הדין האזרחי, הנתבע (שהקליט את ההקלטה) הוא היחיד שמוגדר כ׳עד מרכזי׳. [גם בהתכתבות של מגישת התביעה האזרחית עם הנתבע מופיע שבלי ההקלטה כל התביעה שעלתה המון כסף תלך לפח. אמנם אין משם ראיה ברורה על חשיבות ההקלטה, משום שהסגנון מוכיח שמדובר על ניסיון שכנוע.]

היות והנתבע הוא זה שסיפק את ההקלטה, התובע טוען שהוא הגורם לכך שהוא הפסיד כ70 אלף ₪ בעקבות התביעה האזרחית. אמנם התביעה הוגשה רק על 60 אלף ₪, היות ואנשים מהיישוב אספו כסף עבור התובע, והוא קיבל מהם 10 אלף ₪.

התובע טוען שהנתבע הביא את ההקלטה למי שהגישה את התביעה האזרחית ולא ביקש ממנה במפורש לא להשתמש בה בהקלטה אלא רק אמר ׳אני לא קשור׳ והתכוון לא לסייע יותר, אך לא אסר את השימוש בהקלטה.

[הנתבע הוסיף וטען על חוסר התנהלות ראוי של מגישת התביעה, בין השאר, על כך שהיא גרמה למחלוקת סביב הפינה החמה ועל התייחסות לא ראויה שלה כלפי אישתו וגם כלפיו (כתיבה בקבוצת וואטסאפ שהם פועלים נגדה מכוח היותו במזכירות היישוב), על כך שהיא לקחה את החפצים הציבוריים של הפינה החמה לביתה והתבקשה להחזיר אותם על ידי מזכירות היישוב (והביא על כך ראיות מהמייל היישובי והתכתבויות וואטסאפ). עוד הוא הוסיף שגם אם היו דברים שלא נאמרו כדין בעידן ריתחא, הרי שיש בהם אמת, ולמשל עיקר הטענה שעליה התבססה תביעת הלשון הרע ופגיעת הפרטיות, שמגישת התביעה טענה ששני גברים אנסו אותה (נספח 16 ו17) - הם דברים שהסתכמו בחקירה משטרתית בטענה של הטרדה בלבד. בנוסף לכך הוא הוסיף שיש למשפחתה מורכבות עם היישוב עקב ילד במשפחה שעבר פגיעה ביישוב והמשפחה עזבה, ורק מגישת התביעה נשארה, דבר שהותיר בה מרמור על דברים מסוימים ביישוב.]

מעבר לנזק הממוני שהתובע טוען שהנתבע גרם לו, הוא מוסיף וטוען שהנתבע קיים בו את דברי הפסוק ׳ארור מכה רעהו בסתר׳, בכך שנכנס לתוך ביתו לשם קבלת הכנסת אורחים, ובפיו שלום ידבר, אך בקרבו ישים ארבו, וכל כוונתו היתה להפיל בפח את אישתו ולגרום לו להפסיד ממון.

טענות הנתבע

הנתבע הסביר שהוא הופעל על ידי מניפולציות רגשיות, כאשר מגישת התביעה הגיעה אליו בוכה וסיפרה על כך שנגנב לה רכוש ונעשה לה עוול, ושיוועה לעזרתו.

יחד עם זאת, הוא טוען שהוא לא יודע אם הוא חייב, כי הרי המזיק למעשה הוא מי שהגיש את התביעה האזרחית.

הנתבע גם טוען שהוא אמר במפורש למי שהגישה את התביעה האזרחית שהוא לא מסכים שהיא תשתמש בהקלטה. מגישת התביעה כתבה לו שהם ׳הסתדרו בלעדיו׳ והוא חשב שהכוונה היא שאכן היא הקשיבה לבקשתו.

דיון

במהלך הדיון הנתבע הביע את צערו והתנצלותו על מעשה הקלטת הסתר. לשאלת בית הדין האם הצדדים מוכנים לפשרה, התובע השיב בחיוב, אולם הנתבע הסכים רק לפשרה הקרובה לדין.

פסק דין

השאלות לדיון:

1. האם יש לפסוק הוצאות משפט לטובת מי שהוכרח להתדיין בערכאות?  

2. האם ניתן להשית חיוב הוצאות על מי שלא הגיש תביעה בערכאות אלא רק מסר שם עדות?

3. האם יש איסור הלכתי בהקלטת סתר?

4. האם מסירת הקלטה לאדם שישתמש בהקלטה כנגד חברו היא מעשה המוגדר כנזק ממוני?

5. האם ומתי יש חובה להעיד בערכאות?

6. האם יש חובת פיוס, ומהו אופן הפיוס.

התביעה מורכבת משני חלקים:

1. הוצאות משפט (30,000 ₪)

2. תשלום שהוסכם בהליך הגישור בבית המשפט (40,000)

נדון בהם:

1. בדרך כלל, ההוצאות שכל בע״ד הוציא על עצמו כל אחד משלם על שלו, כך נלמד מדברי הגמ׳ (סנהדרין לא ע״ב):

״כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: התוקף את חבירו בדין, אחד אומר: נדון כאן, ואחד אומר: נלך למקום הוועד כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה? אלא, כופין אותו ודן בעירו".

מתבאר שאין הנתבע יכול לכוף את בעל דינו להוציא הוצאות ללכת למקום הוועד, משום שגם אם יזכה לו יוחזרו לו ההוצאות (תוס׳ שם ד״ה ויוציא). הטעם לכך שאין החזר הוצאות, משום שכל אחד הוציא להנאתו לטובת עצמו (יש״ש). כל פעולה שאדם עושה לעצמו כדי להתגונן או כדי להציל ממונו כגון שתובע חברו בתום לב, אין על זה שם פעולת נזיקין.

ברם, דברינו עד כאן אמורים בישראל שתבע חברו בבית דין, אך מי שתבע חברו בערכאות והוכרח הנתבע להוציא הוצאות, הדין שונה. והנה בשו״ת רדב״ז (א,קעב) דן בענין ראובן שתבע לפני ערכאות של גויים והוציא שמעון הוצאות, ויצא שמעון זכאי, אם חייב ראובן לשלם לו הוצאותיו. ובסוף כתב:

"ובשלמא אם היה מתברר למפרע שהדין עם ראובן, הוה פטור מכל הוצאות שמעון, מצי אמר היה לך לפרוע לי, כיון שהדין עמי ואתה הפסדת אנפשך. אבל כיון שנמצא למפרע שהדין עם שמעון, נמצא שהיה צריך להוציא הוצאות לינצל ממנו, וחייב לשלם לו כל מה שהפסיד בעדים".

מדבריו משמע, שהתובע בערכאות חייב לשלם הוצאות הנתבע מדין מגרמי רק אם הנתבע יצא זכאי. וטעם הדבר, לפי שהתובע תבעו בחינם, מה שאין כן אם הנתבע התחייב בערכאות, שאז אנו אומרים לו מדוע הלכת לערכאות היה לך לשלם לתובע קודם לכן. ברם, בניד״ד לא היה פסק דין בערכאות אלא פשרת גישור בין הצדדים, והנתבע חוייב לשלם 40,000 ₪ לתובעת, ואיננו יודעים מה היו טענות התובעת שם, ואין לנו לקבל טענות כנגדה שלא בפניה.

למעשה, גם אם נגדיר שיש כאן חיוב ממוני לשלם על הוצאות המשפט, החיוב הוא על האשה שתבעה בערכאות, ולא על הנתבע שמסר את ההקלטה. בנוסף לכך, הרי הסברא נותנת שאין מקום לחייב את הנתבע על הוצאות המשפט של התביעה בערכאות רק משום שמסר את ההקלטה, שהרי היו עוד ראיות לתביעה, ומסתבר מאוד שהתביעה בערכאות היתה מתבצעת גם בלעדיו.

2. יש לעיין האם מסירת ההקלטה נחשבת לנזק. עצם ההקלטה ללא ידיעת המוקלט יש בו איסור, אך אין בזה נזק ממוני, כפי שיתבאר לפנינו.

1. הקלטת סתר דינה כהכמנת עדים, שהותרה רק כנגד מסית לעבודה זרה, אך לא במקרים אחרים.

וישנו חרם דרבנו גרשום, שלא לקרוא כתב חבירו שלא מדעתו (עי׳ שלטי גבורים סוף פרק ד מסכת שבועות), ובכנסת הגדולה (הגהות טור יורה דעה סימן שלד אות ה) הביא זאת, וכתב: "יש חרם רגמ״ה שלא יפתח אדם אגרת חברו והפותחה הוא מנודה".

ועיין בדברי הגר״ש דיכובסקי בפסקי דין רבניים (חלק יד פס״ד המתחיל בעמוד 321), שכתב שחרם דר״ג שייך גם להאזנת סתר, כי מה לי קריאה או שמיעה. ובפרט לפי מש׳׳כ בשו״ת חקקי - לב (ח״א יו״ד סי׳ מט) שטעם החרם הוא משום ״ואהבת לרעך כמוך״, או משום ״לא תלך רכיל בעמך״, או משום גונב דעת הבריות - דברים אלו שייכים גם בהאזנת סתר.

ועיין שם שהעלה שלצורך מצוה או מניעת נזק, מותר מטעם דין עביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא (ב״ק כז,א), ועל כן מותר לאדם שנעשה לו עוול להקליט אחר בסתר, למרות שזה פוגע בפרטיות אחד הצדדים.

אך כאמור, כל זה נכון לגבי האדם הניזק עצמו משום ש״חייך קודמים", אך לאדם אחר אין היתר להקליט, והרי הוא "מחזיק באזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו,יז). ועיין בגט׳ שבועות לא ע״א "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו - רב אמר: זה הבא בהרשאה".

ויעוין שו״ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן מ אות יט) שכתב:

"ואדרבה בעל הדברי תורה כיון שאמר זה ברבים שכל אחד יכול להעתיק על טייפ אין לו שום רשות למנוע מלעשות טייפס, אם לא כשאמר לכל׳אלו שבאו לשמוע שאינו אומר אלא כשיבטיחו לו שלא יעשו טייפס מזה מאיזה טעם שאינו רוצה לפרסם דאף שלא שייך איסור גזל על זה איכא עכ׳׳פ איסור מלעבור על דעתו אף כשיודעין השומעין שאינו רוצה גם בלא התנה וכ״ש בהתנה שאסור שהרי הטריחוהו באופן שאמר שאינו רוצה והוי כעשו מלאכה באחד בעל כרחו".

מדבריו משמע, שאסור להקליט אדם ללא רשותו וכל שכן לפרסם, אם יודעים שאינו מסכים לכך למרות שלא התנה במפורש.

יש להעיר מעמדה המשפטי של הקלטת סתר שונה בין דין המדינה לדין התורה. יעוין בפסקי דין רבניים (חלק יד עמוד 298), וזו לשונו:

"על כן ביה״ד אינו יכול לקבל את העקרון שקבע החוק האזרחי שלא להזדקק כלל לעדיות וראיות שהגיעו בדרך של עבירה או אסור וכל מקרה יש לדון לגופו. ובמקרה דנן שהתובע נשען בתביעתו על הקלטת שנעשה בהאזנת סתר כראייתו היחידה והעיקרית, לא יוכל ביה״ד לשלול את זכותו להביא ראייתו למרות שנעשתה בעבירה. רק כאשר ביד התובע או אחד הצדדים ראיות נוספות לתביעותיהם ומבקשים לצרף ולחזק תביעותיהם ע״י ראיה שבאה בעבירה שלא כראיה עיקרית על ביה״ד לשקול שלילת השמוש בראיה זו ע׳׳מ שטובת החברה וזכויות הגנת הפרט יהיו מוגנים ונשמרים".

על דבר זה גם עמד הר״ש דיכובסקי בפס״ד הנ״ל, והעלה שחוק זה אינו מחייב את בתי הדין הרבניים: אולם לגופם של דברים, אין ספק כי הוראותיהם של שני החוקים הנ״ל מכוונות לבתי המשפט ולא לבתי הדין הרבניים. דיני הראיות בבתי הדין שונים במהותם ובאופיים מדיני הראיות שבבתי המשפט, ולפיכך דינים אלו אינם חלים כלל על בתי הדין הרבניים, זולת במקום שהדבר צויין במפורש בחוק. דוגמה לכך היא סעיף 52 בפרק ג׳ לפקודת הראיות המדגיש כי הוראות פרק זה יחולו גם על מסירת ראיות בפני בי״ד.

בנוסף: המונח ״בית משפט״ מוגדר בסעיף ו (א) של חוק יסוד: השפיטה, ושם נקבע במפורש שהכוונה היא לבתי המשפט האזרחיים, בעוד שבי״ד רבני אינו נכלל בהגדרה זו.

עוד יש להעיר מדברי הרמב״ם שהובאו בחפץ חיים שאדם המספר דברים שעלולים לגרום לנזק לחבירו הרי הוא עובר על איסור לשון הרע. ובמקרה שאדם מספר דבר שיגרום למחלוקת ושנאה בין שני בני אדם הרי הוא עובר בכך באיסור רכילות (חפץ חיים רכילות א,א). וכאשר האדם מסתיר את מעשיו ואחר כך מפרסם אותם - הרי הוא עובר אל ארור מכה רעהו בסתר (חפץ חיים ארורין א). החפץ חיים כתב דין זה על אדם שכותב בסתר ואז מפרסם (חפץ חיים לשון הרע א,ח), ופשוט שהדברים נכונים גם בנוגע לאדם המקליט את חבירו בסתר ואז מפרסם אותם. אמנם כל זה הוא בנוגע לאיסור תורה של מעשה הגורם נזק וצער לחבירו, אך אין בכך מקור לחיוב ממון.

על כן, יש לחלק את הדיון לשניים. לגבי פעולת ההקלטה, אין ספק שהנתבע עשה איסור של מירמה ו״מעשה נבלה" ונהג שלא כשורה, אך אין בזה כשלעצמו אין חיוב ממוני.

2. ברם, יש לדון בנפרד על מסירת ההקלטה לידי אותה אשה שתבעה בערכאות, האם המסירה לידה נחשבת כנזק. ונראה לומר שמסירת ההקלטה אינה מוגדרת כנזק, משום שללא הסכמת המקליט או חתימתו או אישור של אדם אחר שנכח שם, לא ניתן להשתמש בהקלטה. ואפילו אם ההקלטה הייתה מתקבלת כראיה בבית המשפט, מי אומר שבית המשפט ירשיע ויחייב מחמת ההקלטה.

וקצת יש לדמות זאת, לדין אש. שנינו במשנה מסכת בבא קמא (ו,ד):

אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים, המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור, המביא את האור חייב.

ביאור: אם אחד הביא את האש, ואחר כך הביא אחד את העצים והדליקם באש, והתפשטה האש והזיקה, המביא את העצים חייב, שאילולי היה מביא את העצים הייתה האש כבה ולא הייתה מזיקה. מה שאין כן במקרה ההפוך, שמי שהביא את האש חייב משום שהוא עשה את הדליקה. גם בנידון דידן, ההקלטה מצד עצמה אינה מזיקה, אלא אם כן תובא בפני שופט הערכאות, ולכן הראשון פטור.  

ברם, למעשה גם אם נגדיר את ההקלטה עצמה כבור שעשוי להזיק, הנה פסק השולחן ערוך (חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תי,ב):

"אחד הכורה בור, ואחד הפותח בור שכרהו אחר וכסהו כראוי ובא זה וגילהו, חייב".

ועיין בסמ״ע (שם ס״ק ב) שכתב:

״ואחד הפותח בור. דכתיב בפרשת משפטים [שמות כ״א ל״ג - ל״ד] גבי אהדדי, כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם כו׳, ומדכתיב ולא יכסנו, ש״מ דבהכיסוי הוא  פטור, ומינה נלמד דמ״ש כי יפתח איש בור בעל הבור ישלם, דהפותח הכיסוי נקרא בעל הבור ומיחייב בתשלומי הניזקין שיפלו בו".

גם אם נגדיר את ההקלטה כ״בור", מאחר ואמר לה שאינו מסכים שתשתמש בהקלטה, וצריך את חתימתו ואישורו של המקליט או של אחר כדי להשתמש בהקלטה, זה דומה למי שחפר בור וכיסהו, שפטור. ואמנם אותה אשה מצאה דרך חריגה להשתמש בהקלטה, ולכן היא או החייל השני שאישר את ההקלטה עשויים להיחשב כמי שפתח/ה את הבור מחדש. (אחריות הגורם שאישר את ההקלטה נמדדת על פי היחס התלותי של התביעה באותו גורם מבחינה משפטית).

יש לצרף את העובדה שהיו שתי הקלטות שהוגשו בכתב התביעה בבית המשפט, ורק אחת מהן נעשתה ע״י הנתבע. ואמנם לטענת התובע עיקר הנזק נגרם מההקלטה שהקליט הנתבע, אולם בוודאי שגם להקלטה השניה שלא קשורה אליו יש משקל ראייתי, ולא ניתן לייחס אליו את כל הנזק.

לסיכום, מסירת ההקלטה אינה מוגדרת "נזק" ישיר, או גרמי, או גרמא, מכמה טעמים, והמשותף לכולם שפעולת הנזק לא נעשתה על ידי הנתבע אלא נעשתה על ידי האשה שהזמינה את ההקלטה ותבעה בבית המשפט. מי אמר שאכן תתבע, ומי אמר שהשופט יקבל את ההקלטה כראיה, ומי אמר שתוכן ההקלטה יהיה בו כדי להרשיע, ומי אמר שההקלטה תיחשב כאיסור הפצת לשון הרע. חיוב ממוני חל על נזק גרמי, דהיינו נזק שמתרחש ישירות ממעשה המזיק ללא סיוע גורם אנושי אחר. בנידון שלנו, הנזק אינו נגרם ישירות ממעשה הנתבע.

יש להדגיש שוב, מי שגרמה לנזק היא האשה שתבעה בערכאות, ולא הנתבע שמסר לה את ההקלטה.

[יש להעיר שאין לפטור את הנתבע מכוח הטענה שהיה למגישת התביעה האזרחית רשות לעשות זאת בשביל להצילת עצמה מחירופין וגידופין, וכפי שמופיע בתקנות רבינו גרשום מאור הגולה שמותר ללכת לערכאות בשביל שהמוכה יתבע בושתו (מובא בתחומין יב עמי 252). ראשית, מבואר בדברי רגמ״ה שמדובר על מקרה בו אין יכולת לבית הדין שעל פי תורה לעשות שום דבר, ולכן האפשרות היחידה היא ללכת לערכאות. ושנית, בנידון דידן הנתבע כלל לא הציג את האפשרות ואת ההסבר מדוע על מגישת התביעה היה ללכת לערכאות, ולהסביר את חומרת ההכפשות שעברה שהניעו אותה לכך (אם אכן זה המצב), ובוודאי שכאשר מועלים כלפיו טענות היה עליו לבסס צד הגנה זה אם הוא נכון, וכל עוד לא טען זאת - האיסור ללכת לערכאות במקומו עומד.)

3. עם זאת, אפשר לכאורה שיש מקום לחייב את הנתבע מצד אחר. כך פסק השולחן ערוך (חו״מ סימן כח סע׳ א):

כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד, אם יתבענו שיעיד לו, בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו; ואם כבש עדותו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

והלבוש (שם) מבאר את מקור החיוב:

כל מי שיודע עדות לחבירו והוא כשר להעיד לו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב מן התורה להעיד לו, דכתיב [ויקרא ה, א] והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא וגוי, שמע מינה שהוא חייב להגיד. ואם כבש עדותו ולא העיד פטור מדיני אדם, כלומר שאין מחייבין אותו לשלם אפילו למאן דדאין דינא דגרמי, שלא חייבה התורה להעיד אלא ממדת גמילות חסדים כמו השבת אבידה, לפיכך אין בו חיוב תשלומין בדיני אדם, אבל חייב הוא בדיני שמים דכתיב ואם לא יגיד ונשא עונו.

והפתחי תשובה (שם ס״ק ה) כתב בשם הברכי יוסף [אות ו׳] שמכל מקום כופין אותו בתחילה ככל מצות עשה שכופין לקיימה, ובספר החינוך סי׳ רל״ז כתב בשם התורת כהנים, שהכובש עדותו הוא בכלל לא תעמוד על דם רעך.

בנידון דידן, התובע ביקש ממנו להגיע לבית המשפט והוא נמנע מלבוא. התנהגות זו תמוהה מאד, משום האמור שהחובה לבוא ולהעיד היא מדאורייתא, ובכלל מצות השבת אבידה, ולא תעמוד על דם רעך.

(יעויין גם בנתיבות המשפט (כח ס״ק א), שכתב שגם אם אינו חייב מדין "אם לא יגיד" כגון שאין עד נוסף זולתו, מכל מקום הוא מצווה להעיד משום השבת אבידה, והנפ״מ לעד פסול שבעלי הדין קבלוהו עליהם. יעוין גם בדברי הרעק״א (כח,א) והתומים (כח,סק״ג) שגם לאחר שיש חיוב שבועת היסת על פי טענת הבעל דין ולכא׳ אין תועלת בעדות של עד אחד - עדיין עד שאינו מעיד חייב בדיני שמיים, כי שמא הנתבע היה בוש להכחיש את העד. וגם בנידון שלנו שמא התצהיר שאינו מסכים שישתמשו בהקלטה וששכנעו אותו למעשה מכוער זה היה גורם להורדת התביעה ולחזרת התובע. ואכמ״ל).

וכל שכן במקרה דידן שהוא עצמו גרם לכל התסבוכת, וסייע לדבר עבירה לתבוע בערכאות, בוודאי שהיתה עליו חובה להגיע ולומר את האמת הידועה לו כדי לתקן את הנזק שנגרם על ידו. ולו יהי כטענתו ששאל רב ואמר לו לא למסור עדות, טענה זו אינה מתקבלת, משום שהיה עליו לשאול רב המומחה בדיני ממונות, וכיון ששאל את מי ששאל והורה לו הוראה בטעות, אין האחריות אלא עליו.

ואין מקום להיתלות בדברי הרמ״א בתשובה (סי׳ נב) שכתב שיש איסור להעיד בערכאות משום מסייע, שהרי במפורש דיבר הרמ״א לגבי עד המעיד לטובת התובע אשר עשה איסור חמור בכך שפנה לערכאות. אולם בנידון דידן מדובר בעדות לטובת הנתבע בערכאות, ואין בזה משום מסייע אלא אדרבה, מצות השבת אבידה.

ברם, בדיעבד הכובש עדותו פטור כי זה לא גרמי, וחייב רק בדיני שמים.

חובת פיוס

מכל מקום גם אם אין חיוב ממוני ראוי לפייס את הניזק בדברי ריצוי וסליחה. לתובעים נגרמו צער ועגמת נפש מחמת מעשה הנתבע. ולגבי עוגמת נפש, בגמ׳ שבת (נא ע״ב) משמע שגם אם לא נתכוין לצער חבירו צריך לפייסו, שכן עשה לוי לרבא בר רב הונא כשחלש דעתו כשקדמו חמורו בדרך, אף על פי שהוא לא נתכוין כלל לצערו. ופיוס הוא גם בממון, וזה בכלל סמכות ביה״ד לפשר בין בעלי הדין. (עיין בפס״ד ירושלים חלק ה׳ עט׳ קע״ד, שדן בשאלת מי שגרם לחבירו צער ועגמת נפש, האם חייב לפצותו על כך, ובשו״ת ביכורי אביב סי׳ ק״י).

[כמו כן יעוין בשו״ת דברי שלום, חושן משפט, חלק ט, חו״מ חלק ג, ׳דין בקשת מחילה מהניזק׳, עמי שנד-שעב, ושם מסיק שחייב מן הדין לשלם כסף כאשר חייב לבקש מחילה, ובי״ד כופים על כך. ואע״פ שנראה שסתימת הפוסקים אינה כן - במקום שבו דנים על פי פשרה הקרוב לדין יש יותר מקום לחייב זאת. בעניין חיוב הריצוי יעוין גם בספרו של הרב זלמן נחמיה גולדברג נתיב מצוותיך עט׳ 339,346-345. ובעניין אם אפשר לכפות דמי פיוס במקרה של פשרה הקרוב לדין, יעוין במחלוקתם של הרב יועזר אריאל (תחומין יד) והרב צבי ליפשיץ (תחומין טז) האם לדמות זאת למקרה שבו האדם חייב שבועה והפשרה הקרובה לדין ממירה את דין הפשרה בממון, וכך גם לגבי חובת פיוס כגון במקרה שבייש את חבירו, או שמא יש לחלק (כי חובת השבועה כבר קיימת, כי השבועה חמורה, כי עד שיישבע הרי זה כלפני גמר דין). ולכן למעשה החיוב כאן של דמי פיוס הוא בגדר המלצה, מכיוון שלא ברור שאפשר לכפות אותו אפילו בגדר של פשרה הקרובה לדין.)

מסקנות

1. על פי ההלכה אין החזר הוצאות משפט שאדם הוציא כדי להגן על עצמו בבית הדין. אולם נמי שנתבע בעל כרחו בערכאות והוכרח להוציא הוצאות משפט, אם הוא יצא זכאי בדין הערכאות התובע צריך לשלם לו הוצאותיו, אך אם יצא חייב התובע פטור.

2. החיוב בסעיף הקודם מתייחס לתובע בערכאות, אך אין להשית חיוב הוצאות על מי שלא הגיש תביעה בערכאות אלא רק מסר שם עדות.

3. הקלטת סתר ללא ידיעת המוקלט היא דבר אסור, אלא אם כן מצטרפים שני תנאים: א. ההקלטה תמנע נזק. ב. המקליט הוא הניזק עצמו.

4. מסירת הקלטה לאדם שישתמש בהקלטה כנגד חברו היא מעשה אסור, אך אין בו משום נזק ממוני.

5. יש חובה להעיד בערכאות כאשר העדות היא לטובת הנתבע. לטובת התובע אסור להעיד משום איסור מסייע למי שעבר ותבע בערכאות, אלא אם כן קבל רשות מבית הדין לתבוע בערכאות.

6. גם במקום שאין חיוב ממוני, יש חובת פיוס במקרים מסוימים שנגרם צער או עוול.

העולה מכל האמור:

יש מקום לחייב את הנתבע בפיוס התובעים משני טעמים:

1. פיוס על עצם פעולת ההקלטה האסורה שהתעבר על ריב לא לו, וגרם צער והפסד, ועבר על ארור מכה רעהו בסתר.

2. מניעתו להגיע לבית המשפט להעיד לטובת הנתבע, שביטל בזה השבת אבידה, ונמנע מלהעיד כאשר היה צריך, שזהו נזק שחייב בדיני שמים.

3. נכונותו לפשרה הקרובה לדין, ובהבנתו שנהג שלא כשורה, ואכן התנצל והביע חרטה על מעשיו.

מכיון שמעיקר הדין אין חיוב ממון, אך הצדדים הסכימו לפשרה הקרובה לדין, בית הדין קובע שעל הנתבע לפייס את התובע. סכום הפיוס המומלץ ע״י בית הדין הוא סך 5000 ₪. הטעם לסכום זה הוא משום שמצד אחד הרי אין כאן כל חיוב ממוני מעיקר הדין. אמנם מאידך גיסא, הרי נעשה כאן עוול ומעשה נבלה, ועוול זה גם קשור לכאו׳ באופן מסויים לנזק הגדול שנוצר בהמשך. לפי דעתנו מסתבר ששכר עורך הדין היה צריך להשתלם גם בלי ההקלטה (שהרי מגישת התביעה היתה נחושה בדעתה לתובעה), ומעבר לכך, יש צד לומר שזו הוצאה של התובע לטובת עצמו, כאמור לעיל, ולכן אין זה כלול בסכום ההמלצה. לפי דעתנו זהו סכום מומלץ לדמי פיוס או קרוב אליו, כפי אשר יסכימו הצדדים.

החלטה

אין חיוב תשלום ממוני, אך יש חובת פיוס של הנתבע כלפי התובע. הסכום יוסכם בין שני הצדדים, בהיעדר הסכמה בית הדין ממליץ על סכום 5,000 ₪ על מנת להשכין שלום בין הצדדים, ועל פי הסכמתם. התשלום ינתן לפי הסכמת הצדדים ובהסדרי תשלומים שיקבעו ביניהם.

ניתן ביום ה׳ ניסן תשפ״ג (28.3.23)

הרב רפאל אורבך הרב ניר אביב, אב״ד הרב מנשה צימרמן