תאונה ברכב תפעולי

פסק דין - תאונה ברכב תפעולי

התובע- א' שנהג ברכב

נתבע- ב' בשם המוסד התורני

המקרה

התובע נהג על רכב תפעולי של המוסד ללא שקיבל אישור לכך מהמעסיק, ומיד שעלה על הרכב עשה תאונה ונתקע בקיר. מחיר התיקון ההתחלתי הוא 6319 ש"ח (הוצגה חשבונית) התובע הודה בתאונה אך טוען שזה היה תוך כדי עבודה ולכן הוא לא צריך לשלם כל כך הרבה.

הנתבע אומר שהתובע עשה שלא כדין והוא מודה בכך לכן ברור שחייב לשלם את כל הנזק.

פסק הדין

כידוע אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין אונס בין רצון (ב"ק כו., סנהדרין עב.). לכן במקרה שאדם יצר נזק הוא חייב לשלם את כולו ואין שום הבדל בין שוגג למזיד, ובפשטות פה המזיק חייב לשלם הכל.

אמנם יש דין "המעביר חבית" שבו הגמ' (ב"מ פג.) אומרת שלפנים משורת הדין המעסיק צריך למחול על הנזקים שהפועל עושה. כמובא בפוסקים:

שולחן ערוך חו"מ סימן שד סעיף א

המעביר חבית ממקום למקום בשכר, ונשברה, דין תורה הוא שישלם, שאין זה אונס גדול, והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן, אבל תקנו חכמים שיהיה חייב שבועה שלא פשע בה, שאם אתה אומר ישלם, אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו. ולפיכך עשו בו שבירת החבית כמיתת הבהמה ושבירתה.

מחנה אפרים הלכות נזקי ממון סימן ה

אשר נראה מזה דכל דעושה ברשות אף דבעלמא ראוי לחייבו משום מזיק כה"ג אין ראוי לחייבו אם לא היכא דפשע.

אך בפשיעה, הפוסקים הכריעו שאין שום פטור וחייב לשלם הכל, ובמקרה שלנו נראה שזה פשיעה כי לא קיבל רשות לעלות על הרכב, ורק חברו שעבר תדריך ויש לו נסיון יכול לנהוג ברכב. וכבר כתבו האחרונים שלא שייך תקנת החכמים לפטור במקום שיש פשיעה:

שו"ת שבות יעקב חלק ג סימן קעז

תשובה ... גם אין לדמותו דבר זה לפוטרו מכח תקנת חכמים כדאית' פרק האומנין דף פ"ב גבי חביות ה"נ נימא אין לך מעביר מעות ממקום למקום אם אתה מחייבו לשלם וכמבואר בח"מ סי' ש"ד שאני התם דתקנה קבוע שנו חכמים גבי חביות שהוא מלאכה כבדה ונעשה דוקא ע"פ הרוב ע"י עניים ואביונים והיזק זה מצוי ע"כ פטרו חכמים אבל ודאי בשאר שומר שכר ודאי לא עקרו תקנת חכמים לפוטרו מגנבה ואבדה שחייב ע"פ דת התורה והוא פושע

ערוך השולחן חושן משפט סימן שלא סעיף ז

וכל היזק שעושה המשרת והמשרתת והפועל חייבים לשלם כשהיה בלי אונס דדינם כשומר שכר ומ"מ מנהג בע"ב ישרים שלא לנכות להם הזיקות קטנים כשבירת צלוחיות וקערות וכדומה אם לא שפשעו להדיא כמזידים ממש:

[גם הרב יעקב אריאל (בהסכמה לחבל נחלתו) שכותב שיש חיוב למחול לעובדים, מודה שזה במקום בלי פשיעה אך בפשיעה אין מקום וויתורים והמזיק חייב.  

בסי' פ"ט דנת בדבר אחריותו של סוכן שרכבו — שהוא רכב המעביד — נגנב מדוע שלא ישלם? נלענ"ד שמצינו הטבות דומות בימינו שאין באים על הפועלים בתביעות מצד הדין. כגון, פועל שהזיק בעבודתו לרכוש בעה"ב אינו משלם. לכל היותר יפטרוהו אם נזקו רב מתועלתו, אך תשלום נזיקין - מאן דכר שמיה?! ונראה שנוהגים כמו שדרש רב מרבב"ח בסוף פ' האומנין "למען תלך בדרך טובים". המעבידים מבינים שא"א להטיל את כל האחריות רק על הפועלים, ולכן הם פוטרים אותם מחיובים מסוימים. וא"כ ה"ה בגנבת רכב. ומכיון שבלא"ה הביטוח משלם הנזק אינו גדול כל-כך, והמעביד סופג נזק זה כשם שהוא סופג הפסדים אחרים הנגרמים לו ע"י הפועלים.

ונלענ"ד שאע"פ שכל זה הוא רק לפנים משוה"ד, אולם הנוהג ההופך זאת לחיוב הוא נוהג טוב. וכמו שמצינו בכמה דברים שהפכו מלפנים משוה"ד לעיקר הדין, כגון כופין על מידת סדום, וכדו'. ובפרט בהל' פועלים מן הראוי שיתייחסו אל הפועלים בעין יפה. ואכן כל תנאי עבודתם של הפועלים השתנו לטובה, כולל פיצויים וכדו'. ואע"פ שיסודם הוא לפנים משוה"ד מנהג המדינה הופך אותם לדין וכך נאה וכך יאה.]

לכן במקרה שלנו ברור שהמזיק חייב לשלם את כל הנזק כיוון שלעלות על רכב בלי רשות, בלי שהגדירו לו כלום ע"י המעסיק זה פשיעה וחייב באחריות על כל מה שיקרה.

מבירור שנעשה כל האחראים לא מרשים לעלות על הרכב בלי הדרכה ואישור מפורש. ופה הדבר לא נעשה וגם העובד השני לא הספיק להגיב ולמנוע את הנהיגה הבלתי אחראית.

ממילא ברור שמעיקר הדין התובע חייב לשלם את כל הנזק. אך לפנים משורת הדין לאחר שיחה עם הנהלת המוסד ראינו שיש פה שני צדדים לעזור לתובע:

א. כל התאונה היתה בשוגג גמור, תוך כדי עבודה והוא לא חשב מספיק לפני מה שעשה, ברור לנו שהוא מתחרט על המעשה והוא מבין שרכוש של אחרים חייב שמירה יתירה. כל עבודתו היתה כדי להרוויח כמה שקלים למחייתו והמעסיק לא רוצה לגרום לו כל כך הרבה מפח נפש.

ב. לימוד תורה- התובע משקיע עכשיו את שנותיו היפות ביותר בלימוד תורה והוא מוותר על הרבה דברים על מנת לשקוע בתורה, מנהלי המוסד יודעים שאם הוא יתחייב סכום כזה גדול הוא לא יצליח לשקוע בתורה והוא יבזבז את השנה על עבודות ואלתורים שונים כדי לעמוד בחובו. לכן לפנים משורת הדין המוסד מוותר על רוב החוב ומבקש מהתובע להתאמץ ולשקוע בתורה.

מסקנה

1. משורת הדין התובע חייב את כל הנזק.

2. לפנים משורת הדין ומדין צדקה המוסד מוחל על החוב ומעודד את א' לשקוע בתורה בכל זמן שהותו בחלוצה.

3. התובע ישלם חמש מאות שקל למוסד (שלוש מאות מהשכר שאמור לקבל ועוד 200)

4. התובע יעבוד 20 שעות במוסד במשך השנה הקרובה תמורת החוב שהוא חייב.

יישר כח גדול למנהלי המוסד  שמוכנים לספוג את רוב החוב לשם שמים

האמת והשלום אהבו

הרב אריאל איגרא