נכס שנרשם על שם אחד מבני הזוג משיקולי מיסוי

תיק 1367534/1

המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רוברט ליכט פטרן) 

נגד

המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד ליאת שקלרז)

הנדון: בעלות על נכס שנרשם על שם אחד מבני הזוג, אך לפי הנטען – משיקולי מיסוי בלבד, שבן הזוג האחר פרע לכאורה את המשכנתה בגינו והשביחו והצדדים דרו בו

החלטה

העובדות הידועות

הצדדים הכירו בשנת 2005, חיו בצוותא כארבע שנים בדירה בתל אביב שאותה קנה האיש בשנת 2002 מכספו ושאף את הלוואת המשכנתה שבגינה ואת הוצאותיה שילם הוא. 

לאחר תקופת פירוד קצרה בשנת 2008 החליטו הצדדים בשנת 2009 להינשא וסמוך לנישואין קנו דירה בפתח תקווה שנרשמה על שם האישה. לקניית הדירה שולם כסף מזומן, נלקחה הלוואת משכנתה על שם האיש וזו אכן שולמה מחשבונו. הדירה נקנתה בסכום של 1,920,000 ש"ח ועם שאר הוצאות הקנייה הגיעה העלות לסך של 2,000,070 ש"ח. הצדדים הוסיפו יחידת דיור אשר הייתה מושכרת ודמי השכירות נכנסו לחשבון האיש. דירת האיש בתל אביב שהתפנתה הושכרה ודמי השכירות הופנו לתשלום המשכנתה של הדירה ויתרם לחשבון האיש. 

בתביעת הגירושין של האישה (סעיף 44) ציינה היא כי האיש הוא שפרנס את המשפחה ברמת חיים גבוהה על חשבונו. 

בשנת 2017 קנו הצדדים דירה נוספת, בבת ים, שנרשמה על שם שני הצדדים, כהשקעה, באמצעות משכנתה מלאה, לשם כך שיעבדו גם את הדירה בפתח תקווה לצורך הגדלת הלוואת המשכנתה ששולמה מחשבון האיש.

סיכומי הצדדים בבית הדין האזורי כפי שהובאו בפסק דינו

סיכומי התובע

1. הצדדים התארסו במאי 2009 ורכשו דירה ביולי 2009.

2. שתים־עשרה שנה מיום נישואיהם ועד שהתגרשו שילם האיש את המשכנתה מחשבונו.

3. הצדדים פיצלו את הדירה והשכירו את היחידה שממנה שולמה המשכנתה.

4. האיש פעל מול עורך הדין ברכישה ובכל ענייני הליך הרכישה.

5. הרישום על שם האישה היה אך ורק משיקולי מס.

6. הצדדים משכנו את הדירה בפתח תקווה לצורך רכישת הדירה בבת ים.

7. המשכנתה נרשמה על שם האיש לבדו.

8. ההון עצמי לרכישת הדירה בפתח תקווה היה כ־600,000 ש"ח, מתוכם 400,000 ש"ח היו כספים של האישה שעל פי החוק היו שייכים במחציתם לאיש כי נחסכו בעת החיים המשותפים שלהם קודם לנישואיהם.

9. דירה זו אינה מוגדרת שיתוף בנכס חיצוני אלא נכס משותף מתחילתו.

10. גם הכספים שהכניסה האישה במשך הנישואין לכיסוי חלק מהמשכנתה היו כספים משותפים.

11. הדירה בתל אביב שייכת לאיש בלבד לאור העדר כל השתתפות של האישה ברכישתה או בהשבחתה.

לטענות אלה נוספו ראיות וציטטות מפסקי הדין של בתי הדין הרבניים ומפסקי בית המשפט.

סיכומי הנתבעת

1. יש לקבוע ששתי הדירות שייכות לשני הצדדים, ולחילופין שהדירה בתל אביב שייכת לאיש והדירה בפתח תקווה שייכת לאישה.

2. הדירה נרכשה על שם האישה ערב הנישואים. כך, על פי החוק, אין לאזנה, והרישום קובע את הבעלות.

3. הדירה שנרשמה על שם האישה נרכשה בסך 1,920,000 ש"ח, מתוכם הביאה האישה את רוב הכסף כמפורט בסיכום, ואף חלק מחוב המשכנתה כיסתה האישה במהלך הנישואין מכספה.

4. האישה אף שילמה את הוצאות רכישת הדירה, והמשכנתה שולמה מכספי יחידת הדיור שהשכירו.

5. האיש לא פרנס את האשה והסך הכללי ששילם האיש והשקיע בדירה הוא כ־80,000 ש"ח.

6. טענת האיש כי הדירה רשומה על שם האישה רק לצורכי מס מוכחשת.

7. הצדדים לא ערכו הסכם ממון לצורך הבהרת העניין כי הדירה שייכת לשניהם מה שמוכיח שהדירה של האישה בלבד.

גם לטענות אלה נוספו ראיות וציטטות מפסקי דין של בתי הדין הרבניים ושל בתי המשפט.

פסק הדין מושא הערעור

פסק הדין של בית הדין האזורי קבע כי הדירה בתל אביב הייתה ברשות האיש לפני שהצדדים הכירו זה את זו והייתה מושכרת לטובת המשכנתה, כך היה גם בזמן הנישואים ללא כל שיתוף. אף אם לאחר זמן שימשו יתרת כספי ההשכרה לצורכי המשפחה היו הם מחשבון האיש. לא נעשו בדירה כל שינוי או השבחה, ולא נראתה כל כוונת שיתוף.

לגבי הדירה בפתח תקווה הרשומה על שם האישה בלבד קבע בית הדין שהדירה משותפת וביסס את הכרעתו על כמה יסודות: האחד, משום שבבית הדין העיד עורך הדין שביצע את העסקה (והיה בעלה של מוכרת הדירה שמסיבות שלהם – שלו ושל אשתו – הייתה רשומה על שמה בלבד) כי שני בני הזוג היו נוכחים בקנייה ואמרו לו שהם קונים את הדירה יחד ושהרישום נעשה על שם האישה לצורכי מס, וכי אדרבה: הוא הזהיר את האיש שהרישום עלול להשאיר אותו ללא הדירה. לדעת בית הדין נחשב הדבר כמסירת 'מודעא' המצביעה על שמדובר בשטר 'הברחת נכסים' משום שנאמר במפורש בעת הקנייה כי רישום הדירה על שם האישה נעשה רק לצורך הברחה ממס. השני, האיש היה שותף מלא גם בקניית הדירה משום שרוב כספי הדירה שולמו מכספים שלווה האיש בהלוואת המשכנתה שנרשמה על שמו, את הכסף המזומן ששולם צברה האישה בזמן שחיו יחדיו כידועים בציבור, והאיש היה שותף בניהול הנכס ובהשבחתו כדרך בעלים בדירה. לכן סבר בית הדין האזורי שיש 'אומדנא' גמורה שהכוונה הייתה לבעלות משותפת.

יסוד נוסף לחלוקה שווה נובע מכוונת השיתוף – גם אם הייתה הכוונה לרשום את הדירה על שם האישה באמת, הרי שהייתה לגביה כוונת שיתוף מלאה של האיש במהלך קנייתו, בתשלום המשכנתה מחשבונו, בהשבחתו את הדירה ובמגורים המשותפים.

טענות האישה בערעור

1. אדם הרושם דירה לצורכי מס על שם אדם אחר ומוזהר על ידי עורך דין כי הרישום קובע את הבעלות אינו יכול לטעון לאחר מכן כי הרישום אינו קובע.

2. בניגוד לקביעת בית הדין האזורי, האישה היא ששילמה את רוב הכסף לדירה: גם בתשלום בעת קנייתה שהיה מכספים שלה בלבד, גם בהעברת תשלומים קבועים לאיש לפירעון המשכנתה, גם בדמי שכירות היחידה שעברו לבעל, וגם בתשלומים חד־פעמיים מכספים שלה להפחתת המשכנתה.

3. השיפוץ בדירה היה זניח ועיסוק האיש בדירה לא חרג מטיפול של בעל בנכסי אשתו. 

4. העברת הסכומים הגבוהים לפירעון המשכנתה לאיש בשנתיים הראשונות לנישואיהם (עד לטיפולי הפוריות) בסכומים העולים על החזר המשכנתה החודשי ובסך הכול 250,300 ש"ח הוכחה מדפי החשבון שהגיש האיש לבית הדין.

5. דמי השכירות של היחידה עברו לידי האיש בסך הכול 264,000 ש"ח. 

6. רק האישה העבירה סכומים להקטנת המשכנתה מפדיון זכויות סוציאליות שלה בקרן השתלמות, 164,000 ש"ח העברות מהורי האישה, ו־60,000 ש"ח מענק לידה. 

תשובות האיש לערעור

1. הדירה נרכשה רק בזכות הלוואת המשכנתה שלקח האיש ושאותה משלם האיש, כשהאישה לא הייתה זכאית לקבלת הלוואת משכנתה. כספים אלו היוו את רוב המימון לקניית הדירה. הסכום לקניית הדירה, כולל ריביות המשכנתה, ששילם האיש מגיע לכדי 2,500,000 ש"ח ויותר. הסכום ששילמה האישה הוא מזערי.

2. גרסאות האישה נסתרו בבית הדין האזורי, והאיש הוא שכלכל את הוצאות הצדדים מלבד המשכנתה, כפי שכתבה האישה בתביעת הגירושין הראשונה בסעיף 44 שהאיש פירנס לבדו את המשפחה ברמת חיים גבוהה. החלפת המייצג של האישה אינה יכולה לאפשר החלפת טענות.

3. בשנתיים הראשונות בלבד כשהאישה הרוויחה יותר מהאיש אומנם העבירה לו כספים, אך אלה כספים משותפים כי באו מעבודתה בזמן הנישואין, והדבר רק מחזק את השותפות ולא את ההפרדה. 

4. התכתבות המשא־ומתן לקניית הדירה ועדות עורך הדין שטיפל במכירה בבית הדין מבהירות כי שני בני הזוג קנו דירה משותפת שנרשמה על שם האישה לצורכי מס.

5. הכספים שטוענת האישה שהעבירה לצורך מימון הדירה – חלקם משותפים, ובהם דמי לידה וקרן השתלמות מתקופת החיים המשותפים, חלקם (הכספים שמהוריה לפי הנטען) לא הועברו כלל לחשבון המשכנתה אלא הועברו מאביה לחשבון שהיה משותף לה ולאביה ולא לאיש ואחר כך נמשכו בידי האב. יצוין כי לא בכדי לא הסכימה האישה לחשוף את חשבונותיה. מנגד הורי האיש העבירו כספים רבים לחשבונו לצורך סיוע בפירעון המשכנתה המוגדלת לדירה בבת ים לפני קבלתה והשכרתה.

 6. בבית הדין האזורי האחראי לקביעת העובדות לא הוכח כלל ההון הראשוני שהביאה האישה (מתנות החתונה משותפות, כספי הוריה שנכנסו לחשבונה וכדו').

7. השבחת האיש את הנכס הייתה משמעותית (מפורט), ההשבחה העלתה את מחירו של הנכס באופן משמעותי. דמי השכירות מהיחידה הם משותפים, שולמו במזומן, שימשו לצורכי המשפחה ולא הועברו למשכנתה.

8. לא ייתכן שמי שטוען לבעלות על כל הדירה יהיה מוכן לחתום על הסכם לעזיבת הדירה ולתשלום חצי משכנתה ובפועל לא יהיה מוכן לשלם את המשכנתה כלל – אפילו לא את חציה. 

דיון והכרעה 

נקדים כי האיש הגיש מסמכים רבים לבית הדין, והצדדים טענו על האפשרות להסתמך עליהם, אך אין לנו צורך להזדקק לזה משום שפסק הדין להלן קיים גם איתם וגם בלעדיהם. 

ליבת הוויכוח בין הצדדים היא בשני מוקדים: האחד, אם נכונה טענת האישה כי מדובר בדירה שהוחרגה מראש ברישומה על שם האישה ומאחר שהיא שילמה את הכסף המזומן לרכישתה ובהמשך לפירעון המשכנתה; והשני, גם אם הייתה הדירה שלה, אם נכונה טענתה שמדובר בדירה מוחרגת שלא היה בה שיתוף של האיש.

בית הדין האזורי קיבל את עדות עורך הדין שערך את העסקה הראשונית וסבר שיש באמירת הדברים בעת הקנייה כעין 'מודעא' שהדירה משותפת ושהרישום נועד להברחה בלבד ודן ברישום מצד 'שטר מברחת'. 

כמובן לא הייתה כוונת בית הדין כפשוטו לדין 'מודעא' שניתנה לפני 'מתנה' שנתן האיש לאישה על חצי הדירה שלו: 'מודעא' באה לבטל מעשה מכירה או מתנה ברור וידוע מהאיש, וכאן הנדון הוא בשאלה זו גופא – אם הייתה כאן חצי דירה שלו שהוא מקנה לאישה או שזו קנייה שלה; בנוסף 'מודעא' צריכה עדים וידיעת האונס, ואילו כאן: לא מדובר באונס, ולא היו עדים. כן לא ברור שהאיש הוא שאמר את האמירה ו'מסר את המודעא', שהרי בעדות עורך הדין נאמר גם שהאישה היא שאמרה 'אני קונה את הבית', ואמירת האישה שזה לצורכי מס אינה נחשבת 'מודעא' של האיש הנותן אלא דינה כ'פטומי מילי' להרגיע את הנותן, ובפרט כשהעיד עורך הדין שהזהיר את האיש שהרישום הוא רישום אמיתי והוא נשאר בלי כלום בידו. (בית הדין הביא כסיוע פסק דין ממקרה שעורך הדין העיד שהאיש אמר לו כך, וכן שגם אחיו של האיש רשם דירה על שם אשתו להבריחה מחובות, אך אצלינו כאמור הנדון הפוך: האישה טוענת שהיא שילמה את התשלום הראשוני והיא שאמרה שרושמים על שמה כדי לא לשלם מס.) ובהכרח שכוונת בית הדין האזורי הייתה שהדיבורים שנאמרו בשעת המכירה על דעת שני בני הזוג – גם אם אינם נידונים כ'מודעא', הם יסוד מספיק ל'אומדנא' ברורה כמו ב'שטר מברחת' שרישום הדירה על שם האשה היה להברחה בלבד. 

על הנחה זו של בית הדין האזורי זו יש לדון מכמה צדדים.

בית הדין האזורי הסכים עם טענת האיש כי הכספים שצברה האישה לפני הנישואין נחשבים משותפים כי הצדדים היו כ'ידועים בציבור'. בזה אנו סבורים כי יש לחלוק באופן ברור על אמירה זו, לקביעה כי הכספים שלפני הנישואין נחשבים משותפים אין מקום – לא בהלכה, כמובן ואין צורך לומר זאת, אך גם לא מבחינה חוקית, משום שלא נתקבלה שום החלטה משפטית בעניין. פשוט שלא כל היכרות וחיים משותפים בין אנשים מציבה אותם כשותפים ברכוש, גם אם היה כטענת האיש שהוא נשא לבדו בצורכיהם המשותפים, ובפרט שלפני הנישואין נפרדו לזמן מה. (אומנם ייתכן שהעובדה שחיו יחד לפני החתונה כשהאיש מפרנס והאישה חוסכת את כספה לעצמה מסייעת להנחה שהם ראו את עצמם כשותפים.)

לא הוכח שניתנו כספים מהורי האישה לחתונת בני הזוג או בהמשך, ולא הוכח שהם ניתנו לקניית הדירה רק לאישה ולא לזוג. כן יש מקום לטענת האיש שהכספים הנוספים ששימשו להקטנת המשכנתה, כמו דמי לידה וזכויות שנצברו גם בזמן הנישואין, נחשבים משותפים ואינם נחשבים של האישה בלבד. 

בית הדין האזורי סבר שכספי המשכנתה נחשבים כספי האיש ולכן נחשבת הדירה כאילו נקנתה בעיקר מכספו, ומעט מכספה של האישה. אך גם אם קניית הדירה נעשתה כשרוב הכסף היה של האיש, עדיין לא מוכח שהמוכר מקנה את הנכס ל'בעל המעות' ולא למי שהנכס נרשם על שמו. 

ואומנם בגמרא (בבא קמא קב, ב) נאמר:

אמר מר: הלוקח שדה בשם ריש גלותא אין כופין אותו ריש גלותא למכור. מכלל דמקנא קניא ליה – לימא פליגא דבני מערבא, דאמרי: וכי מי הודיעו לבעל חיטין שיקנה חיטין לבעל הבית? אי משום הא לא קשיא, כגון דאודעיה לבעל השדה ואודעינהו לסהדי. 

ועוד (בדף קג, א): 

אמר מר: הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי. פשיטא. מהו דתימא מצי אמר ליה: מידע ידעת דאנא לנפשאי שקילנא, ופנחיא בעלמא הוא דקבעינא וזוזי בכדי לא שדינא, אלא אדעתא דכתב ליה שטרא אחרינא קא משמע לן [...] 

אבל התומים (סימן סב ס"ק ה) הכריע שהוא ספקא דדינא, ואין להוציא מיד האישה שהנכס רשום על שמה, משום שהרא"ש (בתשובה, כלל צו סימן ג) סובר שמי שרושם שדה על שם חברו – באמת קנה חברו, ואם כן: גם אם האיש נתן מעות לקניית הדירה, כיוון שרשם אותה על שם אשתו – קנתה אשתו. 

יתרה מזו במקרה שלפנינו יש לומר שאף החולקים על הרא"ש, הלוא הם הרמב"ן ובעל התרומות (שער נא חלק ט) שסוברים שלא קנה חברו, יודו כאן שאם האישה הביאה את הכסף המזומן והצדדים דיברו עם המוכר (עורך הדין שהיה בעלה של האישה שהנכס היה רשום על שמה) ואמרו לו שהדירה נקנית לאישה, והוא הזהיר שהרישום הוא שקובע, ודאי שאי אפשר להוציא מיד האישה.

גם מה שצירף בית הדין האזורי לחיזוק האומדנה, שהאיש נהג בדירה כבשלו ולכן מסתבר שכל הרישום לא היה אמיתי – גם בזה יש לבעל דין לחלוק כי גם אם הדירה הייתה של האישה בלבד, הרי היא כ'נכסי מלוג' המשמשים ל'רווח ביתא', ופשוט הדבר ש"אין לאיש חזקה בנכסי אשתו" והאיש מטפל בכל 'נכסי מלוג' של אשתו, ואף כשמוציא עליהם הוצאות – אין בזה אומדנה ששלו הם, ובפרט כאן שהדירה בפירוש נועדה ל'רווחא דביתא', שבני הזוג יגורו בה יחדיו ויתפרנסו מהיחידה שיקימו, ומדוע לא יטפל בזה האיש בלבד?

האישה מציבה אפשרות סבירה להסבר נגדי למצב: לטענת האישה היא חיפשה דירה (כי לבעל הייתה דירה) והצדדים סיכמו שהיא תקנה על שמה את הדירה ותשלם את המשכנתה שייקח האיש. הטעם שהמשכנתא תירשם על שם האיש הוא משום שהבנק דורש לרשום את המשכנתה על שם אדם בעל אמצעים ונכסים ולא על האישה, והיא העבירה לו, לכן, תשלומים קבועים בעבור זה. היא מביאה ראיה לכך מהתשלומים ששילמה לאיש כל חודש בעבור המשכנתה ומהתשלומים ששילמה להקטנת המשכנתה. בסך הכול, לטענתה, שילמה מיליון שקל לדירה ולא סביר ששילמה סכום כזה לדירה שאינה שלה.

אך כנגד טענה זו של האישה יש לומר כי גם אם הייתה מוכחת טענת האישה בערעור כי העבירה לבעל סכום של מיליון שקל בסך הכול (וכאמור הדבר לא הוכח), עדיין באותה מידה של סבירות אפשר להניח שבני הזוג החליטו לקנות דירה במשותף בסכום של כ־2,000,000 ש"ח כשכל אחד ישתתף בחצי המימון: האישה תשלם כמיליון ש"ח מכספים שתגייס, וכנגד זה האיש ישלם מיליון ש"ח במשכנתה. אומדנה זו מחוזקת ממה שאחר כך הגדילו את המשכנתה ושעבדו את הנכס לטובת קניית נכס נוסף משותף. 

לאור כל זאת לדעתנו ההסתמכות על ה'אומדנה' להוצאה מידי ה'רישום המפורש' אין בה די. אלא שכנגד הטענה שאין להוציא מ'רישום הדירה' המפורש על סמך 'אומדנה', אין גם להוציא 'מרישום המשכנתה' והתשלום מחשבונו של האיש בלבד על סמך 'אומדנה'.

לכן, למרות הספק בעינינו אם יש ביכולתה של האומדנה להוציא מידי הרישום המפורש של הדירה, מאחר שכנגד זה ה'רישום המפורש' של המשכנתה והתשלום מחשבון האיש מצביעים על כך שהוא שותף מלא עם האישה בדירה (כשלטעם זה יכול להצטרף הספק ברישום הדירה) – אין חולק כי למרות הרישום על שם האישה התשלום נרשם על שם האיש בלבד ונעשה בפועל עד היום על ידו. הדיבורים שנאמרו בעת הקנייה, שהקנייה משותפת ושהרישום נעשה לצורכי מס מחזקים את הנחת השיתוף בין הצדדים. יצוין כי גם אם לא היינו מניחים שהאיש שילם לבדו את המשכנתה, יש טענת שיתוף בזה שהאיש היה מעורב במשא־ומתן לקניית הדירה בפועל, ובלקיחת המשכנתה על שמו ומחשבונו בלבד המאפשרת את קנייתה. בנוסף: לא רק שבני הזוג חיו בדירה, אלא שהאיש כאדריכל דאג להשבחת הדירה ביצירת היחידה המושכרת כשכספי השכירות נכנסו לטובת שניהם. גם הגדלת המשכנתה והשעבוד הנוסף של הדירה בפתח תקווה מושא הערעור, לצורך קניית נכס חדש משותף בבת ים מצביעים שלכל הפחות מדובר בשיתוף. 

טענת האשה כי העברת הכספים שנעשתה מהאישה לבעל בימי הנישואין, בתקופה הראשונה, בסכומים העולים על המשכנתה – גם היא אינה הוכחה לאומדנה (גם ללא ההכחשות בטענות האיש) שהרי לא ידוע לנו מה סוכם בין בני הזוג לגבי הוצאות חייהם המשותפים. עובדה היא שבעת תקופת טיפולי הפוריות והפסקת עבודתה נפסקו העברות התשלומים מצידה, והמשכנתה המשיכה לרדת מחשבון האיש וכן פרנסת הצדדים. כמו כן התשלומים שהועברו היו גבוהים מהמשכנתה ולכן יכולים להתפרש כתשלומים ששימשו לתשלום החצי שלה בדירה, או להשתתפות בשאר הוצאותיהם ולא דווקא למשכנתה. כמו כן הקטנת המשכנתה הראשונית מסכומים שהעבירה – ייתכן שנעשתה במסגרת השלמת השתתפותה בחצי הדירה שלה. 

יש להדגיש כי אף שאין לנו ידיעות ברורות, דווקא עמימות זו בין בני הזוג היא טבעו של הרגיל השיתוף ולא של מי שרוצה להחריג את חלקו. לכן גם אם הרישום של הנכס היה קובע את הבעלות אין הוא מוריד את השיתוף בפועל של האיש. טענת האישה נגד האיש על שלא ערך הסכם ממון להבהרת העובדה שהדירה של שניהם היא גם טענה נגדה שלא ערכה הסכם ממון להחרגת הדירה ממצב של שיתוף. מסתבר ששני הצדדים ידעו על האפשרות של עריכת הסכם ממון, וכששני הצדדים נמנעים ממנו הם כמסכימים לשיתוף. 

כאמור מבחינת התשלומים ששילמה האישה – גם אם היה כטענתה ששילמה כמיליון ש"ח (ולא הוכח כך) עדיין לא הייתה בזה הוכחה ששילמה יותר מהאיש ולכן אין יסוד גם לחלוקה שאינה מאוזנת.

לכן מסקנתנו היא כמסקנת בית הדין האזורי שהדירה בפתח תקווה משותפת בין הצדדים. 

חשוב לציין כי הנחת היסוד של בית הדין האזורי ושל הדיון בערעור היא שהאיש, כטענתו, הוא שמשלם את המשכנתה הראשונית על הדירה בפתח תקווה. לכן לכאורה גם אם מחולקת הדירה בחלקים שווים הדבר מותנה בהמשך תשלומי המשכנתה הראשונית על ידו. אך לאחר הגדלת המשכנתה לצורך הנכס המשותף בבת ים, ובפרט לאור רכישת האישה את הדירה בבת ים ממנו וההסכם החלקי בבית הדין האזורי שנחתם ביום ט' באייר התשפ"א (21.4.21) על המשך תשלום המשכנתא על ידי האשה ופינוי הדירה (שלטענת האיש לא התבצע), יש לפנות לבית הדין האזורי להבהרת נושא פינוי הדירה והמשכנתה. 

העולה מן הדברים כי רק מחלקו של האיש (מחצית) יש לקזז את יתרת המשכנתה הראשונית שניטלה לצורך רכישת הדירה. 

לאור זאת אין מקום לחלוק על מסקנת בית הדין האזורי שהדירה בפתח תקווה תחולק בחלקים שווים, ובעניין גובה המשכנתה הראשונית שנותרה לסילוק מחלקו של האיש ידון בית הדין האזורי.

ניתן ביום כ' בכסלו התשפ"ג (14.12.2022).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא הרב אליעזר איגרא הרב מיכאל עמוס

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה