חלוקת רכוש ודחיית תביעה לשיתוף ספציפי

תיק 851673/9

התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד לאה אליאב קליין)

נגד

הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד זאב פרל ועו"ד אתי גוהר)

פסק דין

רקע

הצדדים נישאו בשנת 2008 והתגרשו בבית הדין ביום ג' באייר תשפ"ב (4/5/22). נישואין אלה היו נישואים שניים של האישה, לאישה ילדה אחת מנישואים קודמים, לצדדים ילדה אחת משותפת. בית הדין המשיך לדון בעניין חלוקת הרכוש. הצדדים התגרשו בהסכמה, תוך הסכמה דיונית לגבי אופן ההכרעה במחלוקות שנותרו, כאמור בפסק הדין שניתן ביום ג' באייר התשפ"ב (04/05/2022), בו נאמר:

הצדדים הסכימו להצעת ביה"ד כדלהלן:

הגט יסודר לאלתר, האישה תמחל על הכתובה, האישה תעזוב את דירת המגורים לצורך סידור הגט מבלי לפגוע בזכויות ובטענות בעניין הדירה, בית הדין יקיים דיונים בעניינים הכרוכים לגירושין ובסיום הליך חלוקת הרכוש יפסוק בית הדין בנידון דמי שימוש בגין תקופת מגורי האיש בדירה לאחר הגט. 

לאור האמור, ביה"ד פוסק כדלהלן:

הצדדים יתגרשו זה מזו כהסכמתם.

בית הדין מאשר בתוקף פסק דין את ההסכמות האמורות. לבית הדין הסמכות הנמשכת לדון בעניינים שנכרכו לתביעת הגירושין.

האישה מוחלת על כתובתה ותוספת כתובתה בכפוף לסידור הגט.

ביה"ד ידון לאחר סידור הגט בכל הכרוך לתביעת הגירושין, נקבע מועד דיון בתיאום עם ב"כ הצדדים לתאריך 28/06/2022, בשעה 9:00.

סודר גט בין הצדדים. 

בהתאם להסכמה הדיונית, התקיים דיון בעניין חלוקת הרכוש לאחר סידור הגט. להלן החלטת בית הדין, מיום ט"ו במרחשון התשפ"ג (09/11/2022), שניתנה לאחר הדיון:

"מועד הקרע לעניין חלוקת הרכוש נקבע בהסכמה ליום 10/3/21.

חלוקת הרכוש תהיה בהתאם לאמור בחוק יחסי ממון והפסיקה הנוהגת, כהסכמת הצדדים.

לצורך מתן פסק דין סופי בעניין חלוקת הרכוש הוסכם על הגשת סיכומים על פיהם יוציא ביה"ד פסק דין בהתאם לשיקול דעתו הנרחב. לאחר הדיון הוגשה בקשה מוסכמת בעניין הסיכומים והכרעת בית הדין.

בית הדין מאשר את ההסכמה. על כן הצדדים יגישו סיכומים, תוך 30 ימים, כאמור בבקשה ובית הדין יפסוק לפי שיקול דעת רחב.

עוד בטרם מתן פסק דין סופי ביחס לאופן חלוקת הרכוש, עולה הצורך לבחון את היקף הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים. בית הדין ממנה כמומחה לבדיקת היקף הרכוש שנצבר, את רו"ח אהרן שמש בטלפון: 052-3119311. למומחה ניתנות סמכויות של רו"ח חוקר לבדיקת טענות הצדדים על היקף הרכוש שנצבר, מיום הנישואין ועד ליום הקרע 10/3/21. אופן חלוקת הרכוש שנצבר יקבע בפסק הדין הסופי שינתן לאחר הגשת הסיכומים.

בעניין הרכב שהיה על שם האישה, על הצדדים לצרף לסיכומים אישור ממשרד הרישוי, על שם מי היה רשום הרכב ביום הקרע האמור."

הצדדים הגישו סיכומים. 

להלן עיקרי טענות הצדדים:

טענות האישה

סלע המחלוקת שבין הצדדים הינו ביחס לבעלות על דירה הרשומה על שם האישה. דירה שרכשה האישה לפני הנישואים, הדירה בה גרו הצדדים עד לגירושין. בשאר הנושאים שבמחלוקת ימתינו הצדדים לדו"ח המומחה. הדירה רשומה על שם האישה ושייכת רק לה, היא נקנתה לפני הנישואין ותשלומי המשכנתא שולמו רק על ידי האישה. 

להלן קטעים מתוך סיכומי האישה:

4.   עוד טרם נישואי הצדדים, בשנת 2004, רכשה התובעת נכס של כ-24 מ"ר בשכונת [...] בירושלים, הידועה גם כגוש [...], בסכום של 1,000,000 ש"ח מכספי חיסכון שהיו ברשותה בהיותה עובדת במשטרת ישראל ומסיוע כספי אשר קיבלה מבני משפחתה.

5.    בנוסף, עוד טרם נישאו הצדדים, התובעת השקיעה בנכס, לרבות, השגת אישורים מתאימים לבנייתו והרחבתו של הנכס לכ-124 מ"ר, ולצורך כך נטלה משכנתא בשנת 2005 (דהיינו 3 שנים בטרם נישאו הצדדים), בסך של כ- 194,005 ₪.

6.    יודגש, כי התובעת לבדה נשאה בהחזר תשלומי המשכנתא במהלך החיים המשותפים, על אף שההחזר בוצע גם במהלך החיים המשותפים של הצדדים, כאשר בשנת 2016 סילקה את המשכנתא כולה.

7.    יצוין, כי קודם לנישואיה של התובעת עם הנתבע, היא ובני משפחתה היו הגורמים מולם עמדו והתנהלו אנשי המקצוע אשר עמלו על שיפוץ הנכס, ולנתבע לא הייתה כל מעורבות, למעט, העובדה כי היה מגיע בהיות הצדדים חברים, לראות את הנעשה בנכס ואת ההתקדמות בתהליך השיפוץ בנכס. 

8.    יודגש בפני מותב נכבד זה, כי מיום רכישת הנכס על ידי התובעת טרם נישואי הצדדים, במהלך תקופת הנישואין לא בוצעו בנכס שיפוצים ו/או פעולות להשבחתו, למעט, הרכבת פרגולה.

9.    בנוסף, משך 13 שנות חייהם המשותפים של הצדדים, שמרו הצדדים על הפרדה רכושית מוחלטת בנכסיהם, כאשר התובעת נושאת ברוב הגדול של הוצאות הבית והמחייה, ואילו הנתבע מצדו, פוטר עצמו מנשיאה בעול תשלומי הבית, כשהוא משלם אך ורק עבור תשלומי גז, כבלים ותשלום חשמל בו החל לשאת רק בסמוך להגשת תביעת הגירושים אותה הגישה התובעת ואילו בכל שאר תשלומי הבית מכל מין וסוג שהוא לרבות אוכל, משכנתא וכן הוצאות הקטינה הושתו על כתפיה של התובעת בגפה משך שנים רבות ביותר. הנתבע סרב בכל תוקף להשתתף בהוצאות אלו.

10.    יתירה מכך, באופן  עקבי הנתבע טען כי מאחר ולא מדובר בנכס אשר שייך לו, אזי, הוצאות הבית לא חלות עליו, וכאמור, הוצאות הבית והמחייה של הצדדים הושתו על כתפיה של התובעת בלבד, כשהנתבע מבריח כספים "מהקופה המשפחתית" וצובר הון בחשבונו הפרטי, אשר במועד הקרע נאמד בסך של כ- 1,000,000 ₪, אותו גילתה התובעת בזכות צו גילוי מסמכים של בית הדין הרבני.

24.    למען הסר ספק יודגש בפני נכבד זה, כי הנכס אשר רשום על שמה של התובעת בלבד, שופץ והורחב על ידה כשהיא הגורם אשר מתנהל אל מול כל הגורמים המקצועיים: אדריכלים, קבלנים, גורמים מקצועיים בעיריית ירושלים לצורכי קבלת אישורי בנייה ועוד כהנה וכהנה גורמים, אשר עמדו מול התובעת ו/או מול בני משפחתה בלבד, כאשר לנתבע לא הייתה כלל נגיעה לנכס, למעט העובדה כי ככל והתקדם הקשר בין הצדדים, הנתבע היה מגיע מידי פעם עם התובעת לראות כיצד מתקדם שיפוץ הנכס בהיותם חברים. הא ותו לא!

25.   אם לא די בכך, יצוין, כי גם ממסמכים הקשורים לרכישת הנכס ושיפוצו, ניתן להבחין בנקל, כי המסמכים הינם על שמה של התובעת לאחר גירושיה הראשונים, היינו, בכל המסמכים היא מופיעה כ"[ש']'".
מסמכים מתיק עיריית ירושלים, ושאר גורמים מקצועיים מצורפים ומסומנים כנספח ה'.

26.    אם לא די בכך, יודגש בפני מותב נכבד זה, כי בשנת 2005 התובעת לבדה עמדה מול הבנק למשכנתאות ונטלה על עצמה משכנתא בסך 194,000 ₪, אותה החלה להחזיר בהיותה גרושה, עוד טרם נישואי הצדדים, ולאחר נישואי הצדדים, התובעת לבדה נשאה בתשלומי המשכנתא שנותרו, יחד עם שאר תשלומי הבית, כשהנתבע מציין חזור ושנה, כי אינו נושא בתשלומי הבית והמשכנתא, שכן, הנכס אינו שייך לו.

27.    למען הסר ספק יצוין, כי אמנם חלק מהחזר תשלומי המשכנתא הוחזרו עת הצדדים כבר היו נשואים, אך כאמור שולמו על ידי הנתבעת בלבד, זאת לצד תשלומי הבית האחרים, ועל כן לנתבע לא קמה כל עילה לדרוש ולקבל גם מחצית מסכום המשכנתא,  שכן, משך כל חיי הנישואין, משכורתה של התובעת הייתה לטובת כלל הוצאות הבית והתובעת אף אפשרה לנתבע להתגורר בביתה שלה ללא כל עלויות מדור ו/או שכירות ו/או משכנתא מצידו.

28.    לא זו אף זו, השיפוץ אשר נערך במימונה ובניהולה המלא של התובעת ובני משפחתה הסתיים טרם נישואי הצדדים, ובנוסף, ממועד נישואי הצדדים לא נערך כל שיפוץ בנכס, למעט, הרכבת פרגולה, כך שבנכס כלל לא בוצע כל הליך להשבחתו במשותף ו/או להשקעה כספית משותפת על ידי הצדדים.

עוד טוענת האישה כי יש לדחות את טענת האיש על החלת חזקת שיתוף מכוח היותם ידועים בציבור לפני הנישואין, הטענה לא הוכחה ונטולת בסיס עובדתי ומשפטי. האיש לא הוכיח שהצדדים היו ידועים בציבור בזמן עריכת השיפוץ לפני הנישואין, אמנם בין הצדדים התנהלה מערכת יחסים אך הצדדים גרו בדירות נפרדות, ניהלו חשבונות נפרדים, לא התקיים שיתוף כלכלי ולא ניהלו משק בית משותף. לכן, הצדדים לא הוגדרו כידועים בציבור. האיש לא הצליח להוכיח קיומה של חזקת שיתוף. האישה מצטטת פסקי דין התומכים בעמדתה, כמפורט בסיכומיה.

אין במסמכים או בתצהירים הקשורים לתביעה מול שכנה כדי להוכיח בעלות.

בהתאם לחוק יחסי ממון, נכס שהיה שייך לאחד הצדדים לפני הנישואין לא יאוזן. האיש לא הצליח להוכיח כי קיימת חזקת שיתוף ספציפית בדירה או שהייתה כוונת שיתוף. הקריטריונים שקבעה הפסיקה להחלת שיתוף בנכס חיצוני לאחר הנישואין, לא מתקיימים, שכן מדובר בנישואים שניים של האישה, נישואים כושלים בהם הייתה אלימות מילולית ופיזית של האיש כלפי האישה, האישה סבלה ייסורים במערכת הנישואין ולא הייתה לה שום כוונה לשתף בנכסיה את האיש שציער אותה ושהוצאו כנגדו צווי הרחקה. לא נערך שיפוץ בדירה ולא היה מאמץ משותף להשגת הנכס, משך הנישואין קצר, רק 13 שנים. לא נמצא "דבר מה מיוחד", המצדיק החלת שיתוף בנכס חיצוני. הצדדים ערכו הסכמי גירושין, שאמנם לא אושרו, אך האיש מצהיר בהם שאין לו חלק בדירה. כמו כן הדבר בא לידי ביטוי בכך שהאיש לא השתתף בהוצאות משק הבית.

האישה מבקשת לערוך את האיזון הרכושי באופן לא שוויוני בהתאם לאמור בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין ממון בין בני זוג, זאת לאור האלימות הקשה והיחס המשפיל אותו ספגה לאורך כל חיי הנישואין, להלן עוד קטע מסיכומי האישה בנידון: 

56. יודגש, כי הנתבע נקט כלפי התובעת באלימות מילולית ופיזית קשה שמפאת כבודו של בית דין נכבד זה לא תחזור על קללותיו והתבטאויותיו של הנתבע כלפיה, ואם לא די בכך, התובעת הייתה חשופה לאלימות קשה מאת הנתבע כשהוא נהג למשוך בשערה, לבעוט בגבה, לחנוק אותה, לתת אגרופים בגופה, לאחוז את פניה בחוזקה תוך שהוא מאיים עליה, ואם לא די בכך, הנתבע נהג לזרוק ולהשליך חפצים, לירוק לעבר התובעת, לשפוך על פניה מים והכל כשהוא מקלל, מגדף וצורח.

57. לא זו אף זו, אלימותו של הנתבע רק הלכה ו"השתכללה" עם השנים, כאשר לעיתים היה כולא את התובעת בביתה, פשוטו כמשמעו, בטענה הזויה, כי היא בוגדת בו עם גברים אחרים, (מיותר לציין כי לא היו דברים מעולם), שבירת טלפונים אישיים של התובעת מס' פעמים, והחבאת מפתחות הרכב על מנת שהתובעת לא תוכל לצאת מהבית.

58. יודגש בפני בית דין נכבד זה כי בשל היותו של הנתבע אלים כלפיה, במהלך חיי הנישואין הוצאו כנגד הנתבע מספר פעמים צווי הרחקה אשר הרחיקו אותו מהבית למספר חודשים. העתק צווי ההרחקה שהוצאו כנגד הנתבע מצ"ב ומסומנים כנספח ד'.

59. על מנת לסבר את אוזנו של בית הדין הנכבד, יצויין, כי לאחר לידת בתם המשותפת של הצדדים, התובעת נאלצה להזמין ניידת משטרה לבית, נוכח אלימות פיזית של הנתבע כלפיה, והנתבע אף היה עצור למשך חמישה ימים בגין מעשיו האלימים כלפיה, ומאוחר יותר כנגד הנתבע הוגש כתב אישום והוא אף הורשע בפלילים.

60. עוד יודגש בפני מותב נכבד זה, כי יש ליתן את הדעת בדבר צווי ההרחקה אשר קיבל הנתבע לאחר מתן עדות של התובעת ולא בכדי הוחלט על צווי הרחקה עובדה המדברת בעד עצמה, ובמיוחד צו הרחקה למשך מספר חודשים !! כמו כן, הוצאו צווים למניעת הטרדה מאיימת כנגד הבעל לאחר שהציק לאישה באופן הקשה ביותר.  מדו"ח המשטרה ניתן ללמוד באופן חד משמעי כי יש ממש בטענות התובעת לאלימותו של הנתבע כלפיה !!

לצורך סידור הגט, הסכימה האישה לצאת מדירתה. עתה יש להורות על פינוי האיש מבית האישה וחיובו בדמי שימוש לפי שווי הדירה להשכרה לפי קביעת שמאי. 

בעניין הרכבים, כותבת האישה בסיכומיה:

67. באשר לדרישת בית הדין הנכבד, כי התובעת תצרף לסיכומיה אישור ממשרד הרישוי לגבי רכב אשר היה ברשותה במועד הקרע, יצויין, כי במועד הקרע לא היה רכב של שמה של התובעת. התובעת רכשה במהלך חיי הנישואין רכב בעלות של כ- 20,000 ₪ לבתה, ממשכורתה וחשבונה הפרטי, אך הרכב הושבת כתוצאה מתאונה. ניסיונותיה של התובעת לשחזר מסמכים אודות הרכב בתוהו, וזאת מפאת הזמן הרב שחלף.

68. ככל ובית הדין יעמוד על הצגת ראיות וניירת יבוקש כבר עתה צו למשרד התחבורה.

69. יחד עם זאת, ברשותו של הנתבע רכב מסוג טיוטה. בית הדין הנכבד מתבקש לאזן את שוויו של הרכב בבעלותו של הנתבע.

טענות האיש

מערכת היחסים שבין הצדדים החלה בשנת 2002. אז החלו הצדדים לנהל מערכת יחסית רצינית ומחייבת וחיו יחד כידועים בציבור עד שנישאו זל"ז כדמו"י בשנת 5.2.2008 ולאחר כחודש בלבד ממועד הנישואים, נולדה בתם המשותפת של הצדדים. כבר בשנת 2007 ועוד טרם נישואיהם, עברו הצדדים להתגורר יחד בדירת המגורים בשכונת קריית יובל בירושלים ושם הם מתגוררים עד למועד זה, לחילופין, כאשר בתם הקטינה היא אשר שוהה בדירה באופן קבוע והצדדים שוהים בה לסירוגין בהתאם לזמני השהות שלהם עם הקטינה.

הדירה נרכשה על ידי הצדדים במהלך חייהם המשותפים עת הצדדים חיו יחד כידועים בציבור ושוחחו רבות על כוונותיהם להתחתן, להקים משפחה ולקיים בניין עדי עד בישראל.

הדירה נרשמה על שם האישה בלבד אך היה ברור לשני הצדדים כי מדובר בנכס משותף והשקעה משותפת ובהתאם לכך גם שילמו הצדדים במשותף את המשכנתא על הדירה והנתבע השקיע רבות בשיפוץ הדירה והכשרתה למגורי המשפחה.

כל חטאו של האיש היה הסתמכות ואמון מלא באישה, כך שהוא לא ראה חשיבות באותה עת לעניין רישום הדירה, שכן לא היה לו ספק כי הצדדים שניהם פועלים מתוך מחשבה משותפת, הסכמה וידיעה ברורה כי מדובר בדירה משותפת השייכת לשניהם בחלקים שווים.

מעולם לא נערך הסכם ממון בין הצדדים המחריג את הבעלות בדירה לאישה בלבד. ובפרט במציאות בה הצדדים חיו את מרבית חייהם המשותפים בדירה ונהגו בה כבעלים משותפים לכל דבר ועניין.

למרבה הצער, לאחר לידת בתם של הצדדים, בעוד שהבעל המשיך להשקיע את כל כולו בחיי הבית והמשפחה, כפי שעשה גם במהלך חייהם המשותפים של הצדדים קודם לנישואים, האישה החלה להתרחק מן הבעל תוך זלזול מוחלט בזוגיות שביניהם ובמשפחה שהקימו, היעדרות מרובה מן הבית והתייחסות משפילה ומבזה אל הבעל.

חלומותיו של הבעל אודות חיי משפחה וזוגיות התנפצו לאחר הנישואים, כאשר הבעל נאלץ במשך השנים לסבול את התנהגותה המשפילה של האישה. האישה הובילה את הקשר של הצדדים להקצנות מיותרות כאשר התנהגותה והתנהלותה של האישה הם שהיו הגורם לכל המריבות והוויכוחים בהם לקחה גם האישה חלק פעיל והייתה אף פועלת במכוון להרגיז את הבעל תוך ניצול מצבו הנפשי ועל מנת שיתפרץ וכך תוכל להאשים אותו בכל ולהימנע מלקיחת כל אחריות אישית למצב. כל טענות האישה על אלימות פיזית הינן טענות שווא של ממש!! הבעל לא עשה דבר מן המעשים המתוארים בכתב התביעה ובסיכומים של האישה. 

לא ייתכן שהאישה תתבע איזון נכסים רק בנכסי הנתבע ואילו לגבי נכסיה שלה תטען אלו אינם ברי איזון היינו – מה ששלי שלי – ומה ששלך – גם שלי! ככל ויתבצע איזון בין הצדדים אזי יש לאזן ולחלק את כלל הנכסים בין הצדדים בהתאם להלכת השיתוף והוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג 1973 ולדחות את כלל טענות האישה אשר מחד מעלה טענות באשר לזכויות וכספים שנצברו על שם האיש ומאידך מבקשת לנשל את האיש מהנכס שנרשם על שמה מסיבות טכניות בלבד שכן בפועל נרכש ומומן על ידי שני הצדדים במשותף במהלך החיים המשותפים.

לבעל זכויות בדירה על פי דין ואין בעובדה כי הדירה נרשמה על שמה של האישה כדי לנשלו מזכות זו שנרכשה במהלך החיים המשותפים ומומנה מכספים משותפים בתקופה שבה חיו הצדדים כידועים בציבור ואף לאחר נישואיהם. מדובר בדירת המגורים של הצדדים בה חיו יחד משך כל שנות נישואיהם ואף קודם לכן, שם הקימו את ביתם, גידלו את בתם ובנו את משפחתם מתוך ידיעה והכרה ברורה כי המדובר בדירה משותפת וכאשר הבעל נושא בהוצאות השיפוצים בסכומי עתק וכן תשלומי המשכנתא ששולמו במהלך השנים מכספים שהם משותפים במהותם. הדירה נרשמה על שם האישה מטעם טכניים ופרוצדורליים בלבד, על אף שהנתבע היה חלק מהותי בהליך הרכישה ושיפוץ הדירה אשר התרחש גם לאחר נישואי הצדדים.

היה שלב בו הצדדים חשבו לעבור למקום אחר למכור את הבית ולרכוש בית חדש על שם שני הצדדים, התוכנית לא יצאה לפועל.  האישה מבקשת לנשל את הבעל ולהותירו ללא כל זכויות בנכס שהיה ביתו משך שנים ולהותירו ללא קורת גג לאחר כ-20 שנות חיים משותפים!

במועד בו עברו הצדדים להתגורר בדירה היא לא הייתה ראויה למגורים והנתבע האיש נשא במרבית עלויות השיפוץ הרבות שעשו הצדדים בדירה זו והשקיע זמן ומאמץ בשיפוצה ובהפיכתה ראויה למגורי המשפחה.

הדירה מומנה באמצעות הלוואת משכנתא. תשלומי המשכנתא שולמו באמצעות כספים משותפים אשר שייכים לצדדים מתקופת נישואיהם ודי בכך כדי לדחות את טענות האישה. 

בעת רכישת הדירה היה גודלה 24 מ"ר ומצבה היה בכי רע, עסקינן בדירה קטנטנה שלא הייתה ראויה למגורי המשפחה המתרחבת ובמהלך השנים הצדדים שיפצו אותה מן היסוד והרחיבו אותה לדירת 5 חדרים בגודל של 123  מ"ר. שיפוץ השלד של הבית החל עוד בתקופה בה הצדדים היו ידועים בציבור ולאחר נישואיהם ובמהלך מגוריהם בבית המשיכו הצדדים ושיפצו את כל שטחי הפנים של הבית והפכו אותו לדירה חדשה, רחבת ידיים ומשופצת מן היסוד כאשר הנתבע אחראי על ביצוע העבודות, ניהול הפועלים, רכישת החומרים והתשלומים לפועלים. האיש צרף תצהיר של פועל שיפוצים שעבד בבית המצהיר שקיבל הוראות, הנחיות ואף תשלום מהאיש וכן מצהיר שהאיש היה שותף לבניה באופן פיזי.

המשכנתא שולמה כולה במהלך חייהם המשותפים של הצדדים ואף לאחר נישואיהם כדמו"י, מכספים משותפים. אין בעובדה כי התשלומים שולמו, בפועל מחשבון בנק הרשום ע"ש האישה, כדי לשנות מן העובדה כי המדובר בכספים משותפים שכן מדובר בנסיבות בהן בחרו הצדדים להתנהל בחשבונות נפרדים אך לשלם בחלקים שווים ובשיתוף מלא את כל הוצאות החיים המשותפים, הבית והקטינה כאשר מכל חשבון שולמו הוצאות אחרות - ובעוד שהאישה נשאה בתשלומי המשכנתא נשא הבעל בתשלומים עבור הרכבים והוצאות הבית השונות, וכך היה מקובל ומוסכם בין הצדדים נוכח העובדה כי התנהלו בחשבונות בנק נפרדים ולאחר שהאישה היא זאת שסירבה בכל תוקף לאחד את החשבונות.

תשלומי המשכנתא הסתיימו בתאריך 16.2.2016 כשמונה שנים לאחר הנישואים.

קיימת הודאת בעל דין של האישה כי לאיש זכויות בדירה. במהלך הליכי מו"מ שהתנהלו בעבר בין הצדדים, לא עלה כל ספק בדבר זכויות האיש בדירה והאישה אף הודתה בכך. במסגרת הליכי המו"מ שהתנהלו בין הצדדים האישה אף הסכימה לשלם לבעל בתחילה סך של 400,000 ₪ תמורת זכויותיו ולאחר מכן ביקשה לשלם סך של 100,000 ₪ בלבד.

עוד יצוין כי ביום 19.4.2014 הוגשה על ידי שכנתם של הצדדים, גב' א' א', תביעה נזיקית בסדר דין מקוצר בגין שיפוצים שבוצעו בדירה, התביעה הוגשה כנגד שני בני הזוג כנתבעים, שכן ברור ונהיר היה לכל כי המדובר בדירה משותפת לצדדים. האישה לא סתרה את האמור בכתב התביעה ולא ציינה בשום שלב כי לשיטתה הדירה שייכת רק לה ולא לבעלה. במסגרת תצהיר של האישה באותו הליך, חזרה האישה והעידה כי מדובר בדירה בבעלות משותפת של הצדדים. ויש להתחשב בהודאת האישה האמורה בתצהיר כהודאת בעל דין.

במסגרת בקשת האישה צו הגנה כנגד האיש, לא טרחה האישה לציין, ולו פעם אחת, כי מדובר בדירה בבעלותה בלבד ולנתבע אין כל זכויות בה – שכן התובעת לא האמינה באמור בעצמה וידעה היטב כי מדובר בנכס משותף. 

לחילופין יטען האיש כי גם אם תתקבל עמדת האישה לפיה מדובר בדירה שנרכשה על ידי האישה קודם לנישואין והיא בבעלותה, הרי שאין כל ספק כי עם הנישואים נתגבשה כוונת השיתוף בדירת המגורים, מהטעמים שהוזכרו.

הפסיקה גורסת כי ישנם מצבים שבהם עם תחילת החיים המשותפים כידועים בציבור לא יחול שיתוף נכסים בין בני הזוג, אך עם עבור זמן מסוים ועם התייצבות הקשר האישי בין בני הזוג, יחל גם שיתוף נכסים ביניהם, והוא ישתרע, על-פי גמירת דעתם, לא רק על נכסים חדשים שירכשו אלא גם על אותם נכסים שנרכשו בעבר, בטרם התייצבותו של אותו קשר, הנסיבות הקיימות מצדיקות החלת שיתוף בדירה.

יש לבחון את מהות הבעלות בדירה ולהורות כי מדובר ברכוש משותף שיש לחלקו בחלקים שווים בין הצדדים במנותק מהרישום.

רכבים – במועד הקרע היו לצדדים שני רכבים אשר נרכשו במהלך החיים המשותפים. רכב מסוג טיוטה הרשום ע"ש האיש ורכב הרשום ע"ש האישה ומשמש את בתה של האישה מנישואים קודמים. באשר לרכב הרשום על שם האישה, אין בעובדה כי הוא משמש את בתה של האישה כדי לשנות מכך שהמדובר ברכב משותף שנרכש במהלך חיי הנישואים ואף הוא צריך להתחלק בין הצדדים בשווה. על כן יש לאזן את שווי הרכבים באופן שווה בין הצדדים.

דיון

הדירה בה גרו הצדדים, נשוא המחלוקת, רשומה על שם האישה בלבד ונרכשה עוד לפני הנישואין. בית הדין מייחס לרישום משמעות רבה, האישה מוגדרת כמוחזקת בנכס מכוח הרישום, גם חוזה רכישת הדירה רשום על שם האישה בלבד. על כן האיש, הטוען לבעלות בדירה מוגדר "המוציא מחברו" ועליו חובת הראיה. על האיש להוכיח שלמרות שהוא לא רשום כבעלים בדירה בכל אופן יש לו זכויות בדירה. שכן, בבקשה לשנות את הרישום מבקש האיש להוציא מחזקת "מרא קמא" – הבעלים הראשון. לאישה נתונה חזקת "מרא קמא" היות והיא המוחזקת ברישום בנכס. בקרקעות אין להוציא מחזקת "מרא קמא" ללא ראיה. 

יש לבחון כיצד יכול האיש לזכות בחלק מהדירה. נעמוד על מספר אפשרויות, העולות מדברי הפוסקים, לזכייה בחלק מדירה. נבחן האם בנדון דנן התקיימה אחת מהאפשרויות, והאם האיש הביא ראיה על כך, כך נבחן האם הצליח האיש להוכיח שזכה בחלק מהדירה. לצורך כך נבחן את האפשרויות השונות לזכייה בנכס מקרקעין.

בפסק דין של בית הדין בתל אביב בתיק 369722/3, שניתן ביום כ"ג באייר התשע"ו (31/05/2016) (פורסם במאגרים משפטיים) עמד בית הדין על האפשרויות השונות לזכייה בחלק מדירה. האפשרויות אותן בחן בית הדין באותו פסק דין, היו: מעשה קנין, זכיה מכוח דינא דמלכותא, תקנת הציבור וזכיה מכוח מנהג המדינה, הנובע מפסיקת בתי המשפט. עיון בפסק הדין האמור מלמד שבנידון דנן לא קמה לאיש כל אפשרות לזכייה בחלק בדירה. אף אחת מהאפשרויות דרכן ניתן לזכות בחלק מנכס, לא מתקיימת באופן היכול לתת לאיש אפשרות לזכייה בחלק מהדירה.

בהשראת פסק הדין האמור, נסקור בנידון דנן את האפשרויות השונות לזכייה בחלק מדירה. 

1. מעשה קנין

הדרך הרגילה להעברת בעלות בדירה, במכר עם תמורה או במתנה ללא תמורה, הינה על ידי מעשה קנין מתאים. כך נפסק שולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן קפ"ט סעיף א:

"אין המקח נגמר בדברים; שהאומר לחבירו: היאך אתה נותן לי חפץ זה, ואמר ליה: בכך וכך, ונתרצו שניהם ופסקו הדמים, יכולים לחזור שניהם, אפילו היה הדבר בפני עדים ואמרו להם: הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה, הרי זה אינו כלום עד שיגמור המקח. כל דבר ודבר כראוי לו; קרקע לפי קניינו, ובעלי חיים לפי קניינם, ומטלטלים לפי קניינם. ולאחר שנגמר המקח, כל אחד לפי קניינו, אין שום אחד מהם יכול לחזור בו, אפי' לא היו עדים בדבר."

ביחס לסוג הקנין המתאים לנכסי נדל"ן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן ק"צ סעיף א:

"קרקע נקנה באחד מארבעה דברים: בכסף, בשטר, בחזקה ובקניין סודר ."

נמצאנו למדים שלצורך העברת בעלות בדירה נחוץ מעשה קניין מתאים, דהיינו או כסף או שטר או חזקה או קנין סודר.

טענות האיש על שותפות בתשלום חוב משכנתא והשתתפות בשיפוצים שנעשו להשבחת הדירה, מהוות לכאורה טענות על קנין חזקה, או על קנין כסף. אמנם לצורך העברת הבעלות לא די במעשה הקנין אלא צריכה להיות הסכמה בין המוכר לקונה או בין הנותן למקבל, להעברת הבעלות באמצעות מעשה הקנין. כאשר צד טוען שנעשה קנין בבתים או בקרקעות עליו להוכיח שהייתה פעולת מכירה או נתינה מצד הבעלים באמצעות מעשה הקנין, לצורך העברת הבעלות. כך מתבאר בדין הבא להוציא מחזקת מרי קמא בקרקעות, שנטל ההוכחה לקיום קנין מוטל על המוציא.

בנדון דנן האיש לא טוען שהיה מעשה קנין כדין, לצורך העברת בעלות מחלק האישה לחלקו. טענותיו מתבססות על השותפות בתשלום המשכנתא, השיפוץ שעשו בדירה ועל שאר טענותיו המשפטיות. אך לא נטען שהייתה כוונה למעשה קנין מצד האישה. האיש לא הצליח להוכיח שהאישה הסכימה להקנות לו חלק בדירה באמצעות פעולות קנין שאולי נעשו. לא נערך חוזה או הסכם בין האיש לאישה להעברת זכויות לאיש, משכך אין ערך לפעולות היכולות להוות מעשה קנין.

גם שנות ההחזקה של האיש בדירה לא יועילו כשנים היוצרות חזקת ראיה לבעלות, כמבואר בסוגית הגמרא בבא בתרא מ"ב עמוד א שאין לבעל חזקה בנכסי אשתו, וכך בשולחן ערוך חושן משפט הלכות חזקת קרקעות סימן קמט סעיף ט:

"האיש שאכל בנכסי אשתו שני חזקה... אין אכילתן ראיה."

טעם ההלכה, שלא קיימת חזקת ראיה בין בני זוג, הוא שבני זוג לא מקפידים זה על זה ועל כן לא קיימת ראיה מההחזקה של אחד מהם בנכסי השני.

כמו כן החזקת האיש הינה חזקה ללא טענה, שאינה חזקה, היות והאיש לא טוען על מעשה קנין כדין שהיה בהסכמת האישה.

בנוסף לכך, במקום שכותבים את השטר הכסף לא קונה, כמבואר בשולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן ק"צ סעיף ז:

"... בד"א שקנה בכסף לבדו, במקום שאין דרך לכתוב שטר; אבל במקום שדרכן לכתוב שטר, לא קנה עד שיכתוב את השטר."

גם חזקה לבד לא תועיל במקום שעייל ונפיק אזוזי (נכנס ויוצא לתבוע את המעות) כמבואר בשולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן קצב סעיף ט"ז.

רבים הם הפוסקים המחשיבים את הרישום המופיע בלשכת רישום המקרקעין, הטאבו, כמקום שכותבים שטר. כך שתשלום כסף ללא רישום בטאבו לא יהווה מעשה קנין להעברת בעלות. כך בפסקי דין רבניים חלק ה' עמוד 120 במסקנות פסק הדין של הרבנים: הרה"ג אליעזר י' ולדנברג זצ"ל, הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל, הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל:

"במדינתנו שגמר העברת נכסי דלא ניידי לא נעשה כי אם ברישומם בספרי האחוזה בטאבו, הכסף בלבד אינו קונה ודינו כמו במקום שכותבים שטר. והוא הדין שכל קנין אחר אינו מועיל במקום זה."

בנדון דנן, רישום הדירה מעולם לא שונה, מיום הרכישה ועד היום רישום הדירה הינו על שם האישה בלבד. עובדה נוספת שיש בה כדי לשלול את האפשרות שהייתה העברת בעלות בדירה באמצעות קנין כדין.

מאחר ואין לראות את שיפוץ הדירה מצד האיש, כמעשה קנין בדירה, על כן יש לראות את פעולת השיפוץ כדין המשביח נכס של חברו. לצורך בחינת המשמעות של מעשה ההשבחה יש להבחין בין שתי תקופות, האחת לפני הנישואין והשניה לאחר הנישואין. אכן בפועל השיפוץ המשמעותי נעשה לפני הנישואין, אך יש להתייחס גם להשבחות בדירה שאולי היו לאחר הנישואים.

ביחס לתקופה שלפני הנישואין, גם אם נכונה טענת האיש, שלא הוכחה, שהוא הוציא הוצאות עבור השיפוץ, הרי שלאיש יש דין של יורד לשדה חברו ברשות המשביח את השדה. דינו מבואר בחושן משפט סימן שעה סעיף ה' שידו על העליונה. משכך האיש זכאי, באופן עקרוני, לקבל את השבח שהשביח או את ההוצאה שהוציא, לפי הגבוה שביניהם. אלא שהאיש נהנה כל השנים ממגורים בדירה ללא תשלום דמי שימוש, כמו כן לאיש היה חובה לדאוג למדור האישה בתקופת הנישואים. לכן יש לקבוע שהזכויות של האיש, אם אכן שיפץ את הדירה מכספו, מתקזזות בחיובים שלו ומשכך אינו זכאי לקבלת החזר על שיפוץ שעשה, גם אם היה מוכיח שהוציא הוצאות עבור השיפוץ.

ביחס לתקופת הנישואין, ככל והאיש השביח את הדירה, חל עליו הדין של בעל המוציא הוצאות על נכסי אשתו, שאינו  זכאי לקבל בחזרה את ההוצאה, כל שנהנה מההשבחה כדין המבואר במסכת כתובות בדף עט עמוד ב:

"המוציא הוצאות על נכסי אשתו, הוציא הרבה ואכל קימעא, קימעא ואכל הרבה – מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל..."

כך נפסק בשולחן ערוך אבן העזר סימן פח סעיף ז:

"הוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו וגרשה, בין שהוציא מעט ואכל פירות הרבה, בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט, אפילו אכל גרוגרות אחת דרך כבוד, כדרך איש בביתו, או שאכל דינר אפילו שלא דרך כבוד, ואפילו לא לקח בפירות ממה שהוציא אלא חבילה אחת של זמורות, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל."

בחלקת מחוקק מבואר בשם המרדכי שגם אם הבעל השביח את נכסי האישה על יד תוספת בניה, הוא לא זכאי לקבל החזר ההוצאות אם הוא נהנה ממגורים בתוספת הבניה. להלן לשון חלקת מחוקק בסימן פח ס"ק יא:

"במרדכי כתב לאו דווקא הוציא הוצאות נפסדת ובלתי ניכרת אלא אפילו בנה פלטרין אקרקע מלוג של אשתו ודר בו זמן מועט וגירשה מה שבנה בנה ואינה צריכה לשלם לו הבניין כי לא חילקו רז"ל בין הוצאה ניכרת לבלתי ניכרת ומ"מ צריך שיאכל פירות של הוצאה זו אבל מה שאכל פירות ממקום אחר לא מהני."

בנדון דנן, גם אם האיש השביח את הדירה בתקופת הנישואין, הוא לא זכאי לקבל החזר עבור ההשבחה מאחר ונהנה מההשבחה, הן במגורים שלו והן בפירעון חובתו במדור של האישה.

2. דינא דמלכותא ותקנות הציבור

האם קמו לאיש זכויות, מכוח חוקי המדינה? שמא קמו זכויות מכוח דינא דמלכותא או מכוח תקנות הציבור? 

בחוק המקרקעין תשכ"ט 1969 בסעיף 7 נקבע שעסקה בנדל"ן טעונה רישום. ושם בסעיף 8 נקבע שהתחייבות לעשות עסקה בנדל"ן טעונה מסמך בכתב. בנדון דנן, לא בוצע שינוי ברישום, האיש לא טען על קיום חוזה מכר בינו לבין האישה בו קיימת התחייבות להעברת זכויות בדירה. אכן מעולם לא נעשה חוזה בין הצדדים. על כן, לפי חוק המקרקעין לא הועברו זכויות בדירה מהאישה לאיש. טענות האיש לשיפוץ או להסתמכות, לא מקנות לו בעלות בדירה לפי חוק המקרקעין, שם נקבע שאדם שהשביח דירה או הסתמך עליה, לא זכה לבעלות בדירה בהעדר שינוי ברישום או מסמך כתוב על התחייבות להעברת בעלות.

על הצדדים חל חוק יחסי ממון. משכך, יש לבחון את המצב בהתאם לאמור בחוק יחסי ממון. האם חוק יחסי ממון מקנה לאיש זכויות בדירה? בחוק יחסי ממון נקבע באופן מפורש שנכסים שהיו בבעלות הצדדים לפני הנישואין לא יאוזנו במסגרת הסדר איזון המשאבים המופיע בחוק. כך בסעיף 5 (א) (1) לחוק חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973:

(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט – (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין; 

כאמור, הדירה נרכשה על ידי האישה לפני הנישואין ונרשמה על שם האישה עוד לפני הנישואין, על כן על הדירה לא חל הסדר איזון המשאבים,  מכוח חוק יחסי ממון, והרישום שעל שם האישה הוא הקובע.

עוד עולה מהחוק שקיום הנישואין בבית משותף לא מקנה זכויות קנייניות שאינם קיימות לפי כל חוק אחר, כך נקבע בסעיף 4 לחוק: 

"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני. "

מהאמור בסעיף עולה שאין בקיום נישואין בבית משותף פגיעה בקניין על כן אין לראות בעובדת החיים המשותפים של בני הזוג בבית אחד משום פגיעה בזכויות הרשומות על שם כל אחד מבני הזוג בדירה, זכויות שהיו שלו עוד מלפני הנישואין.

למעשה הסדר איזון המשאבים המובא בחוק יחסי ממון הינו הסדר מוסכם על הצדדים ומהווה מעין הסכם ממון שבין הצדדים. כך בסעיף 3 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973:

"לא עשו בני הזוג הסכם ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף..."

הסעיף האמור מלמדנו שהסדר איזון המשאבים מושתת על ההנחה שבני הזוג מסכימים להחיל עליהם את הסדר האיזון. איזון המשאבים נתפס לפי החוק כהסכם ממון לכל דבר, כך שאם בני הזוג לא ערכו הסכם ממון אחר, רואים אותם כעורכים הסכם ממון בו מפורט הסדר איזון המשאבים המופיע בחוק.

בדברי ימי הכנסת מובא שהקביעה בחוק, שאיזון המשאבים יחשב להסכם ממון מוסכם, הגיעה לחקיקה לפי דרישת דייני בית הדין הרבני הגדול, הרב שאול ישראלי זצ"ל והרב אליעזר גולדשמידט זצ"ל. דרישתם באה מכוח ההבנה שאי אפשר להחיל על בני זוג נורמת התנהגות מבלי שהם עצמם חפצים בה. הרי שבהסדר איזון המשאבים המחוקק לא קבע נורמת התנהגות ראויה אלא הגדיר את רצון הצדדים והסכמתם. לפי האמור בחוק, איזון המשאבים מחייב את הצדדים רק בשל העובדה שישנה הסכמה שלהם לקבלתו כהסדר מחייב, כל עוד לא קיים הסכם אחר ביניהם.

בנדון דנן, על הצדדים חל חוק יחסי ממון, הצדדים לא ערכו הסכם ממון אחר. על כן, יש לראות את הסדר איזון המשאבים המופיע בחוק כהסכם הממון עליו הסכימו הצדדים. בהסדר איזון המשאבים נקבע מפורשות שנכס השייך לאחד הצדדים מלפני הנישואין לא יאוזן. בהעדר הסכם אחר, ניתן לראות שלמעשה קיים הסכם ממון בין הצדדים והוא הוראות חוק יחסי ממון. מכאן שיש לראות הסכמה של הצדדים, עוד משעת הנישואין, לכך שהדירה שייכת לאישה בהתאם 

לרישום הזכויות על שמה כפי העולה מחוק יחסי ממון המוגדר כהסכם שבין הצדדים. לאחר שקיים הסכם המגדיר את הבעלות בדירה, אין לראות בהשבחת הדירה או בהסתמכות, של האיש, דברים היכולים להקנות לו חלק בבעלות בדירה, כל עוד ההסכם הקיים ביניהם מגדיר למי שייכת הדירה.

3. פסיקת בתי המשפט ומנהג המדינה

עיקר טענת האיש מבוססת על פסיקת בית המשפט הרואה לעתים בדירת מגורים את גולת הכותרת של הנכסים המשותפים, ומשכך, נוצרה חזקת שיתוף ספציפית בדירת המגורים. יש לבחון את הפסיקה, לברר האם הפסיקה הרווחת אכן מקנה לאיש זכויות הלכתיות מכוח מנהג המדינה. כמו כן יש לבדוק האם קיימת פסיקה המחייבת חריגה מההלכה. שאלות דומות עלו לדיון במספר פסקי דין בבתי משפט לענייני משפחה ובבית המשפט העליון. אם כי ברובם דובר על תביעות של נשים שביקשו לזכות בחלק הרשום על שם בעליהם, ולא כבנדון דנן בו האיש מבקש לזכות בחלק מזכויות האישה. אכן קיימת מגמה בפסיקה להחיל חזקת שיתוף ספציפית בנכס חיצוני לרבות בדירת מגורים הרשומה מלפני הנישואין על שם אחד מבני הזוג. למרות האמור בסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 קובעת הפסיקה היתכנות ליצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיוצא בזה. ראו ע"א 1915/91 יעקובי נגד יעקובי, רע"א 8672/00 אבו רומי נגד אבו רומי.

אמנם בפסיקה קיימות גישות שונות. על הגישות השונות בפסיקה לאחר הלכת אבו רומי ראה במאמרו של פרופ' שחר ליפשיץ "החלת השיתוף הספיציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואין ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון" (הון משפחתי א2 [נובמבר 2014], 1-34), שם בעמוד 6:

"הפסיקה שלאחר הלכת אבו רומי ובעקבותיה לא הצטיינה בעקביות רבה."

על הקושי בקביעת עמדה אחידה בעניין עמד השופט אליקים רובינשטיין בבע"מ 10734/06:

"'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה..."

בהחלטת בית המשפט העליון (בע"מ 1398/11) בפני השופטים י' דנציגר, י' עמית, צ' זילברטל התקבלה ברוב דעות תביעת אישה לקבוע כי היא שותפה בדירת מגורי המשפחה, שנרכשה במלואה ע"י הבעל טרם הנישואין. בית המשפט העליון עסק בשאלה העקרונית, מה היחס בין הוראת סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 לבין התנהגות הצדדים במרוצת שנות הנישואין. פסק הדין עסק בבני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון, ולא הלכת השיתוף, נקבע בדעת הרוב שנוצר שיתוף בדירה השייכת לבעל מלפני הנישואין מכוח הדין הכללי ולא מכוח חזקת השיתוף. אך מתבאר שלשם יצירת השיתוף האמור דרוש "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי, ואין להסתפק רק במשך שנות הנישואין או במגורים משותפים. להלן דברי השופט י' דנציגר:

"14... יודגש כי טענת אחד מבני הזוג לזכויות בנכס שנרכש על ידי בן הזוג השני טרם הנישואין יכולה להתבסס על הדין הכללי, אך לא על חזקת השיתוף, אשר לגביה נקבע שאינה חלה במקביל להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון [ראו: דעת הרוב בעניין יעקובי בעמ' 589-585; עניין אבו רומי בעמ' 183-182; בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 14.6.2006)]...

16. באשר לבני זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם, ולנוכח הוראת סעיף 5 (א) לחוק, הודגש כי לשם הכרה בשיתוף בדירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות, מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים:

"לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי. שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון... על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים" [השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי בעמ' 183 (ההדגשות הוספו, י.ד) ].

אשר לשאלה מהן אותן נסיבות עובדתיות "נוספות" שיוכיחו כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי, נקבע כי:

"'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעיתים קשה לכמת את ההשקעות ואת 'ההתנהגות ההשקעתית', אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה" [השופט א' רובינשטיין בבע"מ 10734/06 בפסקה ה (2) (ההדגשות הוספו, י.ד) ].

17. הנה כי כן, על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי...

18... כאמור, דרוש "דבר מה נוסף" מלבד חיים משותפים ונישואין ממושכים על מנת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס שרשום על שם אחד מבני הזוג בלבד. בכך נבדל בסוגיה זו ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון מחזקת השיתוף, ויש להקפיד לא לטשטש את הגבול עד כדי ביטולו כליל."

בפסק הדין האמור נחלקו הדעות בהגדרת המושג "דבר מה נוסף", והאם הוא התקיים בנדון האמור. השופט י' עמית מציין מספר פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדיון בשאלה האם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים אמנם הוא לא קובע מסמרות בדבר. השופט י' דנציגר מתייחס לרשימת הפרמטרים של השופט י' עמית, וכותב עליהם:

"אשר לפרמטרים המוצעים על ידי חברי השופט י' עמית – על אף שיש בפרמטרים שמציע חברי טעם והיגיון ועל אף שרואה אני עין בעין עם חברי כי יש מקום לעצב עם הזמן מבחנים ברורים יותר בשאלת השיתוף הספציפי בדירת מגורים, סבורני כי התיק הנוכחי אינו מחייב לקבוע מסמרות ופרמטרים בשאלה זו. לפיכך אבקש להותיר את הפרמטרים השונים שמציע חברי בצריך עיון, ולהשאיר את ההכרעה בהם למקרים שעתידים לבוא, בבחינת פיתוח הדין ממקרה למקרה."

דעתו של השופט צ' זילברטל היא שבנדון האמור לא התקיימה הוכחה על קיום של שיתוף ולדעתו האישה לא זכתה בחלק מדירת הבעל מדבריו עולה שיש צורך בראיות ממשיות ובעלות משקל כדי ליצור שיתוף בנכס השייך לאחד מבני הזוג, בלשונו:

"לא ניתן יהיה להגיע למסקנה בדבר קיומו של שיתוף בנכס חיצוני, לרבות דירת המגורים, אלא כאשר קיימות ראיות ממשיות, ישירות ובעלות משקל בדבר יצירת השיתוף בנכס."

עיון בפסק הדין האמור מעלה שהפסיקה איננה חד משמעית, אין בפסיקה אמירה ברורה ביחס לתנאים להיווצרות שיתוף בדירה השייכת לאחד הצדדים מלפני הנישואין, וכל מקרה ידון לגופו. לא נוצרה הלכה מחייבת, לא נקבעו קריטריונים ברורים ולבטח לא נוצר מנהג מדינה היכול לשנות את ההלכה.

בנדון דנן, לצדדים מספר שנות נישואין ומגורים בבית משותף שנרשם על שם האישה עוד לפני הנישואין. כפי הנפסק אין במגורים המשותפים כדי ליצור שיתוף בנכס. לשם יצירת שיתוף דרוש "דבר מה נוסף", דבר שלא נמצא בנסיבות הקיימות לפנינו וכפי שיפורט להלן:

התנאי הבסיסי ליצירת שיתוף ספציפי הינו חיים בהרמוניה ובשיתוף זוגי. המצב בין הצדדים בנידון דנן היה רחוק מכך. כבר מראשית הנישואין התגלו מחלוקות בין הצדדים והרמוניה לא שלטה ביניהם. האיש עצמו מתאר את המצב הקשה של הקשר הזוגי, עוד מתחילתו, מעת לידת הילדה מספר חודשים לאחר הנישואין, כך כותב האיש בסיכומים שהגיש:

"האישה החלה להתרחק מן הבעל תוך זלזול מוחלט בזוגיות שביניהם ובמשפחה שהקימו, היעדרות מרובה מן הבית והתייחסות משפילה ומבזה אל הבעל.

חלומותיו של הבעל אודות חיי משפחה וזוגיות הם אלו שהתנפצו לאחר הנישואים, כאשר הבעל נאלץ במשך השנים לסבול את התנהגותה המשפילה של האישה כמפורט לעיל, ובעת שהאישה הייתה מנצלת כל העת את מצבו הנפשי הרגיש של הבעל אשר סובל מפוסט טראומה נוכח תפקידו כלוחם אש, וזאת על מנת לחרחר מריבות ולגרום לבעל להתפרץ עליה בכדי שתוכל להאשימו בכל ולהסיר ממנה כל אחריות.

... במקום להיות כעזר לבעל האישה חדשות לבקרים השתמשה במצבו הנפשי הרגיל והובילה את הקשר של הצדדים להקצנות מיותרות.

כאן המקום לחדד ולהבהיר כי אמנם בין הצדדים התעוררו ויכוחים ועימותים מעת לעת אך בעוד שהאחרונה מנסה לתלות את האשם בבעל, הרי שהתנהגותה והתנהלותה המפורטים לעיל הם שהיו הגורם לכל המריבות והוויכוחים בהם לקחה גם האישה חלק פעיל והייתה אף פועלת במכוון להרגיז את הבעל תוך ניצול מצבו הנפשי ועל מנת שיתפרץ וכך תוכל להאשים אותו בכל ולהימנע מלקיחת כל אחריות אישית למצב."

מדברי האיש עולה שהרמוניה לא הייתה בין הצדדים. ויכוחים, מריבות והתפרצויות היו מנת חלקם. באווירה שכזו קשה לראות תנאים להיווצרות שיתוף בנכס חיצוני. המתח בין הצדדים גאה במשך כל שנות הנישואין, כבר בשנת 2011 הוגשה תביעת גירושין ראשונה של האישה. במסגרת התיק שנפתח, הגישה האישה ביום 21/11/2011, הודעה על הקפאת ההליך.

האישה מתארת את המצב העגום בו שרו הצדדים ובכל אופן ניסתה שלום בית, ניסיונות שלום הבית המשיכו והצדדים החזיקו מעמד בקשר הנישואין עוד כעשר שנים, אך ההתחלה והסוף מלמדים על חיים רוויי מתח, מחלוקות, מריבות צעקות ואף טענות של האישה על אלימות. בנסיבות של קשר זוגי שכזה סביר שאין כוונה של האישה לשתף בנכס חיצוני.

זאת ועוד, הצדדים ניהלו חשבונות נפרדים במשך כל שנות הנישואין. האישה סירבה בכל תוקף לאחד את החשבונות. האיש מלין בסיכומיו על התנהגות האישה ומציין את העובדה שהאישה סירבה לאחד את החשבונות. במצב בו בני זוג מפרידים בדווקא את חשבונות הבנק, לא ניתן להחיל חזקת שיתוף ספציפית.  הפרדת החשבונות מלמדת על חוסר רצון של האישה לשתף את האיש. אם בחשבון הבנק האישה לא הסכימה לשתף את האיש, על אחת כמה וכמה שהאישה לא הסכימה ולא רצתה לשתף את האיש בנכס מקרקעין השייך לה מלפני הנישואין. 

לא ניתן לראות "דבר מה נוסף" בעקבות שיפוץ הדירה ותוספת הבניה. שכן כל השיפוץ ותוספת הבניה נעשו לפני הנישואין ובתקופת הנישואין לא נעשה שיפוץ משמעותי בבית. 

בשנים הראשונות של הנישואין נפרעה הלוואת משכנתא. לכאורה כאן נמצא "דבר מה נוסף". אלא שהלוואת המשכנתא לא הייתה משמעותית ביחס להון העצמי שעמד לאישה בעת שרכשה את הדירה לפני הנישואין. כמו כן האישה החלה בפירעון המשכנתא לבדה עוד לפני הנישואין. בנוסף ובעיקר, בתקופת הנישואין הבעל נהנה ממדור בדירת האישה בעוד שחובת המדור הינה חובת הבעל לאישה. ראה ברמב"ם הלכות אישות פרק י"ג הלכה ג:

"ובכלל הכסות שהוא חייב לה כלי בית ומדור שיושבת בו."

הבעל הוא שחייב במדור האישה, ולא האישה במדור הבעל. יש לראות את תשלומי המשכנתא ששולמו כפירעון חוב המדור שהאיש היה חייב לאישה. זאת ועוד האיש עצמו נהנה ממדור בדירת האישה ללא תשלום דמי שימוש, ניתן לראות את תשלומי המשכנתא ששילם האיש, אם שילם, כתשלום עבור זכות השימוש וכפירעון לחובת המדור ולא כדבר היוצר שיתוף בנכס שלא שיין לו.

נישואין אלה הינם נישואין שניים של האישה. האישה הייתה גרושה וגידלה ילדה מנישואין ראשונים שהיו לה. נסיבות אלה מלמדות שלא הייתה כוונת שיתוף מצד האישה.

מהאמור עולה שלא נוצרה הוכחה על קיומו של "הדבר הנוסף" היכול להחיל שיתוף בנכס ומעולם לא הוצג בפני האיש מצג כלשהו על בעלות בחלקים שווים בנכס.

ניתן לקבוע שאם נדון דנן היה מגיע לפתחו של בית המשפט, לא היו מוצאים כאן קיום של "דבר מה נוסף" ברור, היכול ליצור שיתוף בנכס חיצוני, לפי הפסיקה הקיימת. משכך לא קמה לאיש זכות ממנהג המדינה או מכוח החוק.

4. ידועים בציבור 

האיש טוען לזכויות בדירה מכוח התקופה בה הצדדים היו "ידועים בציבור", ולטענתו באותה תקופה היה שיפוץ משמעותי בדירה והוא היה שותף לשיפוץ. האישה מכחישה את טענות האיש וטוענת שהם לא היו בגדר של "ידועים בציבור" אלא היו רק בקשר חברי. ניתן לקבוע שהאיש לא הצליח להוכיח שהצדדים היו בגדר "ידועים בציבור". כלל לא ברור שהצדדים חיו ביחד כל הזמן ולבטח לא הוכח ניהול משק בית משותף.

בנוסף, האיש האשים את האישה שבתקופת הנישואין הקפידה על הפרדת חשבונות הבנק. אנו נסיק ונאמר שאם בתקופת הנישואין הצדדים ניהלו חשבונות נפרדים הרי שלבטח בתקופה שלפני הנישואין לא התנהלו במשק בית משותף ולא ניתן להגדירם כידועים בציבור. 

הצדדים הסכימו שלבית הדין ניתן שיקול דעת רחב. שיקול הדעת הרחב מביא למסקנה שלא להכיר בתקופת חברות שלפני הנישואין כתקופה היכולה לשנות בעלות בנכס השייך רק לאישה, בנידון בו גם בתקופת הנישואין לא הייתה הרמוניה זוגית.

הצדדים נישאו ובחרו למסד את הקשר שביניהם במסגרת נישואין ולא נותרו כידועים בציבור. עריכת נישואין ללא עריכת הסכם ממון אחר, החיל על הצדדים את הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, שאינו חל על נכסים שלפני הנישואין. משעה שהצדדים נישאו ללא הסכם ממון שניהם הבינו והסכימו שההסדר הרכושי שיחול ביניהם לא יהיה בהתאם להגדרת ידועים בציבור, אלא בהתאם להגדרות של זוג נשוי בו נקבע שנכס שלפני נישואין לא יאוזן.

מהאמור עולה שבנדון דנן האיש לא זכה בחלק בדירה השייכת לאישה, לא לפי הדין, לא לפי החוק ואף לא לפי הפסיקה הנהוגה בבתי המשפט וממילא גם לא מכוח מנהג המדינה.

לאיש טענה על כך שקיימת הודאת בעל דין של האישה על בעלותו בבית, מצד המשא ומתן שהתנהל. יובהר שמשא ומתן לא מהווה ראיה שכן "עביד איניש דזבין דיניה" – קורה שיש הסכמה לוויתורים על מנת לא להגיע לדין. אך מאחר ולא הגיעו לאישור הסכם בבית דין, הרי שלא  ניתן לראות בטיוטות של הסכם משום ראיה.

לאיש טענה על ראיה לבעלותו בדירה מכוח תביעה של שכנה שתבעה את שני הצדדים כבעלים על הדירה. אלא שתביעת השכנה אינה יכולה להוות ראיה לבעלות, בהחלט יתכן שבעיני השכנה הדירה הוחזקה כדירת הצדדים מאחר וגרו בה, אך הבעלות נקבעת לא לפי ראות עיני השכנה אלא לפי הכללים שנקבעו בפסק הדין. בשולחן ערוך חושן משפט סימן קמ"ז סעיף ג, נפסק ברמ"א:

"טען מה שעשאו סימן לאחר לאו משום שהוא שלו רק שהנכסים נקראים כך שהיו שלו תחלה, טענתיה טענה..."

מדברי הרמ"א עולה שכל שהנכסים נקראים על שם אדם מסוים, השימוש בשם אותו אדם כבעלים, לא יהווה ראיה לבעלות. כך בנידון דנן הדירה הוחזקה בעיני השכנה כדירת הצדדים ולכך כך נקראה הדירה בהליך המשפטי שהתנהל, אך איך בכך ראיה על הבעלות.

5. דמי שימוש

מאחר והוכרע שהדירה שייכת רק לאישה, הרי שעל האיש לשלם לאישה דמי שימוש בגין השימוש שעשה בדירה בתקופה החל מסידור הגט ועד עתה. דמי השימוש יעמדו על שווי הדירה להשכרה בתקופה בה גר האיש בדירה. בהעדר הסכמה על גובה דמי השימוש ימנה בית הדין שמאי לקביעת שווי הדירה להשכרה.

חלוקת שאר הרכוש

הצדדים הסכימו שמועד הקרע לעניין חלוקת הרכוש חל ביום 10/3/21. כמו כן הסכימו לחלוקת הרכוש לפי חוק יחסי ממון. בית הדין כבר מינה מומחה לבדיקת הרכוש שנצבר אך עדיין לא נקבעה צורת החלוקה. האישה טוענת שיש להחיל את סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון ולקבוע חלוקה לא שוויונית, האיש מבקש חלוקה שוויונית. בית הדין בדעה שיש להחיל את הסדר איזון המשאבים ולחלוק את הזכויות שנצברו בחלקים שווים. שכן לא נמצאה הצדקה לחריגה מהסדר איזון המשאבים. שימוש בסעיף 8 (2) יעשה רק במקרים חריגים  מאד הרחוקים מנידון דנן. חריגה מהסדר האיזון תעשה במידה ובמשורה בנסיבות מאד מיוחדות שלא נמצאו בנידון דנן. אכן הוכח שלא הייתה הרמוניה בין הצדדים וחיי הנישואים היו מלווים במריבות ובמתח אך אין בכך כדי לקבוע חריגה מהסדר האיזון. אמנם האישה טוענת לאלימות ואף היו צווי הרחקה אלא שלא הוכחה טענת האלימות באופן שנוכל להורות על חריגה מהסדר האיזון. גם כאן ישתמש בית הדין בשיקול הדעת הרחב שניתן לו, על מנת לדחות את טענת האישה ולקבוע חלוקה שוויונית לכל הזכויות שנצברו מיום הנישואין ועד ליום 10/3/21. המומחה יערוך את האיזון בהתאם.

רכבים

רכב מסוג טיוטה הרשום ע"ש האיש נרכש במהלך החיים המשותפים ועל כן שווי הרכב ביום הקרע יאוזן. הרכב יישאר בידי האיש והאיש ישלם לאישה את מחצית שווי הרכב לפי ערכו ביום הקרע.

רכב נוסף שנרכש בתקופת החיים המשותפת משמש את בתה של האישה. ככל והרכב נרשם עוד לפני מועד הקרע על שם הבת של האישה, יש לראות ברישום מתנה לבת והרכב לא יאוזן. ככל ובמועד הקרע הרכב היה שייך עדיין לאחד הצדדים ערכו של הרכב יאוזן והאישה תשלם לאיש את מחצית שווי הרכב ביום הקרע.

מכאן עולה הצורך לברר במשרד הרישוי על שם מי היה רשום הרכב במועד הקרע. ניתן להגיש פסיקתא לחתימת בית הדין לצורך קבלת המידע המבוקש.

ניתן לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ט באייר התשפ"ג (10/05/2023).

הרב מאיר פרימן – אב"ד הרב דוד בירדוגו הרב יצחק רבינוביץ

שדהמסמך זה עלול להכיל שינויי עריכה והגהה