שומר אבידה שמסר לשומר אחר

סימן תקג

ובו יבואר: א. דין שומר שמסר לשומר. ב. האם שומר אבידה שומר חינם או שומר שכר. ג. שומר אבידה, האם מותר לתת לשמור לשומר אחר. ד. ההבדל בין שומר, לשומר אבידה, שאינו שומר, אלא מקיים מצוות המקום. ה. נטל מזוודה, וראה שהיא אינה שלו, וביקש מאחר לשמור, כדי שילך לחפש את המזודה שלו, והשומר לא שמר.

הנידון

"ירדתי מהאוטובוס ולקחתי מתא המטען את המזודה, אלא שראיתי שהיא בדיוק כמו שלי, אבל אינה שלי, הבנתי שמישהו אחר נטל בטעות את המזודה שלי. ביקשתי מחבר שלי שישמור לי על המזודה של האחר, ואלך לכמה דקות למצוא את זה שלקח את המזודה שלי. הוא נטל אותה והניחה לידו. לא מצאתי את זה שלקח את המזודה שלי, אבל כשחזרתי לא מצאתי את השומר ולא את המזודה. צלצלתי אליו, ואמר לי שלאחר כמה דקות הניח את המזודה שם, והלך. מה הדין".

תשובה

אם אמר לשומר שיחזור תוך זמן קצר, וחזר בזמן, חייב השומר, כיון שפשע, ושומר חינם חייב בפשיעה. ואם המוצא איחר, השומר פטור, שכלתה שמירתו, והמוצאה חייב, שפשע.

ביאור התשובה

שומר אבידה האם הוא שומר חינם או שומר שכר

שומר אבידה הוא מחלוקת אם הוא שומר חינם או שומר שכר, כמבואר בחושן משפט (רסז, טז) וז"ל:

"כל זמן שהאבידה אצלו, אם נגנבה או אבידה חייב באחריותה כדין שומר שכר. הגה: וי"א דשומר אבידה אינו אלא שומר חנם". עכ"ל.

אם כן, זה שהוציא את המזודה של חבירו מתא המטען, הוא שומר אבידה, שהרי נאבדה בתא המטען, וכשנתנה לחברו לשמור עליה הרי הוא כדין שומר שמסר לשומר.

העולה מזה: שומר אבידה י"א שהוא שומר שכר וי"א שהוא שומר חינם.

שומר אבידה שמסר לשומר 

והנה שומר שמסר לשומר חייב אפילו נאנס ביד השומר השני, כמבואר בחושן משפט (רצא, כו). אבל יש לעיין האם שומר אבידה גם כן חייב במסר לשומר, דדלמא דוקא שומר אסור לתת לשמור לשומר אחר, כיון שהבעלים הפקידו אצלו, ואסור לו לתת לאחר, כי אפשר שאינו נאמן על הבעלים, אבל שומר אבידה שהתורה עשאתו שומר, מותר לתת לאחר. ובאמת החכמת שלמה (חושן משפט רצא, ס"ק כו) מסתפק בזה, אבל בשולחן ערוך הרב פשיטא ליה שאינו חייב, שכתב (הלכות מציאה ופקדון סעיף לב) וז"ל:

"אבל באבידה בכל ענין רשאי למסרה למי שנאמן אצלו לשמרה, שהרי לא נעשה שומר עליה אלא ממצות המקום, ובכל המצות שלוחו של אדם כמותו" עכ"ל.

וצריך ביאור, מדוע לא אמר הרב שלא שייך דין שומר שמסר לשומר בשומר אבידה, כיון שכל הטעם ששומר שמסר לשומר חייב, כיון שהשומר השני אינו נאמן למפקיד, וכל זה אינו שייך בדין שומר אבידה. ונראה בזה, כיון דיתכן שלפי דעת בעל האבידה, האחר אינו נאמן עליו, ועדיף לאובד שהמוצא ישמור, לכן דקדק הרב לבאר טעם אחר, שבאמת אינו שומר כלל של בעל האבידה, כי לא נתן בידו לשמור, וכל שמירתו היא ממצוות התורה, וכיון שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו, גם בזה שלוחו של אדם כמותו.

העולה מזה: שומר שמסר לשומר חייב אפילו נאנס ביד השומר השני, שאסור לשומר למסור לשומר אחר. וכתב בשולחן ערוך הרב, דכל זה בסתם שומר, אבל שומר אבידה שאינו שומר של אף אחד, אלא הוא עושה מצוות ה', ובכל התורה שלוחו של אדם כמותו, מותר למסור לשומר אחר.

מחלוקת אחרונים בשומר אבידה אם מותר למסור לשומר

ושוב ראיתי שבספר "משפט האבידה" הביא מחלוקת זו באריכות וז"ל:

"נחלקו האחרונים אם שרי לשומר אבידה למסור האבידה לשומר אחר. דבספרי דריש על הקרא דואספתו אל תוך ביתך ולא לבית אחר, וביארו התולדות אדם שם, ובפירושו מרכבת המשנה על המכילתא, והמלבי"ם, דקאי במסר שומר האבידה לשומר אחר, דהוי פשיעה דחייב. ועיין ספר באר המלך פי"ג ה"י, וכן משמע לשון הראבי"א המובא ביש"ש ב"ק פ"י סי נ"ג, ובשו"ע הרב סל"ב כתב דיכול למוסרו לשומר אחר, וכ"כ בבן איש חי פרשת כי תבוא שנה ראשונה ס"ז [אך צ"ע אמאי כתב הך דינא רק במצא ספרים]. ובחסדי דוד פ"ב ה"ח משמע נמי כן, ואינו מוכרח, וסברתו כיון דהתורה עשאתו לשומר ולא הבעלים לא שייכא איסורא למסור לשומר אחר, אמנם אפשר דבאיכא אומדנא דלאובד ליכא נאמנות לאדם זה, אף דהמוצא מאמינו אסור למסור לו, וצ"ע" עכ"ל.

[ולפי מה שביארנו בדברי שולחן ערוך הרב, בא לאפוקי מסברא זאת].

ואינני ראוי להכריע, אבל למעשה בודאי אי אפשר לתבוע שומר אבידה שמסר לשומר אחר, כיון שהוא לפחות ספיקא דדינא. ולעניות דעתי למעשה נראה דשומר אבידה מותר למסור לשומר, דסברא גדולה היא מאוד מה שכתב שלחן ערוך הרב, דאינו שומר של אף אחד אלא מקיים מצוות התורה, ושלוחו של אדם כמותו, ועוד דלא שייך כלל וכלל ענין של נאמנות בשומר אבידה, ואם מוסר לאיש נאמן לא פשע כלל וכלל. ועוד רק בשולחן ערוך הרב פסק להדיא שמותר, ושאר האחרונים הסתפקו בזה, או משמע מדקדוק לשון ולא בפסק דין, וגדול כוחו של רבינו שלחן ערוך הרב. לכן נראה ששומר אבידה מותר למסור לשומר אחר.

העולה מזה: מכמה אחרונים משמע, ששומר אבידה אסור למסור לשומר אחר, וכיון ששולחן ערוך הרב פסק שמותר, וסברתו נראית מאוד, נראה שלמעשה שומר אבידה מותר למסור לשומר אחר.

נידון דידן

אבל נראה דבנידון דידן אין מחלוקת כלל, דהרי הוא לא נטל כלל את המזודה של האחר להשיבה לו, אלא עשה הגבהה במזודה שחשב שהיא שלו, ולא עשה כל קנין של שומר על האבידה, ואפילו כשנודע שזה של אחר, הרי לא עלתה בדעתו להפסיד ממונו ולא לחפש אחריו, ובודאי אפילו אם נאמר שעשה קנין, הוא על דעת לתת לאחר לשמור, שלא להפסיד ממונו, לכן פשיטא שלא חל עליו דין שומר שמסר לשומר, והשני ששמר נכנס תחתיו, כמו בדין שומר שמסר לשומר באופן שמותר לשמור, נכנס השומר השני תחתיו לכל דיני שמירה, כמבואר בחושן משפט רצא סעיף כג, לפיכך אם השני פשע שהניח את האבידה והלך לו, חייב, דשומר חינם חייב בפשיעה, אבל אם אמר לו שיחזור אחרי כמה דקות, ובא באיחור רב, כבר כלתה שמירתו, ואז חייב הראשון.

העולה מזה: הוציא מזודה מתא המטען וחשב שהיא מזודה שלו, והתברר לו שאינה שלו, ונתנה לאחר לשמור כדי שירוץ למצוא את המזודה שלו, בנידון זה הכל מודים שאין לו דין שומר אבידה שאסור למסור לאחר, כיון שלא נטלה כדי להשיבה, אלא נטל מזודה שלו. ואפילו אם עשה קנין, היה זה על דעת לתת לאחר, ושלא להפסיד ממונו, לכן הכל מודים שאין לו דין שומר אבידה לענין שאסור למסור, לפיכך אם השני פשע שהניח את האבידה והלך לו, חייב, דשומר חינם חייב בפשיעה, אבל אם אמר לו שיחזור אחרי כמה דקות, ובא באיחור רב, כבר כלתה שמירתו, ואז חייב הראשון

דינים העולים:

1. שומר שמסר לשומר חייב אפילו נאנס ביד השומר השני, שאסור לשומר למסור לשומר אחר. וכתב בשולחן ערוך הרב, דכל זה בסתם שומר, אבל שומר אבידה שאינו שומר של אף אחד, אלא הוא עושה מצוות ה', ובכל התורה שלוחו של אדם כמותו, מותר למסור לשומר אחר.

2. מכמה אחרונים משמע, ששומר אבידה אסור למסור לשומר אחר, וכיון ששולחן ערוך הרב פסק שמותר, וסברתו נראית מאוד, נראה שלמעשה שומר אבידה מותר למסור לשומר אחר.

3. הוציא מזודה מתא המטען וחשב שהיא מזודה שלו, והתברר לו שאינה שלו, ונתנה לאחר לשמור כדי שירוץ למצוא את המזודה שלו, בנידון זה הכל מודים שאין לו דין שומר אבידה שאסור למסור לאחר, כיון שלא נטלה כדי להשיבה, אלא נטל מזודה שלו. ואפילו אם עשה קנין, היה זה על דעת לתת לאחר, ושלא להפסיד ממונו, לכן הכל מודים שאין לו דין שומר אבידה לענין שאסור למסור, לפיכך אם השני פשע שהניח את האבידה והלך לו, חייב, דשומר חינם חייב בפשיעה, אבל אם אמר לו שיחזור אחרי כמה דקות, ובא באיחור רב, כבר כלתה שמירתו, ואז חייב הראשון.