החזר השקעת כספים בחברה שפשטה את הרגל

החזר השקעה בחברה בע"מ שפשטה את הרגל 

המקרה- 

לנתבע היתה חברת השקעות בשם "ט" שהתמחתה בהשקעות נדל"ן בחו"ל. התובע שהוא שכנו של הנתבע שמע על החברה ונתן לתובע 180 אלף שקל תמורת 8 אחוז ריבית בשנה, ואכן בחודשים הראשונים החברה הפקידה מדי חודש סכום מסוים אצל התובע, לאחר כמה חודשים נולד במזל"ט בן לנתבע, הבן נולד מוקדם ושהה כמעט כשנה בבתי חולים, ממילא הנתבע לא יכל לנהל היטב את החברה וסמך על אנשים מטעמו, לאחר מספר חודשים החברה נקלעה למשבר והפסיקה להעביר כספים למשקיעים ובכללם לתובע, ולאחר תקופה נוספת החברה הוכרזה כפושטת רגל וכל נכסיה עוקלו, היום החברה סגורה והנתבע ואשתו הוכרזו כפושטי רגל ולכן אין להם איך לשלם לתובע ולשאר הנושים.

התובע-

מבקש את כספו בחזרה וגם אם כעת הנתבע לא יכול להשיב את כל הסכום, הוא ייחשב בעל חוב וכאשר יהיה בידו לשלם הוא יהיה חייב לעשות זאת.

הנתבע

טוען שהתובע השקיע בחברה בע"מ ולכן אין עליו אישית שום חובה, התובע מודה שהוא לא ביקש ערבות אישית. בכל מקרה הוא פושט רגל וממילא כל החובות נמחקו. לצערו הרב הוא לא יכול להשיב את הכסף "כך דרכו של עולם" אדם שעושה עסקים יודע שבכל עסק יש סיכון מסוים וגם התובע לקח סיכון שלצערנו התממש.

פסק הדין

הנתבע פטור מלהשיב את ההשקעה הן בדיני אדם והן בדיני שמים, ואם הקב"ה יהיה בעזרו ובעתיד יתרחב גבולו וירווח לו ולביתו והוא ישיב עד שלושים אחוז מהחוב רוח חכמים תהא נוחה הימנו.

נימוקי הפסק:

הנתבע פטור מלשלם משלוש סיבות שכל אחת נכונה בפני עצמה, וכולם ביחד עולות לפטור אותו למרות הספיקות שיש בהן:

1. חברה בע"מ

2. פשיטת רגל מדינא דמלכותא.

3. היתר עסקא שבו המשקיע מקבל על עצמו את הפסדי החברה:

א. חברה בע"מ

המקרה שלפנינו, הוא מקרה רגיל של חברה בע"מ שפשטה את הרגל, סוגיא כזו כבר נידונה רבות בפוסקים בדורות האחרונים, וצריך למקד את הדיון לצורך המקרה שלפנינו.

רוב ככל הפוסקים מכירים במושג חברה בע"מ או כאפותיקי מפורש בו אין שעבוד מלבד על נכסי החברה או על בעלות מצומצמת בכל מיני גוונים שנובעת מהסכמות בין הבעלים ובן המלווים. הפוסקים דנו בהרחבה ברמת הבעלות אך היוצא מכולם שרק החברה ונכסיה משועבדים לחובות החברה ואילו הבעלים לא משועבדים ולא חייבים לשלם את חובות החברה כך נראה בפתחי חושן [חלק א-הלוואה פרק ב הערה סג], ומהגר"א וייס.[1]

וז"ל הפתחי חושן:

לגבי חברה בע"מ שכל המושג וכל עניני הכספים של חברה מתנהלים מכח החוק ומנהג המדינה, הרי זה כאילו על דעת כן מתעסקים. ומ"מ נראה שאם יודע הנושה שהחייב הצליח להערים על החוק וקיבל צו פשיטת רגל, ולמעשה יש לו נכסים, שאינו חייב למחול לו.

בעולם המשפטי- כלכלי ישנו מושג שנקרא "הרמת מסך", הרמת מסך זה בעצם ביטול העירבון המוגבל והפנית התביעה לבעלי החברה, החוזים והחוקים שמדברים על החברות בע"מ הם לא מוחלטים ולפעמים נוצר מצב שבו למרות כל ההגבלות בעלי החברה ישלמו מכיסם הפרטי את חובות החברה, דוגמא לדבר זה אפשר לראות בפסקי הגר"מ שטרנבוך בו הוא מכריע כמו רוב הפוסקים שבחברה בע"מ הבעלים לא מחוייבים לשלם את חובות החברה ורק נכסי החברה משועבדים ואף על פי כן הוא מביא שני מצבים בהם נחייב את הבעלים למרות שהחברה היא בע"מ:

1. שהבעלים נהג ברמאות, 2. שבעל הבית והחברה הם בעצם אותו אחד והמלוה לא הבין שיש הבדל בין הבעלים לחברה לכן הוא סמך עליו. 

וכך כתב בתשובות והנהגות (חלק ב סימן תשא)

וכל זה כשלא היה לו חברה בע"מ, שאם החברה הסתבכה והיא בע"מ, ולפי דינא דמלכותא פטור, אף שאנו לא מתחשבים בדיניהם (כשאין מקפידים על כך), נראה שאם ידע המוכר בקונים שחברה בע"מ הם שנתחייבו, ויש סיכון ופשטו רגל פטורין, שהרי הם מתנים להדיא שהשיעבוד על נכסי החברה בע"מ בלבד, אבל אם היה כאן רמאות שנשתמש בנכסי החברה שלא כדין ועי"ז הוזק הבע"ח חייב, אבל אם לא ידע שזה חברה בע"מ וסמך על המתעסק שישלם שנראה כבעה"ב, מדין ערב חייב שאפילו לא נתערב להדיא רק שאומר על אדם שיכול לשלם וסמכו עליו חייב מדין ערב וכמבואר ברמ"א סימן קכ"ט סעיף ב', וגם כאן סמכו עליו שנראה שהוא האחראי ואדעתיה דהכי השקיעו בחברה, לכן חייב לשלם, אף שמדינא דמלכותא עסקיו הם בתור בע"מ ופטור, מ"מ הרי נקרא על שמו ואם הוא נראה כבעה"ב שבאחריותו הוא צריך לשלם כשיהיה לו לפי דין תורה, ודינים אלו מצויין כאן מאד, שפושטים רגל ומרמין אנשים ולא משלמין, ונשאלתי ע"ז כמה פעמים והנלע"ד כתבתי.

(ולגבי מה שכתבתי לענין חברה בע"מ נראה עוד לחלק שאם זהו חברה מפורסמת ורשמית עם מניות בבנק וכו' ונסתבכו אף שהוא מנהל פטור, שמעיקרא נכנסו לספק, אבל במה שמצוי היום שהוא הבעה"ב והפירמא בע"מ היא לנוחיותו, וטוען המלוה שסמך עליו כיון שזהו שלו, נראה שצריך לשלם הלוה שעליו סמך שהוא ושותפו הבעלים ממש אף שקראו חברה בע"מ).[2]

כשאנו באים לדון במקרה שלפנינו אנו צריכים לבדוק האם נכון להפעיל פה את הרמת המסך או שאנו מסתכלים על המקרה כמקרה רגיל שרק נכסי החברה חייבים והנתבע לא חייב כלום.

מההתרשמות מדברי התובע והנתבע נראה שאין חשש של רמאות פה, הנתבע עשה ככל יכולתו להציל את החברה אך לא עלה בידו, אמנם בחלק מהזמן הוא התרשל בשגגה או באונס מניהול החברה אך פשיעה ורמאות בטח לא היתה פה.

המקרה השני שבו מרימים מסך בעולם הוא שלא ניכר שום פער בין החברה לבין הבעלים, המלווה לא יודע בכלל שזה שני גופים שונים וממילא הוא חושב שהוא מלווה הלואה רגילה ולאחר מעשה מתברר לו שהוא הלווה לחברה בע"מ ואין אחריות לנכסיו.

במקרה שלנו הנתבע הבין שאין ערבות אישית של התובע כדבריו "לא רציתי להפשיט אותו מבגדיו" וממילא הוא ידע שהתובע לא ישלם לו מנכסיו אך מצד שני הוא לא ממש הבין שזה חברה, הוא הכיר את השכן ואיתו הוא עבד. מבחינות זה עסק בין אנשים ולכן הוא לא יפשיט אותו אך הוא מצפה שאם יהיה לו כסף הוא ישלם לו.

מתוך דברי התובע היה נראה שברור לו שהתובע אחראי על כל החובות אך אין לו שום שעבוד כי הוא לא נתן ערבות אישית.

קשה מאד להפעיל את הרמת המסך בכזה מקרה כי התובע ידע שיש אופציה של ערבות אישית ובכל זאת לא הפעיל אותה לכן הרמת מסך מלאה פחות שייכת פה.

אמנם צריך לדון האם הנתבע הוא ערב של החברה מבחינת התובע, כמו שמזכיר התשובות והנהגות בתוך דבריו, אך כיוון שבכל מקרה גם אם נרים את המסך ונגיע לנתבע עצמו, אין לו מהיכן לשלם את החוב והוא הוכרז כבר כפושט רגל נראה שאי אפשר לחייבו לשלם.

ב. פושט רגל

דין פושט רגל כבר נידון באריכות בפוסקים יש שמחמירים ומחייבים אותו לשלם (מנחת יצחק ג' קלד' חלקת יעקב לב') ויש שפוטרים אותו מכח דינא דמלכותא (אגרות משה חומ ב' סב), אין ביכולתינו להכריע בין גדולי האחרונים אך כיוון שכל החיוב על האדם הפרטי פה הוא מספק, נראה שאין לחייב כסף וכדאי הוא הרב פינשטיין לסמוך עליו במקום הספק.

ג. היתר עסקא

צירוף נוסף לפטור את הנתבע פה הוא ההיתר עסקא, כל ההשקעה פה היתה על פי היתר עסקא ולכן חלק מהכסף הוא הלוואה וחלק פקדון, ישנה בעיה בהיתר המצורף שלא ברור כמה חלק הפקדון מתוך העסק, אמנם בכל מקרה בהסכם כתוב שאם יהיה הפסד בעסקים המפקיד יספוג שבעים אחוז מההפסדים ולכאורה פה העסק הפסיד ולכן הוא לא יכול לתבוע יותר משלושים אחוז מההשקעה, בהסכם המצורף כמו בכל היתר עסקא נכתב שהלווה לא נאמן להגיד שיש הפסד בקרן בלי שני עדים כשרים, פה המפקיד מאמין לו גם בלי עדים כשרים והנתבע צירף דוחות כספיים שמראים שאין כסף בחברה. לכן כל עוד המפקיד לא אומר שהוא לא מאמין לנתבע הוא לא יכול לתבוע יותר משלושים אחוז מסכום ההשקעה.

לגבי חלק הפקדון ישנה סברא נוספת לפטור את הנתבע, כיוון שהוא שומר שכר ופה הוא טוען טענת אונס בעקבות מחלת בנו הי"ו,

עיין סימן ש"ג בנתיבות ס"ק ה', ובשו"ת הרמ"א סימן ק"ו.

העולה מן הדברים הוא שאונס בשומר שכר הוא רק כזה הקורה בגוף הפיקדון.

אלא שבגוף הפיקדון נחלק לשניים, אונס גמור ואונס ברמת גניבה ואבידה. באונס גמור וודאי פטור, אך באונס גניבה נחלקו הראשונים מה דין גניבה, כאשר יש אונס בגופו של השומר שגרם לו לא להציל. והש"ך פסק בס"ק ד' שפטור.

המקרה שלפנינו הוא כעין גניבה או אבידה, היות ובעל החברה מינה אדם שיתעסק בנכסים בחו"ל אך למרות הכל היתה נפילה בכל התהליך והכספים נאבדו ונגבו ע"י גופים חזקים.

לכאורה שומר שכר חייב באבידה, אך כאן הוא היה אנוס בטיפול בתינוק.

הדוגמא בהלכה לפוטרו היא בשו"ע סעיף ב':

"קפץ עליו החולי ולא היה יכול לשומרם".

עלינו לשאול האם חולי הבן דומה?

נקדים ונאמר שחולי הבן חשוב אונס קצת. דהנה בנדרים כז,א כתוב:

מתני'. נדרי אונסין: הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או שחלה בנו, או שעכבו נהר - הרי אלו נדרי אונסין.

ופירש הר"ן שם:

נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וכו' או שחלה בנו - כלומר דאע"ג דלאו אונס גמור הוא.

וכתב הריטב"א: "בין חולי בניו ובני ביתו המוטלים עליו".

אומנם יעויין בריטב"א שאונס כזה הוא רק אונס בדיני התחייבויות ונדרים ולא בדיני תורה. אך נראה שבשומרים הנושא דומה לדיני התחייבויות, שהשומר שכר לא התחייב לשמור במסירות נפש גמורה כקיום שאר התורה. ומתשובת הרמ"א הנ"ל יוצא שאם בא לו הפסד ממון פטור השומר שכר מלשכור מצילים. ואין לך יותר הפסד מההפסד העצום של להיות עסוק בעסקים בחו"ל כאשר התינוק של אדם יוצא ונכנס בבתי חולים.

אומנם חשוב לציין שכל הנאמר בסעיף זה נכון רק לגבי מחצת הפיקדון, ולא לגבי מחצת המִלווה שעליו קיבל אחריות אונסים.

מכל הנ"ל נראה שאין על הנתבע חיוב בדיני אדם לשלם את כל החוב ויותר מזה נראה שלתובע אין אפשרות לקבל את כל החוב, כיוון שכל ההשקעה תלויה בהיתר עסקא והוא חתם שהוא מקבל על עצמו 70 אחוז מההפסד ובמקרה שהוא מאמין לגמרי ללווה ראוי לא לקבל את ה70 אחוז ולמנוע זילות בהיתר העסקה.

מסקנת הדברים

אמנם יצא לבית הדין שהחברה לא צריכה לשלם את החוב, והמלווה לא ביקש ערבות אישית ולכן הלווה לא חייב לא בידי אדם ואפילו לא בידי שמים אמנם ראוי להזכיר פה את המשנה בשביעית לגבי חוב שעבר עליו שמיטה:

המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו: "משמיט אני". אמר לו: "אף על פי כן", יקבל ממנו, שנאמר: "וזה דבר השמיטה" (דברים טו, ב)... המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו.

לכאורה אפשר לדמות חוב כזה לחוב שנשמט בשביעית ורוח חכמים נוחה ממי שמשיב חוב כזה ואם  בעזרת ה' הלווה ישתקם ויצליח להחזיר חלק מהחובות למרות שהוא לא חייב בהם ברור לנו שרוח חכמים תהיה נוחה הימנו.

לכן הנתבע פטור מלשלם את החוב ולתובע אסור לדרוש שבעים אחוז מהחוב, אך אם הנתבע ישלם בהמשך 30% מהחוב רוח חכמים תהא נוחה ממנו.

כיוון שהנתבע שאל את בית הדין שאלה עקרונית, והוא רוצה לגזור מפסק זה לעוד מקרים רבים, ראוי לציין שפסק זה נוגע רק להשקעה בלי ערבות אישית, בלי שום פשיעה של הבעלים ובלי שכנוע של המשקיע להלוות את הכסף. בשאר המקרים צריך לשמוע את התובעים ורק אז לפסוק את הדין

בברכה

הרב אריאל איגרא                        הרב חננאל פאטשינו                           הרב שי שטרנברג