קבלן שתובע על תוספות בנייה

פסק דין תביעות בין קבלן לבעל הבית

התובע א' 

הנתבע י' 

המקרה- התובע הוא קבלן שבנה בית לנתבע, השנים חתמו חוזה מסודר וקבעו את התשלומים על פי שלבי הבניה. הנתבע העביר במשך הבניה את התשלומים כסדרם אך נכנס לבית לפני שהסדיר את התשלום האחרון ואת התוספות שהקבלן חִייב אותו.

הקבלן דורש לקבל את מלוא התשלומים - סה"כ 87,074 ש"ח.

הנתבע טוען שתביעת הקבלן גבוהה מדי ומגיע לו מספר זיכויים:

אנו נחלק את הדיון על התשלום לארבעה סעיפים, ללא קשר לתביעת הנתבע למספר תיקונים בבית: 

ארבעת הסעיפים לדיון:    

1. גובה החוב מהחוזה- התובע מבקש 14,305 הנתבע מודה ב11,906 בלבד (חלק מהפער בגלל סעיף ד').

2. סכום תוספות- 72,769 הנתבע מודה ב59,900 בלבד. 

3. זיכוי על דברים שלא בוצעו- התובע מוכן לזכות על:

א. קופינג-3931 הנתבע מבקש 10,600

ב. מסתור דוּד – התובע  מזכה 1000 הנתבע דורש 2000.

ג. פרגולה- הנתבע דרש בהתחלה 10000 שקל, בהמשך תבע 20000 שקל ומביא קבלה לא מזוהה, התובע בהתחלה הודה שחייב לשלם חלקית ואחר כך טען שהוא לא חייב כלל.

       4. הנתבע דורש החזר על 1800 שקל שהוא שילם לישוב והראה מסמך שהישוב מפרט איזה נזק יש בכל מגרש.

[מלבד התביעות הממוניות ישנה רשימת משימות ותיקונים שלדעת הנתבע לא בוצעו והתובע מודה בחלקם וכופר בחלקם.]

פסק הדין-

למעשה-

1. גובה החוב מהחוזה-  14,305 התביעה תקבלה

2. סכום תוספות- 72,769 התביעה התקבלה

3. זיכוי על דברים שלא בוצעו- הנתבע יזכה 4000 שקל

4. הנתבע דורש החזר על 1800 ש"ח בקשתו נדחתה.

סה"כ 83,074 ₪ 

הנתבע יעביר עד סוף החודש הלועזי הקרוב (ד' אלול תשפ"ב 31/08/2022) 83,074  ש"ח לחשבון של התובע

סכום זה במלואו יעבור ללא שום תנאי וללא קשר לנספחים של פסק הדין.

לפסק דין זה יש תוקף חוקי עפ"י ההלכה ולהבדיל עפ"י חוקי המדינה, במידה והנתבע לא יקיים את הפסק במלואו, ניתן לדרוש הוצאה לפועל בית המשפט המחוזי.

נמוקי הפסק-

סעיפים א' וב' הם תביעות בהם התובע טוען ברי והנתבע מודה במקצת, לחלק מהטענות הוא השיב והסביר למה הוא פטור ובחלק מהמקרים הוא לא הסביר את טענתו.

גם בסעיף א' וגם בסעיף ב' התובע פירט בדיוק על מה נסמכת התביעה, הביא מסמכים מתאימים ומפורטים והסביר את כל טענותיו, הנתבע הסביר חלק מטענותיו ולא הביא מספיק מסמיכים שמוכיחים את דבריו.

בנוסף לזה בחוזה הבניה שנחתם על ידי הצדדים מובא סעיף שכל זיכוי וכל שינוי בחוזה יאושר במייל על יד הצדדים, ממילא שינויים וזיכויים שלא אושרו במייל לא יכולים להיכלל בחוזה ולכן יד הקבלן על העליונה בשנויים אלו.

במקרה שלנו ישנם שני חסרונות בטענת הנתבע-

1. הוא מודה במקצת וחייב שבועה מתורה.

2.  בחלק מהמקרים הוא לא מסביר דבריו.

בפוסקים כתבו שבמקום שבועה דאורייתא משלם שליש אך חייבים אומד של הדיין כמו שמסכם הדברים הגר"י זילברשטיין:

חשוקי חמד מסכת בבא מציעא דף לד עמוד ב: 

בשו"ת אבן יקרה (ח"א חו"מ סימן ו) כתב שזו תקנת תקנות הארצות [אולי כוונתו לוועד ד' ארצות] לענין פשרה על השבועה שישלם שליש בעד השבועה. וביאר יסוד הדבר בטעם נפלא דהנה שבועת אמת היא מצוה המנויה במנין המצוות כי הנשבע בשמו הגדול של הקדוש ברוך הוא הרי הוא מקדש את שמו ית', וכמ"ש החינוך (מצוה תלה), ומאידך הוזהרנו אפילו מלישבע על אמת, ונמצא שגם במניעה מהשבועה יש קידוש השם יותר, שיראים וחרדים להזכיר את השם אפילו על האמת, וכיון שבהידור מצוה עד שליש, לכן ראוי למחויב שבועה להפסיד שליש, כי בהידור מצוה עד שליש, כמבואר במסכת בבא קמא (דף ט ע"ב) ולכן מחויב הנתבע להפסיד שליש כדי שיוכל לקיים את מצות קידוש ה' באופן היותר נכבד שהוא במניעת השבועה.

והכרעה זו יסודה על פי השבות יעקב בתשובותיו (ח"ב סימן קמה) הו"ד בפתחי תשובה (חו"מ סימן יב סק"ג), שכתב סתם פשר הוא מלשון פושרין, לא קר ולא חם, מ"מ יש רשות ביד הפשרן לעשות לפי מהות הדברים לפשר ביניהם כפי ראות עיני הדיין, ועיקר הפשרה אינו רק לעשות שלום בין בעלי הדינים. ובנדון זה שקיבלו עליהם הבעלי דינים לעשות פשר קרוב לדין, הכוונה עכ"פ שלא לחצות הדבר שמחולקין בו, רק בפשר קרוב לדין, ולבי אומר לי דעל כל פנים דזה שמתחייב בדין, לא יפטור אותו יותר משליש, ויתחייב עכ"פ בשני שלישים, שזה מקרי קרוב לדין, וקצת ראיה וסמך לזה מהא דאמרינן בהידור מצוה עד שליש במצוה, וכן הא דאמרינן משלם דמי שעורים בזול דהיינו פחות שליש. ולא יהיה זה שיעור מוחלט לדבר לפחות מזה, כיון שע"פ הדין פטור לגמרי כל שאפשר לפשר בפחות עדיף, אם יראה בעיניו שבדבר מועט יוכל לפשר בעל דינו בענין שיהיה שלום ביניהם, ועכ"פ לא יותר משליש שחייב או פטור, שפחות משני שלישים מיקרי רחוק.

ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סימן קלג) כתב שאין להביא ראיה מהשבות יעקב, דשם איירי בלא שבועה. והנה מאז ניתנה עלי משא ההוראה אני נוהג באופן כזה: דהנה בפשרה כזו יש שני דרכים, הדרך האחד לשום כמה שוה השבועה לאיש זה, היינו כמה היה נותן כדי להיפטר ממנה, וזה תלוי בערך האיש המחויב השבועה. והדרך השני לפי הענין, כי לפעמים ניכר שהוא דין מרומה והתביעה אין בה ממש, או להיפוך שהנתבע כופר בשקר, ומוטל עליו לתת רק דבר מועט בעד תביעתו, אם נראה לדיין שאין בה ממש, או אם דברי הנתבע אין בהם ממש, צרך לוותר לו רק דבר מועט מהתביעה.

אמנם בשבועה דאורייתא- ה"תרשיש שהם" חייב לשלם חצי מהתביעה אבל אין הדברים תלויים אלא בעיני הדיין: "דהנה מי שמחוייב שבועה דאורייתא כגון מודה במקמת או ע"י עד אחד וכיוצא בזה, דהחיוב עליו לישבע או לשלם מן התורה ודאי אפילו אם שניהם נתרצו לפשר אין סברא לפשר.. כיון דכל כמה שלא נשבע יש עליו חיוב ממון מה"ת כפי תביעת התובע.."

למסקנה הוא מביא שיפשר חצי חצי.

האגרות משה מביא את המנהג  לשלם שליש אך מדגיש שהכל תלוי בראות עיני הדיין, שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א סימן לב: 

והנה אין אצלי ספרי רבותינו האחרונים לידע בברור מנהג דיינים לפשר אם יש חלוק בין שבועה דנפטר לשבועה דנוטל אבל כמדומני שנוהגין לפשר בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל, אבל כיון שאין לזה מקור גדול מגמ' ופוסקים הראשונים אין זה ענין מוחלט והכל לפי ראות עיני הדיין, כי לפעמים ניכר שאינו רוצה לישבע משום שהוא שקר ובזה צריך לפשר ליתן יותר, ולפעמים ניכר שהתובע מאמין להנתבע אך רוצה להטיל עליו שבועה משום שיודע שלא ישבע ויתרצה להתפשר בזה יש לפשר ליתן פחות לכן תלוי בעיני הדיין אבל אם לא ניכר כלום כמדומני שנוהגין בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל.

במקרה שלנו, הנתבע לא מסביר כהוגן את טענותיו, ולכן נראה בעיני הדיין שצריך לשלם יותר משליש וראוי לתת חלק גדול מהתביעה.

בנוסף לכל זה גם הבעיה של טענה לא מבוררת תלויה בראות עיני הדיין כמו שמבורר בסימן עה:

הרמב"ם כותב שהנתבע חייב לפרש טענתו, רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ו הלכה א: 

בעלי דינין שבאו לבית דין טען האחד ואמר מנה יש לי אצל זה שהלויתיו או שהפקדתי אצלו או שגזל ממני, או שיש לי אצלו בשכר וכן כל כיוצא בזה, והשיב הנטען ואמר איני חייב כלום, או אין לך בידי כלום, או שקר אתה טוען, אין זו תשובה נכונה אלא אומרים בית דין לנטען השב על טענתו ופרש התשובה כמו שפירש זה טענתו ואמור אם לוית ממנו אם לא לוית, הפקיד אצלך או לא הפקיד, גזלתו או לא גזלתו, שכרתו או לא שכרתו, וכן שאר הטענות,

והבית יוסף מבין שהרא"ש בתשובה חולק וכן הגה"מ במקום מוכיח מהגמ' שאפשר להשביע גם בלי שהסביר את טענתו, אך הוא מודה שבימינו חייבים לברר כי רבו הרמאים, הגהות מיימוניות הלכות טוען ונטען פרק ו הלכה א: 

וי"מ דמשביעין בסתם וראיה מהא דפ"ק דב"מ שמא מלוה ישנה יש לו עליו ולכך אינו חשוד א"ה אין משביעין אותו אלא בסתם ואין מזכירין לו אותה מלוה וגם ראבי"ה הביא ראיה שמשביעין אותו בסתם מקניא דרבא שלא שאלוהו באי זה ענין פרעת לו. וכן נמצא בספר הדינין שכתב רבינו יהודה כהן לפני ר"ג מ"ה וצ"ע דהא פ' אחד דיני ממונות אמרינן דין מרומה בעי דרישה וחקירה ובשם רבינו תם מצאתי כדברי רבינו המחבר שעל הדיינין לחקור היאך אינו חייב לו. וכן עיקר בדורות הללו שרבו הרמאים וכן כתב בס"ה ואף על גב דהתלמוד מוכיח כדפרישית מ"מ אחר סיום התלמוד תקנו הגאונים כן כדברי העמוד ולשונו וכן פסק ודן מורי רבינו זצ"ל בסוף ימיו ע"כ:

שו"ת הרא"ש כלל ע סימן ד: 

תשובה אף על גב דקיי"ל דאין אדם צריך לברר לא פרעון מתי פרע ובמה פרע ולא הלואה היאך הלוה הכל לפי הענין להוציא דין אמת לאמתו.

הבית יוסף בשו"ע (עה, א) פוסק כרמב"ם שחובה לברר ולא הביא חולק, הרמ"א מוסיף את הלשון:

הגה: ואם אינו רוצה לברר דבריו, אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר, יפסיד. ואם לאו, אלא שנראה לדיין שאינו יכול לברר, וכיוצא בזה, אין מחייבים אותו משום שאינו מברר דבריו, דאין אומרים לו: ברר דבריך, אלא משום כדי להוציא הדין לאמיתו, משום דנפישי רמאים (מרדכי פ"ק דב"מ והרא"ש בתשובה כלל ק"ז). וע"ל מה שכתבתי סי' ע"ב סי' י"ז.

ונראה מדבריו שאם אין חשש רמאות לא חובה לברר דבריו, אך הסמ"ע כתב שאין מחלוקת בין המחבר לרמ"א ולכולי עלמא עקרונית צריך לברר אך לפעמים יהיה מצבים שבהם לא הבירור הוא לא חובה. סמ"ע סימן עה ס"ק ד:

וצ"ל דס"ל למור"ם דגם הרמב"ם יכול להיות דמודה בזה, ושגם הטור אין כונתו דפליגי בזה, אלא בא לומר שהרא"ש ביאר דבריו שלפעמים א"צ לברר ודוק. ועיין מ"ש בסימן ע' [סק"ח] באומר פרעתיך בפני עדים, דא"צ לברר דבריו להביאם אלא כדי להנצל מהשבועה:

וכך משמע מכל הפוסקים שהנתבע צריך לברר למה הוא לא חייב ואם לא מברר מפסיד.

לכן על פי ראות עיני הדיינים נראה שטענות התובע בסעיף א' וב' מתקבלות, כיוון שיש מספר ספיקות שיוצרות צורך לפשר, חלק מהפשרה בסעיף ג' תתחשב גם בסעיפים אלה.

חלק מהקשיים בקבלת דברי הנתבע הם בגלל סעיף ד':

בסעיף ד' בתביעה הנתבע טען ששילם לישוב 1800 שקל על נזקים שהקבלן השאיר בשטח, והראה מסמך שנשלח למזכיר הישוב על עבודות שנעשו במגרשו.  ביה"ד שאל את הנתבע אם הוא שילם זאת והוא השיב "כן, במיסי ישוב" גם בסוף הדיון הוא אמר שהוא כבר שילם על זה, הקבלן לא ידע במה מדובר והסביר שזה לא קשור אליו כי לא היה מדרכות בזמן הבניה.

הנתבע התבקש לשלוח אישור שאכן הוא שילם את הסכום הנ"ל לישוב ובינתיים הוא לא עשה זאת. מתוך בירור שביה"ד עשה התברר שהמסמך הנ"ל כלל לא נשלח לתושבים ואף משפחה לא שילמה את הסכום הכתוב במסמך. 

בעקבות זאת נראה לבית הדין שהנתבע נאחז בטענות לא מבוססות כלל, וממילא הנאמנות שלו גם בשאר הסעיפים מתערערת.

סעיף א 

כיוון שבסעיף א' יש טענה לא מבוררת של הנתבע ובסעיף ד' הטענה התבררה כלא נכונה, טענות התובע מתקבלות.

סעיף ב'  בסעיף זה הנתבע הביא ראיה לדבריו, לבי"ד הובא מסמך שבו על גבי הטבלה של התוספות נוסף בכתב יד סכום אחר של התוספות.

מתוך דברי התובע והנתבע נראה שסכום התוספות הוא 72,769 כטענת התובע, אך בשלב מסויים התובע הסכים להוריד את הסכום ל55,230 לא כולל מע"מ שחלקו ישולם במזומן וחלקו בתשלום רגיל, כיון שהתשלום במזומן לא התבצע נראה שהויכוח הוא על הפער בין 72,769 לבין 64,619. 

התובע טוען שההסכם הנ"ל מבוטל כיוון שכל המחילה שלו היא בתנאי שמשלם מיד והנתבע טוען שזה ההסכם אליו הגיעו, יש לציין שהנתבע לא כופר בעיקרי הדברים ולא חולק על הטבלה אלא טוען שתוך כדי הדיונים הוא מחל על חלק מהתוספות.

קשה לקבל את טענת הנתבע מכמה טעמים:

1. ההסכם לא חתום ולא מחייב אלא הערה על גבי נייר אחר.

2. כל שנוי בחוזה אמור להישלח במייל ולקבל אישור משני הצדדים לכן הקבלן יכול לחזור בו.

3. הקבלן טוען שחלק מהמחילה זה כדי להשתתף בפרגולה והנתבע תובע זאת כזיכוי נוסף.

4. יש פה אומדנא בגלל התאריך ובגלל החלוקה לתשלומים מזומן/רגיל שאכן הכל נעשה בתנאי שהנתבע ישלם ואומדנא כזו מספיקה על מנת לבטל טענת מחילה.

ידוע להלכה שטענת מחילה היא טענה גרועה כמו שכותב ברמ"א בסימן ע סעיף א: "וכל מקום שנאמן לומר: פרעתי, נאמן לומר: מחלת לי, אעפ"י שמחילה טענה גרועה היא "(מרדכי פ' השותפין). ומסבירים הפוסקים שרק במקום שיש מיגו יש טענת מחילה.

אמנם פה התובע מודה שהיה שלב שהסכים למחול אך זה היה בתנאי שישלם מיד והתנאי לא התקיים [מלוה שאומר שהיה תנאי ולא התקיים התנאי נאמן במיגו שיכל לומר שלא היה תנאי ובחו"מ סימן פב' סע' יב שהביא ספק בדבר זה רק בגלל שזה מיגו להוציא ופה שיש חוזה זה כמיגו להחזיק וצ"ע]

כיון שהתביעה ברורה ובמחילה יש ריעותות רבות, וכיוון שהכל בתוך דיני מודה במקצת, התביעה מתקבלת והתובע ישלם את מלוא הסכום של התוספות לתובע.

סעיף ג' זיכויים נוספים:

1. הקופינג- התובע זיכה והסביר למה זיכה כך, הנתבע אמר שהוא לקח שומא מאתרי אינטרנט והודה שרק באמצע הבנייה הוא עצר את בניית הקופינג ולכן הסבר התובע התקבל והזיכוי יישאר על 3932 שקל.

2. מסתור דוד- הקבלן הסביר שהכל נכלל במחיר הכללי והוא לא מרוויח כלום על ביטול המסתור לכן לא מגיע זיכוי אבל לפנים משורת הדין הוא מוותר על אלף, סכום זה נכלל כבר בזיכויים של סעיף א' וביה"ד לא רואה צורך להוסיף עליו.

3. הפרגולה- הנתבע טוען שמגיע לו זיכוי כיוון שהקבלן חייב לבנות על פי מפת גגות ושם מופיע ההצללה, התובע בדיון הראשון אמר שהוא לא ראה במפות והוא ישלם זאת, בדיון הנוסף אמר שהוא כופר בכל ואינו חייב כלל.

מבדיקה שעשינו הקבלנים עובדים עם המפה של תכנית עבודה של הקונסקטור, במפה זו לא מופיע ההצללה כלל אלא רק העמודים והקורות שאכן נעשו. 

מלבד זאת החשבונית של 20,000 שקל פרגולה נראית מוגזמת מאד בשביל הצללה, משומא של איש מקצוע התברר שההצללה עצמה לפני שנתיים היתה עולה כ3000 שקל ואין חובה לשים קורות נוספים על מה שהקבלן בנה. לכן נראה שהקבלן פטור מלשלם אך כיוון שהסכים להתפשר ואמר שהוא מוכן לזכות את הנתבע, (גם בדיון הראשון וגם בהסכם הזמני שנחתם לפני שנה) התובע יזכה ב4000 שקל את הנתבע שכוללים בדרך הפשרה את ההצללה והתחייבויות נוספות שעלו משאר הסעיפים בתביעה.

בעקבות זאת תביעת התובע התקבלה  בכללותה מלבד הפרגולה והוא יזכה את הנתבע ב4000 כתוספת לזיכויים.

כיוון שהנתבע כבר מתגורר בביתו והוא חייב כבר תקופה ארוכה את החוב הנ"ל, החיוב לשלם בזמן לא תלוי בנספח התיקונים המצורף.

בברכת האמת והשלום אהבו

"ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה"

אריאל איגרא                                               חננאל פאטשינו                                                    שי שטרנברג

נספח תיקונים

חלק זה הוא פסק בפני עצמו ופסק הדין על התשלום לא תלוי בו כלל וכלל.

הנתבע דורש מספר תיקונים ושיפוצים בבית, התובע מודה בחלקם וכופר בחלקם:

בית הדין שמע את הטענות והכריע שהקבלן ייתן למזכירות בית הדין צ'ק בטחון של 10,000 שקל והוא מתחייב לבצע את התיקונים בחודש הקרוב עד טו' אלול תשפ"ב 11/09/2022

רשימת התיקונים:

1. סתימת חורים ברחבי הבית

2. החלפת מרצפות לא תואמות

3. החלפת בריקים בפינת אוכל

4. מרצפת סדוקה אחת במסדרון

5. רובה במקלחות

6. תיקון בטון מסביב לשבילי חוץ

7. כובע למרזבים

מלבד זאת:

8. תיקון הלחצנים בשירותי הורים במידה ויהיה מסגרת של לחצני הניאגרה.

9. איטום חלון ותריס ממד, אך הבעלים מקבל על עצמו לשלם במידה שזו קריאת שווא

10. החלפת אריחים בשתי מקלחות- אפשרות א' נציג חברת הקרמיקה מגיע ומסביר איך להתקין.

אפשרות ב' החלפת הקרמיקה. 

מלבד האפשרויות הנ"ל  הקבלן לא מחויב להדביק מחדש את אותו סוג קרמיקה.

בברכת האמת והשלום אהבו

"ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה"

אריאל איגרא                       חננאל פאטשינו                   שי שטרנברג